זקן אהרן חלק א לה

קבועות נשנו בסדר והבערת העצים, ומה לי אם מבעיר בידים או כי תצא אש מעצמה ע"י השאלטאוהר, שלא כדרך בישול מיקרי כשיש שינוי בעצם נתינת הקדירה על האש, וכגון שמושיב הקדירה לא על התנור גופא כ"א עפ"י קדירה חמה כההיא דאו"ח (סי' רנ"ג סעיף ה') או כשמושיב הקדירה בפי התנור ולא בתוכה, ומשום דאין האש פועל בו כ"כ מהר, אבל בנ"ד שבעצם הבישול אין בו שום שינוי ונותן הקדירה במקום שכולם מבשלים, אלא שהשינוי הוא באופן הדלקת האש, זהו לא מיקרי שינוי כ"א בסדר ההבערה ולא שינוי בבישול דהבישול הוא כדרך שכולם מבשלין, ועוד דאפילו נימא דשינוי בהדלקה נמי לאו דרך בישול הוא לא הוי שייך לומר דחשיב שינוי כ"א כשאחד בא במקרה לשנות מדרך העולם, אבל במדינתכם ובעירכם הגדולה שרובם ככולם מבשלים ע"י עלעקטרי, וגם אם נתיר לכולם לעשות כן בשבת, הוי תו כדרך בישול כיון דכל המבשלים עושים כן: כת"ר יגע ומצא תרופה ועצה שלא יהא נראה כדרך המבשלין והוא להעמיד קדירה ריקנית על התנור ולהושיב אח"כ בתוכה את הקדירה עם התבשיל, ונתכון בזה למ"ש המחבר (סי' רנ"ג סעיף ג') וז"ל המשכים בבוקר וראה שהקדיחה תבשילו וירא פן יקדיח יותר יכול להסיר ולהניח קדירה ישינה ריקנית עפ"י הכירה ואז ישים הקדירה שהתבשיל בתוכה ע"ג קדירה ריקנית עכ"ל, אבל באמת דמי בזה לההוא דמביא נורא לקיני', דתברא בצדו, הא התם לא התיר באמת אלא חזרה אבל לא ליתן לכתחלה, דהא המחבר מסיים והזהיר שלא יניח את הקדירה ע"ג קרקע ע"ש, דבהניח ע"ג קרקע הוי תו כנותן לכתחלה, הרי להדיא דבנותן לכתחלה כמו בנ"ד אסור אפילו באמצעות קדירה: הן אמנם דבסעיף ה' שם כתב המחבר וז"ל מותר לתת עפ"י קדרת חמין בשבת תבשיל שנתבשל מע"ש כל צרכו כגון פנאדי"ש כו' שאין דרך בישול בכך עכ"ל, הרי דעפ"י קדירה מותר אפילו ליתן לכתחלה, ועיין בת"ש הובא במחה"ש שם שהרגיש בסתירת דברי המחבר, למה בסעיף ה' מתיר ליתן גם לכתחלה ובסעיף ג' לא התיר כ"א חזרה ולא נתינה לכתחלה ע"ש שטרח ליישב, ואמנם מדברי הפמ"ג שם בא"א ס"ק ל"ג עמדתי על הישוב בזה שכתב לחלק בין הקדירה התחתונה שיש תבשיל חם בתוכה כהך דסעיף ה', בההיא הוא דמתיר אפילו ליתן לכתחלה, ובין התחתונה ריקנית כההיא דסעיף ג' דאז אינו מותר כ"א להחזיר ולא ליתן לכתחלה, ולכן בסעיף ג' דדייק לכתוב ע"ג קדרה ריקנית, לא התיר כ"א חזרה, וכ"כ נמי בשו"ע הרב בקונטרוס אחרון אות י' ע"ש, ולפ"ז בנ"ד נפלה עצת כ"ת בבירא, דממ"נ אם נעמיד תחתיו קדירה עם תבשיל, הרי אסור משום קדירה ראשונה גופא, ומה שהתיר בסעיף ה' להעמיד על קדירה שיש תבשיל, היינו כאשר הקדירה עם התבשיל עומדת שם בחמימותה עוד מע"ש אבל להשים בשבת קדירה עם תבשיל ודאי דאסור, ואי ע"ג קדירה ריקנית אז יש איסור מצד קדירה השניה דליתן לכתחלה אסור וכמ"ש: ואמנם כ"ז לא כתבתי כ"א מפני שערבים עלי דברי דודים ונעים לפני להשתעשע בדבריו היקרים, אבל בנוגע לנ"ד א"צ לכל זה, באשר בנ"ד לא משום דנראה כמבשל באתי לאסור, כ"א מפני איסור בישול גופא דאסור מה"ת וכמו שאבאר, דהנה ידוע מחלוקת הראשונים אם יש בישול אחר בישול, ואנן קי"ל להלכה דבדבר לא יש בישול אח"ב ובדבר יבש אין בא"ב כמבואר בשו"ע (סימן שי"ח) ולבד החילוק שבין לח ליבש בזה שאין מובן טעם וסברת החילוק מה בין לח ליבש, הטור שם הוסיף עוד לחלק וז"ל אפילו תבשיל שנתבשל כבר יש בו משום בישול אם נצטנן כבר כו' וה"מ שיש בישול אחר בישול בתבשיל שיש