זקן אהרן חלק א ל

קנין חצר ולמה לא התיר ליתן לידה ממש, וחי' משום דבזה לא מינכרא מלתא דעושה קנין אלא דמיחזי כנועל ביתו, משא"כ איסור טלטול הגט דמוקצה הוא לא התירו ע"ש, וא"כ כ"ש קנינים אחרים כמו חליפין וכדומה דלא הותר, דאל"ה יקשה גם זה למה הצריך שיקנה לה המקום ע"י נעילת דלת ולא הקנה לה החצר ע"י קנין אחר. א"ו דשום קנין לא הותר גם בשכ"מ זולת בנעילת דלת משום דמיחזי כנועל ביתו, וז"ל התורי"ד שם אתי לקמי' דרבא אמר להו לקנייה להאי דוכתא דיתיב בה גיטא ותיתי ותיחוד ותפתח כו' פי' אמר רבא שיקנה הבעל לאשה אותו המקום שהגט מונח שם ע"י חזקה שבקנין אסור להקנות בשבת אלא יאמר לה מקום פלוני יהא שלך במתנה והיא תחזיק ותקנה אותו המקום כו' עכ"ל: ולכאורה אין מובן לדבריו מ"ש לפי שבקנין אסור להקנות בשבת לפיכך תקנה המקום ע"י חזקה דתיחוד ותפתח. ואטו החזקה הזאת לאו קנין הוא, אלא דהכי כוונתו דהוקשה לו נמי למה לא הקנה לו המקום ע"י קנין אחר, וע"ז תי' משום דקנין אחר דמינכר דלשם קנין עביד הכי אינו רשאי גם בשכ"מ, ורק בחזקה דנעילת דלת התיר משום דלא מינכר כקנין אלא כנועל ביתו הרי מכל הלין נראה להדיא שגם בשכ"מ לא הותר שום קנין דמינכר דלקנין עביד הכי, וא"כ היכי אפשר להתיר מקח וממכר, אפי' לעכו"ם דאיסור קונה לא שייך, מ"מ המוכר שהוא מקנה איכא גבי' איסור הקנאה, ולכן נראה אע"ג דלר"ת הותרה גזירה דשמא יכתוב אפ"ה איסור דמו"מ אע"ג דגם איסורו הוי משום גזירה זאת אפ"ה לא התירו אותו. החמירו יותר וכמ"ש היש"ש פ' משילין סי' ז' דגזירה דשמא יכתוב הקילו במקום מצוה ובמו"מ החמירו ע"ש, והוא כדברנו ממש: ואין להקשות דא"כ למה הקיל הרמ"א בקדושין, הא בקדושין איכא נמי קנין, שקונה את האשה וכמ"ש התוס' בביצה שם שכתבו וז"ל מהאי טעמא דאין מקדשין לפי שנראה כקונה קנין ע"ש. די"ל משום דסובר דבקדושין ליכא קנין, דרק בכניסה לחופה קונה אותה ליורשה ולמע"י ולכל דבר אבל בקדושין לחוד לא קנה אותה עדיין, ומה דצריכה גט היינו משום דע"י הקדושין אוסרה אכו"ע, ועיין בר"ן בביצה שחילק באמת בין קדושין לחופה מה"ט וז"ל ובדלית לו אשה ובנים כו' דשרי משום דהוי חפצי שמים וכו' ואפי' קידש מבעוד יום אסור לכונסו לחופה בשבת שהרי קונה אותה ליורשה וכו', ובירושלמי אמרו הלין דכנסין ארמלין צריכין לכנוס מבעו"י עכ"ל, הרי דלא הזכיר טעם דקנין כ"א לגבי חופה ובזה לא כתב שום היתר אפי' בשעת הדחק, ואילו בקדושין דמיירי לעיל מינה לא הזכיר טעם דקנין ומשו"ה הביא להתיר בשעת הדחק והוא כדברנו דבקדושין לא שייך טעם דקנין כלל: ישוב ראיתי בפמ"ג (או"ח סי' של"ט) להדיא כן, דעל מ"ש המג"א שם בטעם דאין מקדשין משום שמא יכתוב, כתב הפמ"ג אבל לא הזכיר טעם דקונה משום דלא קנה אותה עוד לשום דבר עד כניסתה לחופה, וכן משמע מסוגיא דריש קדושין דפריך התם על הלשון דתני האשה נקנית ולא האשה מתקדשת, ואי נימא דבעל קונה אותה ע"י הקדושין, א"כ לשון נקנית מדויק כיון דקונה אותה, וא"כ לשון נקנית הוא העיקר ולא היה צריך לתת טעם כ"א ע"ז מה שבפ"ב תני האיש מקדש ולא האיש קונה, אבל ע"ז דתני בפ"ק נקנית לא הי' צריך לתת טעם, ואילו התם מוכח דעיקר השנוי הוא משום דתני נקנית, א"ו משום דבאמת בקדושין אין קונה אותה עוד ואינו אלא אוסרה על אחרים, לכן מה דתני מקדש ניחא ורק על לשון נקנית הוא דקשיא לי', וגם דברי הירושלמי אפשר להשוות עי"ז דהירושלמי לא אסר שום קנין כ"א בכניסה לחופה וכמ"ש הלין דכנסין וכו' צריך לכונסה מבעו"י כדי שלא יהא כקונה