זקן אהרן חלק א לו

החמום משו"ה אין חשובה פעולת החמום למלאכה, אבל היכי דקפיד לחמם ודעתו לכך כמו בלח, הוי לדידי הבישול משום חמום, וכשנצטנן ואין חמום ראשון ניכר תו חייב על החמום השני: והנה גם זה פשוט וברור דאע"ג דאמרינן אין בישול אחר בישול, היינו כל זמן שבישול הראשון ניכר בו, בזה אמרי' דאין הבישול השני פועל בו תו מאומה ואין חשוב שום פעולה, אבל אם פעולת בישול ראשון חלפה עברה והיה כלא היה ונעשית כקודם שנתבשלה שוב חשוב בישול השני לחייב עליה כעל בישול ראשון כיון דבישול ראשון בטל ואינו ניכר בו כ"א פעולת בישול השני וכגון בהיתוך מתכת דחייב נמי משום מבשל, אם המתכת נצטנן ונתקשה שוב כבראשונה, אם חזר והתכהו שנית באש, דחייב על בישול השני נמי, ואם כי א"צ ע"ז לראיה מרוב פשיטתו בכ"ז ראיה ברורה יש, והבערת בת כהן יוכיח דאי"א בשבת משום דלא דחי שבת כמבואר בסוגיא דיבמות, ואמאי הרי אפשר בפתילה של אבר דכבר נתבשל בע"ש וכבר נצטנן ויבשלו אותו בשבת פעם שני ואין בישול אחר בישול וכמו שהקשו המפרשים אע"כ דבמתכת אין אומרים כן דכיון דמשנצטנן נתקשה כ"כ ונעשה כקודם הבישול ממש, ופעולת בישול הראשון חלף עבר עד שאין רשומו ניכר בו עוד, משו"ה חייב על בישול שני כמו על בישול ראשון: והשתא דזכינו לדין יצא כנוגה צדקת הפוסקים אשר מפשרים בדין דאין בישול אחר בישול בין לח ליבש, ובלח גופא בין צונן לחם הכל בטעם ומשפט צדק, דבשלמא בדבר יבש דפעולת ומטרת הבישול אינו כ"א לרכך המאכל, וכיון שע"י בישול ראשון נתרכך והריכוך הזה לא יתבטל עוד לעולם, ואפילו אם יצטנן נמי הריכוך לעולם עומדת, א"כ ממילא אין הבישול השני פועל בו שוב שום שנוי, משו"ה אמרינן בו דאין בישול אח"ב, משא"כ בדבר לח דתחלת מטרת הבישול לא היה לרככו כ"א לחממו, ולכן כל זמן שהחמימות קיים עוד ניכר בו רושם בישול הראשון, אבל אם נצטנן הרי אין פעולת בישול הראשון ניכר בו שוב, ודומה למתכת שנצטנן ונתקשה, ולהכי חייב תו על בישול השני, דבישול שני פועל בו כבישול ראשון ממש, וניחא נמי לפ"ז שיעור החמום. שנתן הסמ"ג דוגמת מאכל בן דרוסאי, כיון דהחמום בדבר לח עומד במקום בישול ביבש, ולכן כמו שכיבש אף אם לא נתבשל כל צורכו אלא כיון שנתבשל כמאכל בן דרוסאי וכמה אנשים אוכלים בבישול כזה חשיב תו כמבושל לענין שלא יתחייב תו על בישול שני, ה"נ בדבר לח כשחם כ"כ כשיעור שכמה אנשים שותים כן חשיב כמבושל אע"ג שאין היד סולדת בו, ואין חייב תו על בישול שני אף שמרתיחו יותר והדברים מאירים בעז"ה בטעם החילוק שבין לח ליבש, ובלח בין חם לצונן ובשיעור החמום והכל יפה ומתוקן: ומעתה ניחזי אנן בנוגע לשאלת כת"ר להעמיד תבשילין על התנור, והנה "תבשיל" הוא מאכל שיש בו מרק וכיון שיש בו מרק שהוא דבר לח יש בזה איסור בישול דאורייתא ואין מקום כלל לכל ההיתרים שזכרנו, ואפילו אם לא היה נותן ע"ג האש ממש, אלא השהה וחזרה נמי לית מאן דשרי, דכל צדדי ההיתר שנאמרו בהשהה וחזרה ובשלא כדרך בישול, היינו רק בדבר יבש שאין בו מרק, או גם בדבר לח ולא נצטנן לגמרי, אבל בנצטנן אין שום היתר משום דזה הוי בישול ממש, ויש בו בישול מה"ת וכמ"ש, וכ"כ המג"א (סי' רנ"ג סקי"ט) דבנצטנן לגמרי יש בו משום בישול, ולפ"ז בכל תבשילין שיש בהם רוטב ומרק אין מקום ספק דבודאי אסור אפילו לסמוך וכ"ש להושיב לכתחלה ע"ג התנור שתחתיו אש, ואפילו ביבש לגמרי שאין בו מרק כלל וכשנצטנן לגמרי אסור להושיב