זקן אהרן חלק א לד

מלמד שהעכו"ם נודרין נדרים ונדבות כישראל, הא אין שליחות לעכו"ם ע"ש: ולמ"ש ניחא דכהנים הא מקבלי שכר חלף עבודתם, דמשו"ה זכו לכ"ד מתנות כהונה משום שהם פנוים לעבודת המקדש, ובמעשר פי' הכתוב להדיא שזה חלף עבודתם וכמשה"כ ולבני לוי נתתי מעשר חלף עבודתם, ולראב"ע דמע"ר לכהן ודאי דמקבלי שכר נינהו, ואפילו לר"ע דמע"ר ללוי, אבל הא גם לכהן יש חלק בהם והם התרומת מעשר, וכיון דמקבלי שכר הם שפיר יכולים להיות שליח אפילו לעכו"ם ולעולם שלוחי דידן נינהו ושפיר מיבעי לש"ס. והארכתי לבאר דדינו של המח"א ונתיבות מוכרח מהא דדחקו בסוגיא (קדושין רפ"ב) למצוא פסוק למילף מיני' דמהני שליחות בקדשים, ולמ"ד שלוחי דידן הם תיפוק לי' מעיקר עבודת הקרבנות דמהני ע"י כהנים דהוי שלוחי דידן, הרי דמהני שליח בקדשים, אע"כ דמכהנים אין ראיה משום דמקבלי שכר וידם כיד בעה"ב (ומכאן יש ליזהר בכל מלאכות שבת שלא לעשותם ע"י שפחה התדיריית שנוטלת שכר, וגם לא לשלם להא"י שכר בעד פעולתו): הן אמנם שראיתי בתשובת שו"מ (ח"ב סי' ק"י) שכתב שיש לו ראיה שאין עליה תשובה היפך סברת המח"א הנ"ל מש"ס (גיטין כ"ג) דאמר ר' יוחנן דאין העבד נעשה שלית לקבל גט לאשה מיד בעלה לפי שאינו בתורת גיטין מתקיף לה ר"א טעמא במלתא דליתי' הא במלתא דאיתא כשר והא נכרי כו'. ואם איתא מה מדמי נכרי לעבד שאני עבד דידו כיד רבו, אע"כ דלהס"ד דליתי' בשליחות לא מהני מה שידו כיד רבו ע"ש, אכן לענ"ד יש ע"ז תשובה גדולה כ"כ עד שגם התחלת ראיה אין מהתם דהא פשיטא דר' יוחנן לא איירי התם בעבד של האשה דנימא יד כידה, אלא בעבד דעלמא ע"ש בתוס' וכן פרש"י להדיא שם בד"ה עבד מהו שיעשה שליח כתב עבד של כל אדם מהו שיעשה שליח לאשה בעלמא וא"כ אדרבה מוכת מהתם להיפך דמדהוצרך רש"י לפרש דמיירי בעבד דעלמא מכלל דבאמת בעבד שלה לא הוי מדמי נכרי לעבד, ומשום דעבד שלה ודאי דידו כיד בעה"ב וכהמ"ח אי וגם מגוף הסוגיא מוכרת דבע"כ מיירי התם בעבד דעלמא דהא על דברי ר' יוחנן דאמר אין העבד נעשה שליח מתקיף ר"א טעמא במלתא דליתא כו' מה אתם ישראל אף שלוחכם ישראל ופרש"י וז"ל ומה"ט איכא למעוטי נמי עבד עכ"ל, ולפ"ז משמע דס"ד דר' אליעזר דעבד באמת אין נעשה שליח, ומאוד תמוה הא בהדיא איתא במתני' דתרומות הרשה את עבדו, הרי מפורש דעבד נעשה שליח לתרום, וכן בפסחים אמר לעבדו צא ושחוט עלי הפסח, ובשלמא אי נפרש דסוגיא דהתם דקאמר אין עבד נעשה שליח מיירי בעבד דעלמא אבל בעבד שלו מהני, לא יקשה מהנך משניות דהא התם אמר "לעבדו" קאמר ועבד שלו מהני שפיר בלא טעם דשליחות משום דידו כיד רבו, אבל אי נימא דמה שאומר אין העבד נעשה שליח מיירי אפי' בעבד שלו, וממילא דמה דאתקיף ר"א וסובר דלא מהני, היינו אפי' בעבד שלו נמי, וא"כ איך יפרנס להני משניות שזכרתי, אע"כ דכל הסוגיא לא מיירי כ"א בעבד דעלמא וז"ב: ואחרי שהוכחנו כהמחנה אפרים ונתיבות המשפט ממילא שבנידון דידן שעושים המלאכות הללו ע"י שפחות התדירות השכורות, לא שייך בזה כלל דין דאמירה לא"י, דהוי כעושה בעצמו, ובזה נפלו כל יסודי ההיתר שזכר מאמירה דאמירה ועוד, דלמ"ש דבא"י שהוא שכור לו הוי כיד בעה"ב, ומכל הלין אינני מסכים להיתר לעשות זה