זקן אהרן חלק א לב

אבל גרמא שרי: ואמנם הישוב האמיתיי לסתירה זאת מתורתו של רבינו הרא"ש אנו למדים, דז"ל בב"ק שם דהתם מלאכת מחשבת אסרה תורה אע"ג דלא הוי אלא גרמא בעלמא בהכי חייבי' תורה כיון דמלאכה זו עיקר עשייתה ע"י רוח אבל הכא גרמא כו' ע"ש, ובמה שהוסיף דמלאכה זו עיקר עשייתה ע"י רוח, נתכוון ליישב הסתירה הזאת, דבאמת גרמא גם לענין שבת פטור, ורק שאני גרמא דזורה ורוח מסייעתו כיון דעיקר עשייתה ע"י רוח וכ זורה הוא רק ע"י רוח שגורם לזרות ובהכי חייבי' רחמנא וה"נ לענין אפייה ובישול כיון שעיקר מלאכתם אינו אלא גרמא משו"ה גם גרמא כל דהוא חייב, דבהכי חייבי' רחמנא וא"ש הך דמכלתא דחייבי' אף ע"י גרם שנעשה רק בדבורו בעלמא, דכיון דס"ס עי"ז גרם שתתבשל חייב, ולפ"ז כ"ש בנ"ד שהגרמא נעשית ע"י עשייתו בידים דחייב, כן היה נראה לכאורה: אכן שוב ראיתי דזה אינו, דנהי שזה ודאי דבאפייה ובשול חייב נמי בגרמא, אכן היינו דוקא כשהגרמא הזאת נעשית בשבת גופא וכההיא דמכלתא שהוצרך להזהירם שלא יחשבו בשבת על האפייה ויגרמו עי"ז שתתאפה, אבל אם עשיית הגרמא נעשית בע"ש כמו בנ"ד דעשה בע"ש פעולה כזאת שגורמת להדליק בשבת, ודאי דלית בזה איסור, וגדולה מזה נ"ל דאפילו כשעשה הגרמא בשבת גופא אינו חייב כ"א כשבגרמתו נעשית המלאכה מיד, משא"כ אם על ידי גרמתו נעשית מלאכה לאחר שעה או שתים באותו יום גופא דפטור, וכשאני לעצמי תיתי לי שיישבתי בזה הסתירה שזכרתי לעיל, דבשבת דק"כ קאמר הש"ס דגרמא שרי ואילו בב"ק ד"ם גבי זורה ורוח מסייעתו חייב אע"ג שאינו אלא גרמא, דהא דאמרי' דגרמא פטור היינו בגורם כי המלאכה תהא נעשית לאחר זמן, משא"כ בזורה דגרמא שלו נעשית המלאכה מיד חייב, דמעשה דידי' הוא דחשוב, ומצאתי שכבר קדמוני האחרונים בזה, אבל עכ"פ א"כ מוכח מזה דאפילו אם עושה הגרמא בשבת גופא אינו חייב כשהמלאכה נעשית לאחר זמן, כ"ש כשעושה הגרמא בע"ש והמלאכה נעשית שוב בשבת דאין בזה איסור דאורייתא: ומה שהאריך כת"ר לחקור אם המלאכה הזאת שנעשה על ידי ישראל, הוי מלאכה גמורה או אינו אלא גרמא, תמהני מה מקום ספק בזה, הא אפילו במוציא אש מן העצים ואבנים דשנינו במשנה (ביצה דל"ג) אין מוציאין את האור לא מן העצים ולא מן האבנים פרש"י משום דדמי למלאכה, וכ"כ הרע"ב שם דדמי למלאכה שבורא אש ביו"ט, ומלשון זה הוכיח הפמ"ג (או"ח סי' תק"ב) במש"ז סק"א דמשמע שאינו אלא מדרבנן ומלאכה גמורה ליכא דמכה בברזל על אבן וכדומה ויוצאין ניצולי אש לאו הבערה והדלקה הוא רק נראה כמלאכה ע"ש, ואם על הכאת ברזלים ואבנים כתבו שאין זה מלאכה, כ"ש אור הברקי, שהאדם אינו עושה שום מלאכה כ"א שמניע החוט אשר בו כח זרם אור הברקי ומקרבו מעט ע"י המפתח והחוט אשר בו זרם אור הברקי מביא האור בעצמו, ודאי שאפילו ישראל גופא היה עושה את עצם ההדלקה שאין זה מלאכה גמורה, וגם לא דמי למלאכה ואינו אלא גרמא, כ"ש בנ"ד דעצם ההדלקה נעשית ע"י עכו"ם בבית חרושת על ידי אומנים עכו"ם לצורך כל תושבי העיר, והישראל אינו אלא כגורם שהניצוצות יתפשטו גם להחוטין שבתוך התנור, וא"כ כלום דמיון הוא למוציא אש ע"י האבנים שיד האדם וכחו הוא המוציא כח האש, ובכגון דא אפשר להביא מש"ס ערוך (ביצה דכ"ג) דשרי, שלבית ר"ג מביאין ערדיסקיאות ומעשנין אותן מעיו"ט למחר פותחין את נקביהן ונמצא הבית מתגמר מאליו, וא"ל אף בשבת מותר ע"ש, דאין