זקן אהרן חלק א כט

יכריע בזה עפ"י התנאים שזכרתי, ידעתי אמנם ונקל לשער שיוצמח עוד כמה סכסוכים בנוגע לחלוקת המקומות, אבל אחרי שלא נשאלתי ע"ז אין רצוני לעורר אה הספיקות, ובשגם שבכגון זה שמוע בין אחיכם כתיב ונצרך לשמוע טענת בעלי הדינים: והעושה שלום הוא ישכין שלום בכל ישראל שלא יצטרכו להתדיין בענינים כאלו כנפש ידידו המברכו בשלום כברכת אהרן וואלקין סימן י"ד ב"ה יום ג' י"ב אלול תפר"ח פינסק כתיבה וחתימה טובה למע"כ ידידי הרב וכו' מהו' נחום נפתלי בלייווייס שליט"א רב בזירמון ע"ד שאלתו אם מותר ע"י שפחה נכרית למכור בשבת לנכרים לחם, וכ"ת כתב דהכא לא שייך דרכי שלום ומכלל דפשיטא לו דאם היה בזה דרכי שלום ראוי היה להתיר כההיא דאו"ח (סי' שכ"ה) דמשום דרכי שלום או לנכרי אלם מותר לתת כלי מבית ישראל להוציא בשבת לרה"ר, אבל באמת זה אינו דלא דמי כלל לההיא דהתם דלא מיירי במכירה אצא בשאלה, לענין אם מותר להשאיל כלי לנכרי בשבת, ומשום איסור הוצאת החפץ מביתו של ישראל, ואיסור זה לחוד הותר מפני דרכי שלום, אבל הכא במכירה דאית בה תרתי דמלבד איסור הוצאת החפץ מביתו של ישראל אית בה נמי איסור דמכירה גופא, ומנ"ל דגם בכה"ג דאית בה תרתי לגריעותא דשרי משום דרכי שלום, אלא שבזה י"ל דכיון שממכתב כ"ת נראה שעירו מתוקנת בעירובין ומותר לטלטל בכל העיר, ובעיר שיש בה עירובין לא שייך איסור הוצאה כלל ולא פש גבן אלא חד איסור דמכירה, ואין לומר דהא תינח לטעם שכתב ספר התרומות הובא בב"י (או"ח סי' רמ"ו) דאיסור הוצאה הוא משום חשדא שיחשדו שהישראל צווהו להוציא החפץ לרה"ר ואמירה לעכו"ם שבות, דלטעם במקום שיש עירוב ודאי דאין חשש כלל, ולטעם זה אפילו במקום שאין עירוב נמי ראוי להתיר לדידן דלית לן רה"ר דאורייתא רק כרמלית דאינו אלא שבות, וא"כ הוי שבות דשבות ואין גוזרין גזירה דשמא יאמרו בשבות דשבות וכמ"ש הט"ז (או"ח סי' רמ"ו סק"ג), אלא שהמג"א חולק וסובר דאפילו בשבות דשבות נמי גזרינן ע"ש, מיהו במקום עירוב ודאי דליכא חשש כלל, אבל לשיטת הרמב"ם (פ"ו מהל' שבת) דהטעם דאסור להוציא חפץ מבית ישראל משום דכשיוצא מבית ישראל יאמרו שמכר לו בשבת, דלטעם זה גם בעיר שיש בה עירוב אסור ואכתי איכא בה תרתי איסור הוצאה ואיסור מכירה, ומנ"ל דשרי מפני דרכי שלום, דזה אינו דכיון דאיסור הוצאה גופא אינו אלא משום שמא יאמרו שמכר, אכתי אין בזה אלא חד איסורא, והוא איסור מכירה, וחד איסורא הרי מצינו דשרי בסי' שכ"ה. מיהו אכתי לא דמי להתם דלא שרינן משום דרכי שלום כ"א איסור דהוצאה דאיכא בו ב' שבותים לשני אלו השיטות, לסה"ת דהחשש הוא שיחשדו שמא הישראל צווהו להוציא, ולדידן דלית לן רה"ר דאורייתא אפי' צווהו ודאי אינו אלא שבות דרבנן, והשתא דאינו אלא חשד שמא צווהו, הוי בזה הרי דרבנן, ולרמב"ם דהטעם הוא שמא יאמרו שמכר, ומכירה גופא נמי אינו אלא איסור דרבנן, וכיון דאיכא תרי דרבנן שפיר שרינן משום דרכי שלום, אבל היכי שמכר לו באמת וכמו בנ"ד דאיכא מכירה ממש דאין אלא שבות אחד, מנ"ל שגם שבות אחד שרינן משום דרכי שלום, וכי היכן מצינו זה, ולא רק שלא מצינו להיתר אלא אדרבה מצינו להדיא דאיסור דמכירה לא הותר לשום דבר ואפי' לצורך מצוה, דהנה איסור דמכירה הוי טעמו גזירה שמא יכתוב וכמ"ש הרמב"ם, ובגזירה דשמא יכתוב אי שרי במקום מצוה מצינן בזה פלוגתא דרבוותא, דבמשנה דביצה דל"ו תני בחד בבא ואלו הן משום רשות לא דנין ולא מקדשין ולא חולצין, ובש"ס שם קאמר הטעם ובכולהו שמא יכתוב, ופריך אין דנין והא מצוה עביד ומשני ל"צ דאיכא דעדיף מיני'. ורש"י פי' התם דהקושיא הוא כך למה קחשבו בין אלו שאסרו משום רשות, ועלה משני דכיון דאיכא דעדיף אין בזה מצוה אלא רשות, אבל לענין איסור באמת אפי' היכי דליכא דעדיף מיני' ואיכא מצוה אפ"ה אסור דלא שרינן שבות דשמא יכתוב אפי' במקום מצוה. ור"ת פי' דהקושיא הוא למה באמת יהיה אסור הא ישנו מצוה, ומשני דאיכא דעדיף וליכא מצוה אבל אי ליכא דעדיף דהוי מצוה באמת מותר, דבמקום מצוה לא גזרינן שמא יכתוב ואנן הא לא קיי"ל כר"ת אלא כרש"י דאפי' במקום מצוה לא שרינן כמבואר באו"ח (סי' של"ט) דאין דנין ואין מקדשין בשבת, וברמ"א כתוב שם וז"ל ואע"ג דלא קיי"ל כר"ת מ"מ סומכין ע"ז לקדש בשבת בשעת הדחק כי גדול כבוד הבריות שלפעמים כו' והוי ביוש לחתן ולכלה כו' ע"ש, מזה משמע דלא הקיל כ"א לענין קדושין משום גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת כה"ג סומכין על ר"ת: אבל לענין דין דאינו אלא הפסד ממון לא סמכי' להתיר אפי' במקום מצוה ושעת הדחק, והמעיין בתוס' דביצה יראה שלא הביאו פי' ר"ת כ"א על קדושין, דגם התם פריך הש"ס והא מצוה הוא ומשני כגון דאיתא לו אשה ובנים, וע"ז כתב ר"ת דהקושיא הוא למה באמת אסור כיון דאיכא מצוה, ולמה לא הביאו פי' ר"ת על אין דנין דנקיט ברישא, א"ו שגם ר"ת גופא לא התיר כ"א בקדושין משום דגדול כבוד הבריות אבל בשארי דברים גם ר"ת עצמו לא התיר אפי' במקום מצוה, ולפלא על הרמ"א שכתב דאע"ג דלא קיי"ל כר"ת מ"מ בקדושין סמכינן ע"ז דלשון זה משמע שר"ת עצמו סובר להתיר גם באינך היכי דאיכא מצוה אלא דאנן לא קיי"ל כוותי' ולא סמכי' עליו כ"א בקדושין, ולמה שבארתי בשארי דברים ר"ת עצמו לא התיר, ולית מאן דפליג בזה ואפי' לר"ת לא שרי אפילו במקום מצוה, ושמא משום דבשמ"ק לביצה וכן בר"ן שם כתבו מפורש דלר"ת שרי גם לדין היכי דאיכא מצוה, משו"ה כתב הרמ"א דלא קיי"ל כוותי', והרי בררנו דלא הותרה גזירה דשמא יכתוב אפי' במקום מצוה, לדידי לית מאן שחולק ע"ז ואפי' לר"ת לא שרי ולרמ"א דרמ"א עצמו התיר במקום מצוה, אבל אנן הא לא קיי"ל כוותי' כ"א בקדושין, וא"כ איסור דמכירה דהוי נמי משום שמא יכתוב וכמ"ש לא שרינן במקום מצוה, ואפי' במקום דחק גדול, ובקדושין לחוד סמכי' להתיר בדחק גדול ומשום גדול כבוד הבריות אבל בשארי דברים לא שרינן גזירה שמא יכתוב אפי' במקום דחק גדול: וגדולה מזה נ"ל דאפי' לשיטת ר"ת דבמקום מצוה שרינן אפי' בשארי דברים ולאו דוקא בקדושין לחוד, אכן היינו דוקא בשארי דברים דחשיב התם במשנה, דנין, מקדשין וחולצין, אבל מקח וממכר גם לדידי' לא הותר כלל, דבמו"מ דאית בו איסור קנין, דאסור לקנות ולהקנות בשבת, ואיסור קנין לא הותר אפי' בדחק גדול כמו בשכ"מ. ואע"ג דבסוגיא דגיטין (דע"ו) קאמר רבא התם דתיזל איהי ותיחוד ותפתח, הרי לכאורה שהותר לקנות הגט וגם החצר בשכ"מ, אכן באמת מסוגיא זאת גופא מוכח ההיפך דשום קנין לא הותר בשבת אפי' בשכ"מ, דארשב"א והר"ן הקשו שם דלמה מצריך רבא דוקא שתיזל ותיחוד ותקנה הגט ע"י