זקן אהרן חלק א לט

לזה זהו הוה ודאי כלאחר יד, אבל אם רק המשמוש היה בשתי אצבעות והאחיזה היה בכל היד, ודאי דכדרכו הוא, וגם רש"י וגם השו"ע דייקו בלשונם "אוחז הצרור בב' אצבעותיו" בכה"ג דוקא הוי כלאחר יד, ובכן לא שייך זה כ"א באוחז בידו דבר תלוש, קולמס, צרור וכדומה, דעצם הדבר אין לו אחיזה במקום אחר ומוכרח הוא לאוחזו בידיו רוצה לעשות בו מלאכה, בכה"ג ודאי אם אינו אוחזו בכל היד, לאו אחיזה היא, משא"כ בחליבת הפרה דדדי הפרה אחוזים וקימים בגוף הבהמה, וכשבא לחלוב א"צ כ"א לעשות בהם פעולת החליבה, ולא אחיזתם בידיו, ופעולת החליבה ודאי שאין נעשית תמיד יותר מבשתי אצבעות, ובר מן דין כבר מלתי אמורה דבכל דבר היתר שאין השינוי בולט וניכר לעין הרואים ואינה נתפסת כמחללת שבת אין סומכין להתיר עי"ז בכדי דלא ליתי חורבה לחלוב כדרכו, ואם תרגיש יוצא ונכנס בקל תוכל לתרץ עצמה ולומר שעל ידי שינוי חלבתי וכמ"ש: גם אופן עשיית השבות שכתב כת"ר דהיינו לחלוב לתוך האוכלין, אם כי לדינא ודאי שבכה"ג שחולב לתוך אוכלין אין בו אלא שבות דרבנן וכמ"ש הפוסקים דמשקים הבאים לאוכלין כאוכלין דמי ואין זה מפרק, מ"מ אין נ"ל להשתמש בשבות הזה, חדא דהא תינח לשיטת רש"י וסייעתו דחולב משום מפרק, אבל לשיטת ר"ת דחולב משום ממחק, מה חילוק שייך בזה אם חולב לתוך האוכלין או לא, ועוד כי בלא"ה אי"א להורות לרבים הוראה על דבר תמידיי, בעצה כזאת דגזירה שגזרו העכו"ם שלא לעשות מלאכה בבית ישראל עבידא דבטלה, וגם אז יבואו לפעמים להתיר ולחלוב בעצמן בכה"ג כיון שאין החלב הולך לאיבוד לגמרי ובפרט בעסק החליבה שכולו מסור ביד הנשים ואין נכון להתירם ע"י אמצעים כאלו שלא תהא שבת קלה בעיניהם וכמ"ש הרמב"ם (פ"ב מהלכות שבת ה"ג) וז"ל כשעושין דברים הללו אין עושין אותן כו' ולא ע"י נשים כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהן עכ"ל, ולכן לדעתי לא מצאתי עצה אחרת כ"א לעשות טצדקי אחרינא גם בהשנוי וגם בהשבות, השנוי דשלא כדרכו היה נ"ל שהחליבה לא תהא בידים כ"א ע"י כלי זכוכית או גומא העשויה להוציא החלב מדדי האשה, וגם מדדי בהמה אפשר להוציא ע"י המכונה הזאת עצמה, או לתקנה קצת באופן שתהא מוכשרה להוציא מדדי הבהמה, כאשר אמרו לי היודעים והמומחים בזה שאפשר לעשות כן בנקל, ולבד שעצם השנוי יהיה שנוי דמינכר ובולט לכל ולא אתיא לסרוכי לחלוב גם ביד, עוד קרוב הדבר לומר שאין בזה איסור חולב מעיקרו, כי בכה"ג לא יהיה בזה דין מפרק כלל, דהא החולב בעצמו אינו עושה שום דבר רק שמהדק הכלי על פי הדד ומתוך שהכלי מהודק הרבה דוחק האויר שבגוף לצאת לתוך הכלי וממילא נמשך עמו גם החלב דרך נקב הדד והחליבה נעשית מעצמו, והחולב עצמו אינו עושה שום מעשה כ"א גרם בעלמא, וגרם מלאכה אינו אסור במקום פסידא, וכמו גרם כבוי דמותר לכו"ע במקום פסידא אפי' בשבת כמבואר בשו"ע (או"ת סי' של"ד וסי' תקי"ד) ובספרי תשובות האחרונים התירו להוציא מדדי אשה ע"י המכונה הזאת נמי מטעם זה, וגם לשיטת ר"ת דחולב הוי משום ממחק, לא שייך נמי במעמיד המכונה שאינו מחליק כלל את הדד, ואופן השבות תהיה עי"ז שמיד שנתהוה מעט חלב בתוך המכונה ישפכנה ע"ג הקרקע באופן שהחלב תלך לאיבוד, ובכ"מ שהמשקה הולכת לאיבוד לא חשיבי כמשקה כדקיי"ל בשבת (דקמ"ה) כתי"ק דר"י שאינו מכשיר, והוה"ד לענין שבת דמדמה לה התם הש"ס לדיני הכשר, וכ"כ הפוסקים שאם המשקה הולך לאיבוד אין בזה משום מפרק, ואף שיש לתלק ולומר דהיינו דוקא בחולב ע"ג קרקע ממש ולא בא החלב כלל לתוך כלי, אבל הכא שהחלב בא מתחלה לתוך כלי המכונה אפי' אם אח"כ ישפכנה ע"ג קרקע לא חשובה עי"ז כמשקה ההולכת לאיבוד כיון דמתחלה לתוך כלי באה, מ"מ הלא האחרונים התירו לאשה המצטערת מרבוי החלב בדדיה להוציא ע"י המכונה מטעם דהחלב הולך לאיבוד, ובודאי מסתמא כיון שמתחלת החליבה חושב לאבד את החלב הרי הוא כאבוד מתחלה: ומפני שלבי מהסס עוד בטעם זה, לכן הייתי מיעץ להוסיף עוד צד היתר, היינו שהחליבה תהא פחות פחות מכשיעור, דלהרבה פוסקים אף בשבת הוי חצי שיעור רק איסור דרבנן וכמ"ש הרמב"ם (פ"ח מהלכות שבת), ואף כי לא אכחד שאנכי מן המחמירין בזה לומר דגם חצי שיעור הוי איסור דאורייתא בשבת, וכמו שאבאר בזה באריכות קצת, דהנה ראש הלוחמים במחלוקת הגדולה הזאת הוא החכ"צ בתשובה סי' פ"ו שכתב בפשיטות דדוקא באיסורי אכילה אמרינן ח"ש אסור מה"ת ומשום דנלמוד מקרא דכל חלב, אבל טעם דחזי לאצטרופי לחוד לא מהני, ביאור דבריו, דביומא (דע"ד) קאמר ר' יוחנן דח"ש אסור מה"ת מטעם דחזי לאצטרופי, והש"ס הביא שם ברייתא שגבי איסור חלב נפקא דח"ש אסור מרבוי דכל אוכל חלב, ועיין שם בתוס' שנדחקו לתת טעם למה לי הסברא והקרא ועפ"ז כתב החכ"צ שטעם דחזי לאצטרופי לחוד בלא קרא לא מהני, אלא דעיקר הילפותא הוא מקרא דכל חלב, וא"כ אינו כ"א באיסור אכילה דנפקי מקרא אבל בשארי איסורים שאינם איסורי אכילה וכמו שבת וכדומה, דליתא לקרא גבייהו, אין אסור מה"ת ח"ש, ומזה יצא לדון בדבר חדש דאיסורי שבת כגון תולש, מוציא, מפרק, לא נאסר מה"ת ת"ש: אכן לענ"ד אין נראה כלל דבריו, דלדבריו נהי דקרא איצטריך שפיר, משום דסברא דחזי לאצטרופי לחוד אינו מספיק, אבל כיון דכתיב קרא א"כ למה מצרכינן לסברא, דבאיסורי אכילה הלא ידעינן מקרא לחוד, ובשארי איסורין דליתא לקרא גבייהו, הא באמת ח"ש מותר וסברא דחזי לצטרופי אינו מועיל כלום, וא"כ למה לן כלל לסברא, ולכן נ"ל לתרץ קושית התוס' דלמה לן לקרא וסברא באופן אחר, שמזה יוצא הדין להיפוך, דבשארי איסורים ודאי דח"ש אסור מה"ת מטעם דחזי לצטרופי, דסברא לחוד מספיק לזה, ובמידי דאכילה לבד חלב אמרי' דאין ח"ש אסור מה"ת, דהנה זה ודאי שבכל איסורי תורה אמרי' דח"ש אסור משום הסברא דחזי לאצטרופי, אבל באיסור חלב שהאיסור הוזכר גבי' בלשון אכילה וסתם אכילה הוי בכזית כדאמרי' (חולין דק"ב) א"ר אבר מן החי צריך כזית מ"ט אכילה כתיב בו, ועוד בכ"מ בש"ס מוכח דאכילה אינה פחותה מכזית, ולכן אי לא הוי כתוב רבוי מפורש הו"א דבחלב גלי קרא שדוקא בכזית, להכי איצטריך הרבוי דכל אוכל חלב, ורבוי דכל מרבה אפי' פחות מכשיעור וניחא בזה מה שלא הביא ר' יוחנן לקרא דכל אוכל, דהיינו משום דהרבוי לא הוצרך כ"א בחלב מדהוזכר גבי' לשון אכילה, אבל בשארי איסורים לא בעינן לקרא דגם מן הסברא חייב בת"ש: ובזה יישבנו קושית הראשונים (ב"מ דנ"ג) גבי איסור תרומה לזרים שהביא התוס' שם בשם הירושלמי דהך ואסורין לזרים דנקיט התם בברייתא אתי לאשמעי' דאסורים לזרים אפילו ת"ש, ובשמ"ק שם הביא בשם הרמב"ן להקשות דמה חידוש בא הירושלמי להשמיענו כאן דמ"ש מכל האיסורים שבתורה דחצי שיעור אסור לר' יוחנן כדאית לי' ולר"ל כדאית לי' עיין שם, ולמ"ש טובא אשמעי' הירושלמי דהו"א מדאיצטריך רבוי לחלב א"כ בכל האיסורים שנכתב האיסור בלשון