לחלק ולומר דהתם שאני שעיקר פעולת האיסור שיש בזה והוא דליקח המוגמר כבר נעשה בעיו"ט אלא שלא היה אפשר לקבל הנאה מזה מפני שנסתמו הנקבים וביו"ט אינו אלא מסיר את המחיצה ופותח הנקבים, משא"כ כאן פעולת הדלקת חוטי העלעקטרי שבתוך התנור בא בשבת גופא, דהא למה שבארתי שגם בזה עיקר ההדלקה נעשית בבית החרושת אשר אש תמיד תוקד בו ויום ולילה לא ישבות, וגם בע"ש היה דולק והניצוצי אור היו בבית החרושת, אלא שבשביל שנסתמו החוטין שבתוך התנור לא הגיע אור בית החרושת להם, ובשבת נפתח הסתום והאור בא מאליו, א"כ דמי ממש להך דערדסקיאות של בית ר"ג דשרי אפי' בשבת, וממילא שגם חשש שחשש כ"ת לדעת הראב"ד שפי' טעם דאין מוציאין אש ביו"ט משום נולד וכ"כ רש"י במשנה שם ע"ש, דהכא אור העלקטרי הוכן כבר ואינו מוליד שום דבר בשבת, ולא דמי למוציא אש מן האבנים שהאש טמון באבנים והאדם ע"י מלאכתו מוציאה ומולידה מן האבנים, ושמא י"ל דבנ"ד יתחייב לא משום הולדת האש כ"א משום ההבערה שמבעיר את החוט אשר בתוך התנור או המנורה, ולכן נהי דהולדת האש ליכא הכא כמ"ש דהאור כבר מוכן בבית החרושת, אבל אכתי מבעיר חוט חדש וה"ז דומה למבעיר פתילה חדשה מן האור הדולק כבר, ולא דמי לההיא דערדסקיאות, דהתם אין עושה פעולה אדשה כ"א מוציא מה שהוכן כבר, משא"כ הכא מדליק חוט הדש: ואמנם אין לי ידיעה בחוקי העלעקטרי ואפשר שגם הכא אין החוט בוער כלל, אלא שהאור שהוכן כבר מתגלה גם במקום זה, ועכ"פ אין זה נוגע כ"כ, דבעיקר הדין נאמנו לנו דברי הגאונים מהר"ם שי"ק ובעל שואל ומשיב שהחליטו הלכה למעשה שמותר לערוך הכלי שעות בע"ש כדי שידלוק הנר על ידו בשבת, אכן כ"ז הוא בנוגע לחשש הראשון לענין עצם ההדלקה וההבערה שנעשית על ידו בשבת: אבל בנוגע לשאלה השניה אם מותר לומר לעכו"ם שיעמיד בשבת התבשילין שנתבשלו כל צרכן על התנור קודם שנתהוה האש בתוכן, בזה אין דעתי נוטה להתיר, דאע"ג דבמ"ש כת"ר דבבישול אחר בישול כל צורכו אפילו בדבר לח וצונן אינו איסור מלאכה דאורייתא, ותלי זה רק בדעת הרמב"ם, בזה אוכל עוד להוסיף על דבריו ולחזקם, דלא רק הרמב"ם הוא דסובר כן אלא כו"ע סברי הכי ואין בזה שום מחלוקת, ודלא כדמשמע מרהיטת לשון הפוסקים דפלוגתא דרבוותא יש בזה דהא הרמב"ם (פ"ט מהלכות שבת) כתב וז"ל המבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צורכו או דבר שא"צ בישול כלל פטור עכ"ל, הרי לא כתב דמותר, שיהא משמע שגם איסור דרבנן ליתא בזה, אלא כתב לשון פטור, דמשמע פטור אבל אסור מדרבנן, וכמו כל פטורי דשבת דהוי הכי, ועוד דבע"כ צ"ל דלרמב"ם אסור מדרבנן שהרי אסרו להחזיר על גבי כירה בשבת אף במצטמק ורע לו כמ"ש הרמב"ם (פ"ג מהלכות שבת) והטור שאוסר בישול אחר בישול בדבר לח כתב וז"ל אפילו תבשיל שנתבשל כבר יש בו משים בישול אם נצטנן כבר אבל בעודו רותח לא עכ"ל ע"ש בסימן שי"ח, ובב"י שם שזהו נמי שיטת רש"י דהא דאין בישול אחר בישול אין זה אלא בדבר יבש אבל בלח יש בו משום בישול אחר בישול, אבל הם לא כתבו שזהו מן התורה נמי ואפשר לומר דלא פליגו כלל עם הרמב"ם, ומה דסובר הרמב"ם דאין בישול אחר בישול אפילו בלח, היינו מן התורה, ומה דסברי רש"י והטור דבלח יש בו משום בשול אחר בישול, היינו רק מדרבנן וכהרמב"ם: והנה כ"ת כתב דלהרמב"ם מותר אפילו בדרבנן, אבל תמיהני טובא דהא ודאי דמדרבנן אסור אפילו