בקביעות, ולבד זה כמה מכשולים יוכלון לצאת מזה על ידי חסרון ידיעה וקלות הדעת שאין פה המקום לפורטם לכל המכשולים והתקלות שאפשר לצאת מזה, בזדון או בשגגה, וחלילה יאמרו התירו פרושים לחילול שבת גמור לבשל בשבת, ודאי שיש מקום לכל הטענות שטוען כת"ר ורוצה עי"ז להתיר אבל לבי יגיד לי כי ההפסד יהי' מרובה על השכר, ובשגם שמנקודת הדין איני מוצא טעם להיתר וכמו שזכרתי, וד' יזכנו לראות בהרמת דת תוה"ק להימים הראשונים שהיו טובים מאלה ולא לעשות חדשות: כנפש המברכו בברכת אהרן וואלקין. סימן ט"ז להנ"ל. בתשובה על מכתבו המלא דברי תורה, אם כי דבריו ישרים חריפים ועמוקים, בכ"ז לדינא לא אוכל להסכים לא מטעמים שאבאר בזה, כ"ת חתר לדחות דבריי שכתבתי בתשובה הקודמת לאסור להעמיד את התבשיל גם בע"ש, וכ"ש בשבת גופא על התנור ולחממם בשבת ע"י עלעקטרי שהועמד מע"ש ע"י שאלטאוהר שלשעה הקבועה בשבת יובער העלעקטרי מעצמה, וכת"ר הבין בכוונתי דהאיסור הוא משום דגם בתנור שבוער ע"י עלעקטרי שייך גזירה דשמא יחתה אע"ג דאין בו גחלים, אפ"ה לא עדיף מתנור גרוף דגזרינן בכה"ג שמא יחתה וכמבואר בארוכה בתשובתי הקודמת, ולכן דתה זה דכיון דתכלית החתוי להגדיל האור כדי למהר בישולו, וזה לא שייך בעלעקטרי שבוער תמיד בשוה ואינו מתכבה והולך, ולא דמי לתנור גרוף דהתם הטעם דאסור להשהות משום דאי"א לגרוף כ"כ עד שלא ישאר שום ניצוץ ולכן חיישי' שמא יחתה כדי להבעיר את הניצוצות הנשארים וכמ"ש הרמב"ם (פ"ג מהל' שבת ה"י), וזה ל"ש בעלעקטרי ועוד טעמים אחרים דבעלעקטרי ל"ש גזירה דשמא יחתה, זהו תוכן דבריו, אבל כל דבריו בזה שלא ממין הטענה הם, דהלא אנכי לא אסרתי משום גזרת חתוי, אלא מפני שכשמעמידה בשבת על התנור שתחתיו אור הרי נראה כמבשל, ומה מקום בזה לגזירת חתוי שאינה כ"א בהשהה על הכירה, אבל בחזרה אין הטעם משום חתוי, אלא משום דכשמעמיד הקדרה נראה כמבשל, ונידון דידן גרע עוד מחזרה, דחזרה לא מקרי אלא כשנטל הקדירה מן הכירה בשבת וגם היה בדעתו להחזירה אח"כ, שבאופן זה לא בטלה עוד שהייה הראשונה, אבל אם בתחלה כשנטלה לא היה דעתו להחזירה או שהסיר את הקדירה מידו דכבר בטלה שהייה קמייתא, זהו לא מיקרי חזרה, ואפי' במקום שחזרה מותר, זהו אסור, דזהו לא חזרה מיקרי אלא הושבה לכתחלה בשבת וכמ"ש רש"י בשבת בסוגיא זאת, והושבה לכתחלה בשבת אסור בכל אופן וכמ"ש המ"מ (פכ"ב מהל' שבת ה"ד) וז"ל וכללא הוא כל שאין בו משום בישול כמו יבש צונן או לח חם חזרה מותר בשבת ע"ג כירה גרופה וקטומה אבל ליתן לכתחלה לא ומשו"ה בעינן עודה בידו וכו' דלא ליהוי כמושיב לכתחלה עכ"ל, וכן מבואר בכל הפוסקים ועמ"ש בשו"ע הרב (סי' רנ"ג סעיף י"ד) וא"כ כ"ש בנ"ד דהקדירות נלקחו מהתנור בע"ש, ובשבת בא להעמידן מחדש, דאסור בכל אופן, דזהו הושבה לכתחלה ונראה כמבשל, ובזה נסתרו כל הטענות שטען עלי בנוגע לגזרת חתוי, דאנן לאו מטעם חתוי אתינן עלה וכמ"ש: הן אמנם דשוב הניף כ"ת ידו גם ע"ז וכתב דגם, מטעם שנראה כמבשל אין לאסור, משום דבישול ע"י שאלטאוהר שלא דרך בישול הוא, דכל דרך המבשלין להבעיר אש בידים סמוך לקודם הבישול אבל לא להעריך ולהדליק ע"י עלעקטרי שהועמד מע"ש, תמיהני עליו בזה אטו הלכות