בו מרק עכ"ל, הרי שבלח גופא חילק בין חם לצונן ודוקא בצונן יש בו משום בא"ב, וזה אין מובן מה חילוק יש לענין בבישול בין חם לצונן, וממ"נ אם חוששין להפוסקים דיש בישול אח"ב בלח, גם כשהוא אם קצת ולא נצטנן לגמרי אסור מה"ת כשנצטנן כ"כ עד שאין יד סולדת בו שוב מבישול ראשון, ולהפוסקים דאין בישול אח"ב בלח גם בנצטנן שרי, וראיתי בפמ"ג ובב"א שנתקשו בזה, וגם לא ביאר הטור מדרגת החמום שצריך להיות בזה, ומלשונו שכתב אם לא נצטנן לגמרי משמע דכל שהוא חם קצת אין בו תו משום בישול אח"ב, והסמ"ג אמנם ביאר ופירש יותר דאם לא נתקרר הוי דוגמת כמאכל בן דרוסאי, וכ"כ התה"ד בסי' ש"ו בשם המרדכי והגה"מ ע"ש, וכל זה אינו מובן מה ענין מאכל בן דרוסאי לכאן שהתבשיל כבר נתבשל כל צרכו: ואמנם הסבר של דברים הללו כך הם, דיסוד הדבר דאין בישול אחר בישול הוא משום דכל בישול צריך לעשות פעולה ושינוי דמינכר בדבר שנתבשל, דמשום הכי אסרה תורה לבשל משום דע"י הבישול נשתנה הדבר מכפי שהיה קודם הבישול, ולכן אין בישול אחר בישול דכיון שהבישול הראשון כבר הספיק לשנות הדבר, נמצא דבישול השני לא פעל כלום ולא עשה שום שיטי דמינכר בדבר שנתבשל, אבל מי כהחכמים יודעי פשר, שברוח מבינתם מצאו והשכילו לחלק בזה בין לח ליבש, דניחזי אנן איזה פעולה פועל הבישול הראשון בדבר לח, הא תינח בדבר יבש נעשה שינוי עי"ז מה שנתרכך והוכשר לאכילה, וזהו עיקר פעולת הבישול לרכך הקשה וכמבואר בשבת (דע"ד) גבי האי מאן דשדא סיכתא לאתונא מהו דתימא לשרורא מנא מכוון קמ"ל לרפויי מכוון, אבל בדבר לח שבלא"ה הוא רך, א"כ איזה שינוי ניכר בו בבישול, ועיין בפר"ח (יו"ד (סי' ס"ח סקי"ח) שנסתפק באמת אם שייך לגמרי בישול דאורייתא במים כיון שאין פעולת הבישול ניכר בהן, וצ"ל בע"כ דבדבר לח פעולת הבישול הוא החימום שע"י הבישול נשתנו מכפי שהיו צוננים מקודם וכמ"ש הפנ"י (שבת ד"מ) שמדייק זה מלשון הברייתא שם ת"ר מביא אדם קיתון של מים לא בשביל שיוחמו, ובסיפא גבי שמן תנא לא בשביל שיבשלו, ומ"ש דשני התנא בלישני' דלענין מים תנא "שיוחמו" ובשמן "שיבשלו", אע"כ דבמים הוי החמום דוגמת הבישול בדבר יבש, והבט וראה בלשון הרמב"ם עד כמה מדוקדקים דבריו, דבפ"ט מהלכות שבת כתב וז"ל האופה את הפת או המבשל את המאכל או המחמם את המים כו' חייב עכ"ל, הרי דבמאכל כתב "מבשל" ובמים "מחמם" להורות דבמים דלא שייך ריכוך, החמום הוא במקום הבישול במאכל, ואי"ל כיון דהחמום הוי נמי פעולה שמחייבין עליה, א"כ בדבר יבש נמי לחייב משום החמום אם אך נתחמם כשיעור שהיד סולדת, ולמה לן לטעם דריכוך דז"א דבפעולת שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה ואינו נקרא פעולה כ"א מה שרוב בני אדם עושים לתכלית זה, ולכן בדבר יבש כיון שאינה ראויה לאכילה כל זמן שהוא חי, עיקר מטרת הבישול יבוא בזה רק לרככה ולא לחממה ולכן אין פעולת החמום חשובה פעולה אפילו אם נתחמם עד שהיד סולדת, כיון שלא לזה נתכון המבשל, אבל בדבר לח שאינה צריכה לריכוך, בע"כ דכוונת המבשל אינו כ"א לצורך חמום ולכן אף פעולת החמום נחשב למלאכה ודומה לזה איתא ברמב"ם (פ"ח מהלכות שבת) הנוסר עצים ליהנות בנסורת שלהן חייב, הרי דבעינן שיהא דעתו ליהנות מנסורת אבל אם אין דעתו לזה אינו חייב משום דאין דרך העולם לנסור בשביל הנסורת אינה חשובה מלאכה אבל אם דעתו לכך חשובה מלאכה, וה"נ כאן עיקר מה שמבשלין דבר יבש הוא משום הריכוך ולא משום