לכתחלה וכמ"ש המג"א שם ס"ק ל"ו דחזרה התירו ולא להושיב לכתחלה ואפילו דיעבד אסור ועיין מ"ש הפמ"ג שם (ס"ק ל"ו) ואם כי מדברי המג"א משמע דהאיסור בצונן אינו משום חשש בישול, אכן למה שבארתי אפשר דביבש כשהוא צונן, נמי יש בו חשש בישול, כיון דבאמת החמום הוי נמי בישול אם דעתו לכך, ורק בדבר יבש אין דעתו לבשלו לצורך חמום ולכן אפי' אם אחד בא לשנות במקרה ודעתו לחממו בטלה דעתו כיון דאפשר לאכלו כשהוא צונן ורוב המבשלים אין דעתם לצורך חמום, ולכן אם היה בא אדם פרטיי לשאול במקרה שרצונו לחממו היה שייך לומר דבטלה דעתו, אבל כיון דכל אנשי העיר ואפשר כל המדינה רוצים לנהוג לבשל בשר צונן שכבר נתבשל, א"כ לעינינו דקפדי מלאכו צונן ודעתם לבשל כדי לחממו, ממילא חייבים נמי על החמום דהוי כבישול, וכמו בדבר לח שא"צ ריכוך דהבישול גבייהו הוי החמום וכמ"ש, ה"נ ביבש כשנצטנן ורואים הרבה אנשים שרוצים בחמומו, דהוי החמום כבישול כיון דאחשבוה למלאכת החמום וברבים לא שייך בטלה דעתם, ועיין בשבת (דצ"ב) גבי אנשי הוצל דעיר שלימה לא שייך ביטול, ואם כי מדברי הפוסקים לא משמע לחוש ביבש מחשש בישול אפילו כשרבים עושים כן מדלא אשתמיט שום אחד לאשמעינן זה, עכ"פ הדברים מצד עצמן מסתברים, לדינא סגי לן במ"ש המג"א הנ"ל להדיא דאפילו ביבש אסור כשנצטנן עכ"פ מטעם הושבה לכתחלה, וכ"ש בנ"ד על האש ממש, ולפמ"ש אין שום צורך עוד לפלפל בצדדי ההיתר שזכר כת"ר אחרי שכולם לא שייך בדבר שיש בו חשש בישול ולהושיב לכתחלה על האש ממש: ומכל הלין אם כי מאוד ייצר לי הטרחא שטרח כ"ת להתיר, וגם ודאי שתיקון היה נמי בזה, בכ"ז לא אוכל להצטרף להיתר זה, ואם לעצתי ישמע כ"ת יחדל גם הוא מלחפש צדדי ההיתר, כי אפילו אם הי' מוצא אין כדאי להתיר לאנשים שיש בהם כמה שאינם בני תורה ורוב המלאכות הללו נמסרו לשפחות ובודאי שיבואו למכשולים להכשל באיסורי תורה דשבת, ומי זוטר מ"ש הד"מ בשם האו"ז הובא במג"א שם (ס"ק ל"ח) דאפילו בדבר המותר לגמרי כמו בעובדא דהתם שהתיר ר"ת ושארי גדולי הראשונים, ובכ"ז כתב שאין לעשות כן משום דאוושי מלתא ואיכא זילותא דשבת, וכל מדינה דלא שכיחי בהו רבנן ראוי לאסור ע"ש, וכ"ש בנ"ד שרוב המלאכות נמסרו לההמונים שאינם יודעים כולם באיסורי שבת דבודאי כמה מכשולים יצא מזה, ומטעם זה חושש אני מלהתיר אפילו בדבר יבש וגם להעמיד מע"ש, בתבשיל שיש בו מרק דהאיסור הוא לגבי' משום בישול, ודאי דאין חילוק בין הועמד בשבת או בע"ש כיון דס"ס נתבשל בשבת, אלא אפילו בדבר יבש לגמרי נמי אין להתיר, ולא מיבעי לטעמא דידי דבכה"ג דהרבה אנשים מקפידים מלאכול צונן ועיקר כוונתם הוא כדי לחמם, הוי לדידהו החמום גופא מלאכה לחייב עליה, וממילא לא מהני גם בהועמד מע"ש כיון דהאיסור הוא משום בישול, אלא אפילו נימא כמשמעות הפוסקים דביבש לגמרי אין בו משום בישול אח"ב וגם להעמיד מע"ש דאין בו נמי טעם דמג"א משום הושבה לכתחלה, והיה מותר לפ"ז מדינא להעמיד מע"ש, אפ"ה אין להתיר מטעם דאוושי מלתא כשכל העיר יסיקו תנוריהם לחמם בשבת, ובודאי יבואו השפחות שאינן יודעות במה להזהר ויעמידו גם תבשיל עם מרק ויבואו לידי חלול דאורייתא ואיכא גם זלותא דשבת כאן יותר מבתנור פשוטה דבת"פ אפשר לומר דכוונת הא"י לחמם הבית ולא התבשיל, אבל בעלעקטרי לא שייך זה, ואם עד עתה יאמרו שבת הודחה בצבור ובפרהסיא, יאמרו כעת שבת הותרה לכל הצבור לחמם, להסיק ולבשל, חלילה לא תהא כזאת בישראל: