זקן אהרן חלק א לג

להרמב"ם וכמו שמשמע מלשון פטור שכתוב, וגם ממה שאוסר להחזיר בשבת, ומנ"ל לכת"ר לפרש ההיפך בכונת הרמב"ם, הן אמנם לאחר החיפוש הכרתי את המקור אשר שאב כ"ת ממנו דלרמב"ם אין בו גם איסור מדרבנן, כי בטח עינו הטעתו לראות דברי הרמב"ם (פכ"ב משבת ה"ח) וז"ל דבר שנתבשל קודם שבת כו' אע"פ שהוא עכשיו צונן מותר לשרותו בחמין בשבת עכ"ל, והכא הלא כתב באמת מותר, דהיינו פטור ומותר, וממה שכ"ת כתב "ומותר אפי' מדרבנן לשרותו בחמין או להניחו כנגד המדורה הבנתי שנתכוון לרמב"ם זה שזכרתי, דכתב נמי"מותר לשרותו" כלשון כ"ת ממש, אבל אם צדקתי בהשפטי שממקור זה שאב, יסלח לי כ"ת אם אימר לו כי בין שרייה לבישול נתחלף לו, דדוקא שרייה התיר הרמב"ם משום דאין דרך בישול בכך, אבל דרך בישול ודאי אסור, דוק ותמצא דבפ"ט מהלכות שבת כתב הרמב"ם המבשל על האור כו' פטור, כיון דמיירי התם בבישול גמור ע"י האור, דייק לכתוב לשון פטור, דמשמע אבל אסור, ואילו בפכ"ב מהל' שבת דמיירי בשרייה דקדק לכתוב לשון מותר, ונראה עוד שאפי' שרייה בכלי ראשון נמי סובר הרמב"ם דמותר אע"ג דקיי"ל כלי ראשון מבשל, דגם בכלי ראשון לא נקרא בישול מה"ת כמבואר בירושלמי (שבת פ"ג) אין לך חלוט ברור אין לך תבשיל ברור אלא כל שהאור מהלך תחתיו, ומה דקיי"ל כלי מבשל אינו כ"א הרחקה דרבנן כמבואר בירושלמי שם, אבל בבישול גמור לית מאן דשרי מדרבנן אפי' בדבר שכבר נתבשל, והיינו שסתם הרמב"ם מותר לשרותו דמשמע אפילו בכלי ראשון, אבל היינו דוקא בשרייה ולא בבישול גמור: וגם מה שהביא ראי' מהרמ"א (סי' שי"ח סקט"ו) דעת המתירין להרתיח רוטב כנגד המדורה, גם מזה לא איריא אע"ג דשם כתב לשון להרתיחו, דהיינו בישול אבל גם שם לא הקיר כ"א כנגד המדורה וסמוך לכירה וכמ"ש שם להדיא וז"ל כל שאין נותנו ע"ג האש או הכירה ממש רק סמוך לו אפילו נצטנן מותר אבל אם נותן ע"ג האש אסור עכ"פ מדרבנן מפני שנראה כמבשל, וחילוק זה מוזכר להדיא בש"ס (שבת דל"ז) גבי כירה גרופה וקטומה דמותר להחזיר אפילו בשבת, קאמר דדוקא על גבה אבל לתוכה אסור וכתבו הרשב"א והר"ן דכיון שמעמיד לתוכה כדרך בה תדיר נראה כמבשל, וכ"כ נמו בשו"ע (או"ח סי' רנ"ג) ע"ש, הרי שכדרך בישול אסור מדין הש"ס וכן פסקו כל הפוסקים, ולפי"ז בנ"ד אע"ג שמעמידין התבשילין ע"ג הפליטעס, אבל כיון שעיקר הבישול הוא בהעמדת קדרות עליו, ולתוכה אין נותנין, וכיון שמבשלין כך תדיר הוה על גבו דרך בישול ואסור לכו"ע וכמ"ש האחרונים דפליטעס שלנו שקורין ענגלישע קיכין שדרך הכל לבשל בחול על גביהן מלמעלה איסור גמור יש בזה להעמיד המאכל לחמם ע"י הא"י אפי' קודם הסקה, ועיין בערוך השולחן סו"ס רנ"ג שכתב וז"ל אבל בהפליטפס שלנו שעיקר הבישול הוא בהעמדת הקדרות עליו אסור בכל ענין ולא מיבעי שהישראל בעצמו יעמיד הקדירה עליה על סמך שהא"י יסיק אחר דזהו מבשל גמור וחייב חטאת אלא אפילו על ידי א"י אסור גם כן דזהו השהה וחזרה לכתחלה בשבת דאסור לכל הדעות בין שהתבשיל חם ובין שהוא קר, ועוד דבזה ודאי כוונת הא"י לבשלם שהרי כן דרך בישול ואפי' בתנור גדול אוסר המג"א (סי' רנ"ג ס"ק ל"ו) אם נצטנן לגמרי דהו"ל כמושב לכתחלה ע"ש, ובזה כוונתי להסיר הטענה היחידה שטוען כת"ר, דעל ידי עלעקטרי לא שייך הגזירה שמא יחתה וה"ז דומה לתנור גרוף. משו"ה הבאתי לו מ"ש המג"א דאפי' בגרוף אסור אע"ג שא"צ לזה, דכל היכי דהוי דרך בישול אסור בכל אופן משום דנראה כמבשל, ואדרבה ע"י עלעקרי יש להחמיר יותר, דכל עיקר מה שמתירין כשהועמדו הקדירות קודם ההסקה הוא משום דאמרי' דכוונת העכו"ם רק לחמם הבית בהיסק זה, ולא לבשל הקדירות, ולפ"ז בעלעקטרי דאין דרך להשתמש לצורך חימום הבית כ"א לצורך בישול לחוד וגרע טפי מבהיסק: וכעת נשוב להיתר השני שכתב כת"ר, דכיון שהמלאכה הזאת אינה מלאכה דאורייתא אלא איסור דרבנן ואם אומר זאת לעכו"ם לעשותה הוי שבות דשבות דשרי במקום מצוה, וטרח לחפש ולהראות מקומות שהתירו בשבות דשבות במקום מצוה, וה"נ בנ"ד דצורך מצוה הוא לכבוד סעודת שבת משו"ה שרי, תמיהני טובא למה טרח להביא ממרחק לחמו ולמציא מקומות כאלו שהתירו בכגון זה אע"ג שכלל גדול כללו הפוסקים דאין למדין בזה סתום מן המפורש משום דאין מדמין גזירות חכמים זל"ז, והיכי שהתירו מפורש התירו, אבל אין ללמוד מזה במקום אחר, דכן מצינו שבותים. שהתירו, כמו בקניית בית בא"י, ויש שאסרו אפי' על ידי א"י כמו בכבוי דהוי מלאכה שאצל"ג ואינה אלא שבות ואפ"ה אסרו האפי' ע"י א"י, ולמה לא זכר כלל ממ"ש הרמ"א במקומו בשו"ע ( או"ח סי' רנ"ג) דכל האמור בסימן זה מיירי בהרבה איסורי דרבנן, חשש השהה, חזרה והטמנה, ואפ"ה בסעיף ד' נתן הרמ"א שם כלל, דכל שאסור לעשות מדברים הללו, אסור לומר לא"י לעשות, ואם עשה כן אסור לאכלו אפי' צונן עכ"ל, ומשמע להדיא דעל כל המוזכר בסימן זה שאסור לעשות, אסור גם ע"י א"י אף שרובם אינם מלאכות דאורייתא, וגם לצורך מצוה הוא, לצורך סעודת שבת, ואפ"ה אסור, ובודאי דטעמו הוא משום דכיון דכן כתבו התוספות להדיא (גיטין ד"ח) דדוקא במילה התירו שבות דשבות ע"י א"י משום דעיקר מילה דוחה שבת אבל בשארי איסורי שבת לא הותר אפי' שבות, וכ"כ הגר"א שם להדיא בטעם הרמ"א דאיסור אמירה לעכו"ם הוי אפילו באיסור דרבנן: ועיין נמי בפר"ח (או"ח סי' תס"ח) דבשבת ויו"ט וחוש"מ אסור אמירה לנכרי אפי' באיסור דרבנן, לא נעלם ממנו דברי הרמב"ם שמתיר באמת בזה לצורך מצוה, וכמ"ש מפורש (פ"ו מהלכות שבת) וז"ל דבר שאינו מלאכה ואין אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות מותר לישראל לומר לא"י לעשותו בשבת והוא שיהא שם מקצת חולי או יהיה לדבר צורך הרבה או מפני מצוה כו' עכ"ל, אבל בכ"ז הנני שואל כמתפלא אחרי שהטור (או"ח סי' שי"ח) הביא לשני הדיעות ולא הכריע, והרמ"א הכריע להיפוך כהתוס' וכמ"ש, וגם הגר"א כתב כן, איך נמלא לבבינו להתיר עד כל הנהו אשלי רברבי, ובכ"ז אי משום הא לחוד הייתי שותק ולא אמרתי דבר דמודינו לו דהעולם נהגו להקל ויש להם על מה שיסמכו כיון דהרמב"ם מתיר להדיא, וכב"י שם כתב וסתם כדעת הרמב"ם והביא דעת התוס' רק בשם יש אוסרין, ובאו"ח (סי' תקפ"ו) לא הביא כלל דעת האסור, אכן כל זה אם המלאכה נעשית ע"י עכו"ם מעלמא שאינו פועל ושכיר אצל בעה"ב, וגם אין נוטל שכר ממנו, אבל ברוב הפעמים הא ודאי שנעשה זאת ע"י שפחה או משרת השכורים אצל בעה"ב, וגם אם יקרא לעכו"ם מן החוץ לעשות מלאכה זאת ודאי שישלם לו שכר טרחו, ובכה"ג הוי שלוחו מה"ת וכמ"ש המח"א (הלכות שלוחין סי' י"א) דאע"ג דאין שליחות לנכרי ואמירה לעכו"ם הוי שבות, היינו בשאינו פועל ושכיר אבל בשכירו הוי יד פועל כיד בעה"ב, וכ"כ הנתיבות (סי' קפ"ח) דשליח שנועל שכר יש שליחות אפי' לנכרי, ובחבורי לקדושין דכ"ג הבאתי ראיה לזה דמיבעי בש"ס הני כהני שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן הם, וידוע מה שהרעיש הפנים מאירות (ח"ב סק"ט ז') מאי קא מיבעי לש"ס תיפוק דשלוחי דרחמנא נינהי, דאס"ד שלוחי דידן א"כ איך אמרי' בברייתא דחולין (די"ג) איש איש