זקן אהרן חלק א מ

אכילה, ורבויא ליכא התם הו"א דח"ש מותר, דגלי קרא שדוקא בכזית מדנכתב בלשון אכילה, וממילא שגם באיסור תרומה לזרים דכתיב וכל זר לא יאכל קדש, היינו נמי דוקא בכזית מדהוזכר גבי' אכילה, לזה אשמעי' הירושלמי דאפ"ה אסור גבי' ח"ש, ואי קשיא על הירושלמי קשה לי להיפך, דמנ"ל באמת דח"ש אסור התם דהא בחלב כיון שנכתב האיסור בלשון אכילה איצטריך לרבוי על ח"ש וא"כ בתרומה דלשון אכילה כתיב בו ורבוי מיוחד ליכא, נימא שגלי קרא שדוקא בכשיעור אסור, ומסתבר לומר דהירושלמי באמת רק מדרבנן קאמר דאסור לזר בח"ש, ומדרבנן ודאי דאסור ח"ש אפילו בהנהו איסורים שמה"ת מותר גבייהו ח"ש, וכמו לר"ל דסובר דמה"ת מותר ח"ש ואפ"ה מדרבנן ס"ל דאסור, אלא דלפ"ז יוחזר הקושיא שהקשה הרמב"ן על הירושלמי דכיון דרק איסורא מדרבנן קאמר, אכתי מאי חידוש אשמעי' דהא בכל האיסורין נמי אסור ח"ש עכ"פ מדרבנן, וי"ל דאפ"ה הו"א דבאיסור שהוכר לשון אכילה אפי' מדרבנן נמי מותר, דכיון שהוזכרו בלשון אכילה הוי כאילו נכתב גבייהו מפורש דכזית בעינן, והיכי שההיתר מפורש בתורה אין כח ביד חכמים לאסור וכמ"ש הט"ז (יו"ד סי' קי"ז) שדבר המפורש בתורה אין חז"ל יכולים לאסרו, וריש לקיש דקאמר דח"ש אסור מדרבנן, היינו דוקא באיסור שלא הוזכר גבי' לשון אכילה, דלא נזכר היתר מפורש, אבל בהנהו דכתיב אכילה כיון דמפורש בתורה להתיר ח"ש לא יוכלו חז"ל לאסור, לזה אשמעי' הירושלמי שאפי' בכה"ג אסרו חז"ל ויש להם כח לאסור דבר המפורש להיתר ודלא כהט"ז, ולפ"ז יהיה מהירושלמי הזה השגה על הט"ז, ובלא"ה רבים השיגו עליו עיין בתשו' חו"י, ועיין בפ"ת ליו"ד שם, ולדברנו יהיה השגה גם מן הירושלמי: ובדברינו יש ליישב התמיה המפורסמת על הרמב"ם (פ"א מה' חמץ) שכתב דהאוכל חמץ בפסח אפילו בכל שהוא אסור מה"ת שנא' לא יאכל בציר"י ע"ש, וכל המפרשים הרעישו ע"ז דלמה הוצרך לרבוי הא בכל איסורין שבתורה אסור ח"ש, ולמ"ש א"ש, דגבי חמץ כיון שהוזכר בלשון אכילה הו"א דוקא בכזית, לזה הוצרך לרבוי מיוחד וכמו גבי חלב נמי דאיצטריך משו"ה לרבוי מיוחד, והיוצא ממה שכתבתי דבאיסורי תורה שהוזכר גבייהו לשון אכילה הוי איסור דח"ש רק מדרבנן אפילו לר' יוחנן אם לא היכי שיש רבוי מיוחד כמו בחלב וחמץ, ובאיסורין דלא כתיב בהו אכילה, ח"ש אסור מה"ת מסברא דחזי לאצטרופי וזהו ההיפך מדברי החכ"צ שכתב דבכ"מ ח"ש מותר מה"ת לבד באיסורי אכילה שאסור מה"ת, ונמצא לפ"ז דבאיסורי שבת ודאי דח"ש אסור מה"ת ואפי' לר"ל דסובר בעלמא דח"ש מותר, מודה בשבת דאסור וכדקאמר התם הטעם דמשו"ה מותר אכילה כתיב משמע דבשארי איסורים ס"ל דאסור: ואכתי צריך אנכי לבאר דהא למ"ש דטעם דר"ל דסובר דח"ש מותר קאמר הטעם מ"ט אכילה כתיב ומשמע שדוקא באיסורים דכתיב בהו אכילה ס"ל דח"ש מותר אבל בשארי איסורים שלא כתיב בהו אכילה מודה נמי ר"ל דח"ש אסור, ואי נימא שגם ר' יוחנן דסובר דח"ש אסור היינו נמי דוקא באיסורים שלא הוזכר אכילה גבייהו ובאיסורים שכתיב בהו אכילה מודה דהוי מדרבנן, א"כ במאי פליגי, דהא באיסורים דכתיב בהו אכילה מודים שניהם דח"ש מותר, והיכי דלא כתיב אכילה סברו שניהם דאסור, וי"ל שרק בחלב פליגי, דר' יוחנן ס"ל דאע"ג דכתיב גבי' אכילה אפ"ה אסור בח"ש מרבוי דכל, ור"ל סובר דקרא אסמכתא וכמש"ש, ואי"ל כיון דפלוגתייהו בחלב א"כ מאי איצטריך ר' יוחנן לסברא דחזי לאצטרופי הא בחלב כתיב רבוי מפורש, די"ל דאי לאו הסברא הו"א דהרבוי אתי לרבות כו' וכמ"ש התוס' שם, וממילא ידעינן ע"י הסברא הזאת דבכל האיסורים שלא כתיב אכילה גבייהו הוי ח"ש אסור מה"ת: ואמנם לאחר העיון בתוס' בב"מ שם משמע להדיא דס"ל שאפי' בהאיסורים שהוזכר אכילה, מדאורייתא הוא דאסור, דהא התם בתרומה לזרים קיימי דכתיב בהו אכילה ואפ"ה הוסיפו בדבריהם לכתוב שח"ש אסור לר"י כדאית לי' ולר"ל כדאית לי' דמשמע דלר"י הוי מה"ת, דאי כמ"ש א"כ באיסור תרומה אין נ"מ בין ר"י לר"ל ואפי' לר"י הוי מדרבנן, ואע"ג שבירושלמי גופא לא הוזכר ההוספה הזאת והיה אפשר לפרש כמ"ש שרק מדרבנן הוא, אכן להוספת התוס' משמע להדיא דמפרשי שהירושלמי אוסר מה"ת לר' יוחנן, וי"ל דתוס' ס"ל לדוחק לפרש דלר"י הוי מדרבנן ומכח קושיתי דא"כ מאי איכא בין ר"י לר"ל וכנ"ל, ודוחק לומר שרק בחלב פליגי, ועוד דא"כ יקשה מאי אתי הירושלמי לאשמעי' כיון דבכל האיסורין נמי אסור מדרבנן, דאי"א לומר כמ"ש לעיל דאתי לאשמעי' לאפוקי מסברת הט"ז דאע"ג שהוזכר בתורה מפורש להיתר אפ"ה יש כח ביד חכמים לאסור, דהא חידוש זה ידעי' מריש לקיש גופא, דהא ר"ל סובר דבחלב מותר מה"ת משום דכתי' אכילה ואפ"ה מדרבנן אסור הרי להדיא דיש כח ביד חז"ל לאסור דבר המפורש להיתר, ומשו"ה נראה לתוס' לפרש דהירושלמי מה"ת הוא דאוסר ואע"ג דלא הוזכר רבוי מפורש כמו גבי חלב, אשמעי' בזה דהשתא דכתיב רבוי לגבי חלב תו לא איצטריך למיכתב בכל האיסורין, דילפי' מחלב שאע"ג דכתיב גבי' אכילה ואפ"ה ח"ש אסור, הוה"ד לשארי איסורין, וטובא אשמעי' בזה הירושלמי דאע"ג דלא כתיב רבוי אפ"ה ילפי' מחלב לאסור ח"ש מה"ת דבלא הירושלמי היינו אומרים דכל היכי דכתיב אכילה ולא כתיב רבוי מיוחד, דמותר ח"ש, מדאיצטריך קרא לרבות חלב, ואשמעי' הירושלמי דהשתא דמרבינן בחלב ניליף מיני' לכל האיסורים נמי, ולפ"ז לשי' התוס' הוי פלוגתא דר"י ור"ל כפשוטו, דלר"י דס"ל גבי חלב דיש רבוי ילפי' מיני' לשארי איסורים נמי דח"ש אסור, ולר"ל דס"ל דקרא אסמכתא בעלמא וגבי חלב גופא ליכא רבוי א"כ בכל האיסורין שיש בהן לשון אכילה הוי ח"ש מותר מה"ת, וכ"ז הוא לשי' התוס', אבל לשי' הרמב"ם אי"א לפרש שלר"י אסור נמי מה"ת בכל האיסורין ומשום דילפי' מחלב דהא לשיטתו שגם בחמץ יש רבוי לח"ש א"כ הוי חלב וחמץ שני כתובים ואין מלמדין דאלת"ה א"כ קרא גבי חמץ למה, נילף נמי מחלב, ולדידי' צ"ל כמ"ש שבאיסורין דכתיב אכילה הוי גם לר"י מדרבנן, ור"י ור"ל בחלב פליגי: ועוי"ל שגם להרמב"ם הוי אסור מה"ת לר"י וכמו לשי' התוס' ולא הוי שני כתובים, דתרווייהו צריכי לגופייהו, דאי כתיב חלב הו"א דוקא חלב שלא היה לו שעת היתר אבל חמץ לא, ואי כתיב חמץ הו"א דוקא חמץ דאיסורו איסור הנאה ואפי' ר"ל מודה דח"ש אסור וכמ"ש בירושלמי, אבל חלב לא, ומשו"ה איצטרכי תרווייהו, אבל השתא דכתיבי תרווייהו ילפו' לכל האיסורין נמי שאע"ג שהיה להן שעת היתר כחפץ ואין איסורן איסור הנאה כחלב אפ"ה ח"ש אסור בהו, ועכ"פ דברי הירושלמי מיושבים דטובא אשמעי' לכ"א מהשיטות הנ"ל: והנה הרמב"ן עצמו תי' דהירושלמי אשמעי' דלא נימא מדילפי' עיקר איסור דח"ש מחלב והו"א דהיינו דוקא דומיא דחלב ששוה בכל אבל איסור שאין שוה בכל לא, אשמעי' הירושלמי שאפי' איסור תרומה לזר שאינו שוה בכל נמי אסור, והנה במשנה למלך (פ"א מהלכות חמץ) כתב דלהכי בעינן רבוי בחמץ שלא נימא דומיא דחלב שלא היה לו שעת הכושר ע"ש שתי' כן בשם מוהרלנ"ח,