בשבת, ובכניסה לחופה גם לש"ס דילן אסור משום קנין, ובקדושין אפשר דגם לירושלמי לא שייך קנין, ובזה יישבתי קושית התוס' בביצה שם דעל מה שהביאו בשם ר"ת להתיר בקדושין במקום דחק הקשו מירושלמי דיומא דפריך והרי קונין לו קנין לכוה"ג ומשני אין שבות במקדש, ולמה לא משני דמשו"ה שרי כיון דמצוה עביד ע"ש, ולמ"ש דהירושלמי מיירי בכניסה לחופה דאיכא חשש דקנין וזה לא התירו גם במקום מצוה: אלא דשוב ראיתי דהצדק עם התוס', דהנה לשון הירושלמי הכי ויקדש מאתמול, ולשון זה משמע להדיא דהקדושין גופא הוי ביוהכ"פ, וע"ז הוא דמשני דהוי כקונה, ובמפרשי הירושלמי נחלקו אמנם בפירושו של הירושלמי, דבקרבן עדה פי' ויקדש מאתמול מתפרש כפשוטו, משום דלשון מתקינין לו אשה אחרת דקאמר במשנה משמע רק הזמנה בעלמא, וע"ז מקשה דלמה לא יקדש מאתמול, ואכן בפני משה פי' דהקושיא הוא דלמה מקדש לה בעיוכ"פ על תנאי, ויקדשנה קדושין גמורים מאתמול, ואכן התוס' (יומא די"ג) כתבו וז"ל בירושלמי משמע אשה אחרת מתקינין מזמנין אותה שאם תמות אשתו ביוהכ"פ שיקדש זאת ביוהכ"פ ופליג אגמרא דילן מדפריך התם ויקדש מאתמול דמשמע מתקינין לו בהזמנה בעלמא עכ"ל, הרי דמפרשי כוונת הירושלמי דהקדושין היו ביוכ"פ וע"ז משני דהוי כקונה קנין, ולכן לשיטתם שפיר הקשו בביצה דלמה לא משני דהתם שאני דמצוה היא, וגם ניחא מ"ש בתוס' שם דטעם דאין מקדשין הוי משום קנין, דלשיטתם דס"ל דהקדושין היו ביוכ"פ גופא וע"ז משני משום קנין, א"כ שפיר מוכח מירושלמי דגם בקדושין הוי קנין, ואפ"ה לא יקשה מזה על הרמ"א שהתיר בקדושין בשעת הדחק אע"ג דחשש קנין לא הותר אפי' בשכ"מ וכמ"ש, דודאי הטעם שכתבתי דבקדושין לא שייך טעם דקנין, הוי צודק, דכלום קנה אותה הבעל ע"י קדושין, ומירושלמי אין ראיה דלשיטתו איכא בזה באמת קצת קנין, דהנה בש"ס דילן (יומא די"ג) הכי איתא ומי סגי לה בהאי תקנתא והא ביתו אמר רחמנא והא לאו ביתו היא דמקדש לה, והא כל כמה דלא כנסה לאו ביתו, דכניס לה, א"כ הו"ל שני בתים, דמגרש לה, אי דמגרש לה הדר קושיא לדוכתי' כו' ושקיל וטרי עד דמסיק דלחדא אמר ה"ז גיטך ע"מ שלא תמות חבירתך כו' ע"ש. הרי להדיא דסובר שגם החופה היתה בעיוכ"פ, ואילו לפי המבואר בירושלמי, גם ביוכ"פ לא היתה חופה כלל ואפי' כשמתה אשתו ראשונה לא היה כונסה לחופה, אלא דבכוה"ג לא היה כ"א קדושין, ועיין במפרשים שם שנתנו טעם למה לא התירו באמת גם החופה ביוהכ"פ, אבל עכ"פ זה ברור דלירושלמי לא היה כונסה לחופה כלל ואפ"ה קרינן בה שפיר ביתו משום דסובר דגם קדושין לחוד נמי מיקרי ביתו ולא ס"ל כש"ס דילן דכל כמה דלא כניס לתוך ביתו הוא. וכ"כ במה"פ שם דבזה פליגי הבבלי והירושלמי, דלבבלי כל כמה דלא כניס לא מיקרי ביתו, ולירושלמי בקדושין לחוד נמי מיקרי ביתו, ולפ"ז שפיר י"ל דלשיטת הירושלמי דהקדושין מועילים דמיקרי ביתו הרי יש בזה קנין, דקונה אותה שתהא חשובה כביתו דאי לא היה לבעל שום קנין ע"י הקדושין ורק מה שאוסרה על אחרים, איך אפשר למקריא ביתו של בעל כיון דלית לו שום קנין בגוה, אע"כ שיש לבעל קנין בה ומתקריא שלו, ולכן לשיטתו שפיר קאמר דקדושין אסור ביוכ"פ משום קנין, משא"כ ש"ס דילן דסובר דכל כמה דלא כניס לאו ביתו, מוכח מזה גופא דאין לו שום קנין באשה ע"י קדושין, דאי היה לו איזה קנין היה ראוי שפיר למיקרי ביתו של בעל, וכיון דלש"ס דילן אין בקדושין חשש דקנין, משו"ה שפיר פסק ר"ת להתיר בקדושין בשעת הדחק משום דאנן כש"ס דילן פסקינן, אבל היכי דאיכא חשש קנין לא הותר אפי' בשעת הדחק: