זקן אהרן חלק א כה

סכנה הוא לאדם שנברא שלא יכשל בעבירות המרובות וקרוב הוא להפסד מלשכר, ולכן כל יחיד ויחיד כשהוא לעצמו מחויב לדאוג תמיד מן הסכנה הקרובה לפניו, ובהא הוא שכתב הט"ז דאין לברך בחיוב שעשני ישראל כיון דבזה מברך הוא על בריאתו הפרטיית, ומיחזי כיוהרא שמחזיק עצמו לגבור כזה שאינו חושש לסכנה הקרובה וחושב שודאי יתגבר על יצרו, וזה אין נאה באמת, דאשרי אדם מפחד תמיד מרשות היוצר הטמון לרגליו, אבל מה דמיון הוא לברך שבראנו לכבודו, וכן לההיא דבורא נפשות וברא בריות טובות דלא בא לברך ולהודות על בריאתו הפרטיית כ"א על כל ישראל כולו, שבזה מחויב הוא להחזיק להכלל צדיקים שבודאי יתגברו על יצרם, ולכן שפיר נאה להודות ולברך ע"ז, דדוקא על בריאתו הפרטיית כההיא דעשני ישראל הוא דאין נאה לברך וכמ"ש, ובזה מיושב קושית התוס' (ע"ז ד"ה) בהא שאחז"ל בואו ונחזיק טובה לאבותינו שאלמלי לא חטאו לא באנו לעולם כו', והקשו התוס' דהיאך מחזיקים טובה על שבאו לעולם, והא אמרי' דנוח שלא נברא, ולמ"ש דדוקא כל יחיד על בריאתו שלו אין נאה להודות, אבל חלילה לומר כן על הכלל כולו, ועמך כולם צדיקים אמה"כ, ואמנם בעיקר הדבר לפי גרסת הש"ס שלנו (מנחות דמ"ג) גם ברכה זו מברך בחיוב ומברך שעשני ישראל וכ"כ הטור או"ח שם וגם הגר"א הכריע כן: הקשה על המג"א (סי' תכ"ב) שהביא בשם אבודרהם דמשו"ה אין מברכין שהחיינו על ברכת הלל משום דאין בין הלל להלל שלשים יום, והקשה ע"ז דא"כ ביו"ט ראשון דסוכות למה אין מברכין זמן דהא לא אמרי' הלל בתשרי, ובתחלת ההשקפה חשבתי דלק"מ כיון שברכת ההלל ביו"ט הוא מצורכי תפלות יו"ט א"כ סגי בזמן שאומר על הכוס שיוצא בזה ידי כל חובות היום, ומה"ט נמי אין מברכין זמן על מצוות ספירת משום דיוצא בזה שמברך על הכוס, וגדולה מזה איתא בפוסקים דגם בביעור חמץ אין מברכין שהחיינו מה"ט דכיון דבדיקה הוא לבער החמץ לצורך המועד ויוצא בזה שמברך על הכום, ואחר המיון ראיתי באבודרהם גופא שכתב וז"ל דקריאת ההלל במועדים די לו בזמן שאומר במועד ע"ש, ובע"כ דאינו קאי כ"א על מועד דסוכות, דאילו מועדים דפסח ועצרת א"צ להאי טעמא דבלא"ה נמי כיון שלא עברו שלשים יום מהלל דר"ח א"צ להדיא והרי להדיא כמ"ש: והנני חותם ברגשי ידידות ובברכת אהרן וואלקין. סימן יא ב"ה עש"ק כ"ב תמוז תר"ב פינסק שלום לידידי חרב וכו' מהור"ר קלמן העלד שליט"א רב בעיר שאץ (רומיני') ע"ד שאלת כת"ר מקור וטעם למנהג כשמבקשים רחמים על חולה או כשעושים מי שברך לחולה מזכירין שם אמו ולמה לא סגי בהזכרת שם אביו, והלא גם סוקלין על החזקה ורוב דאביו הוא, וכ"ש לענין תפלה דמעיקר דין א"צ כלל להזכיר גם שם החולה עצמו וכמ"ש בש"ס (ברכות דף ל"ד) דכל המבקש רחמים א"צ להזכיר שמו יליף זה מתפלת משה אל נא רפא לה, והנה אי משום הא כבר כתב המוהרי"ל הובא במג"א (סי' קי"ט) דהתם בפניו, אבל שלא בפני החולה צריך להזכיר שמו, ועיין בשע"ת שם שהביא מ"ש הפר"ח בשם הזוהר פ' וישלח גבי הצילני נא מיד אחי מיד עשיו, דבתפלה בעי לפרשא מלה כדקא יאות, ואם אינו די בזוהר הזה משום דלא הזכיר מפורש דדוקא שם האם, יבוא עמדי למקום אחר בזוהר ושם ימצא מפורש דדוקא שם האם בעינן, דבפ' לך פסקא וילך למסעיו כתב וז"ל והושיעה לבן אמתך וכי לא הי' ברי' דישי איהו עד דאמר בשמא דאמי' ולא בשמא דאביו אלא הא אוקימנא דכד ייתי ב"נ לקבל מלה עלאה לאדכרא בעי למהך במלה דאיהו ודאי ועל דא אידכר לאמי' ולא לאביו ע"ש, הרי מפורש דבתפלה בעינן שם האם דוקא, ומה שהקשה והא סוקלין על החזקות, היינו לדידן דלא ניתנה תורה למלאכים שאפשר להם לידע האמת לאמתו, ולכן נתנה לפנינו התורה חוקים וכללים לסמוך עליהם, כמו על רוב וחזקה, חבל אכתי אין זה בגדר בירור שודאי כן הוא, וא"כ כשבא לבקש רחמים מאת הקב"ה שאין ספיקא קמי שמיא ולפניו נגלו כל תעלומות, מה שייך לסמוך על רוב, ושמא הוא מן המיעוט, וא"כ יהי' כדובר שקרים לפניו ית', ועוד דבלא"ה כבר כתב הט"ז בשם מוהר"י הלוי שאפי' לדידן דסומרין ארוב היינו במקום שאי"א לברר אבל במקום דאפשר לברר לא סמכי', וא"כ כשאפשר לעשות דבר ברור ע"י הזררת שם האם ודאי דאין להזכיר שם האב ולסמוך על רובא: והי' זה שלום כנפש ידידו הדו"ש אהרן ואלקין. סימן יב ב"ח יום ב' דסליחות תרט"ו פינסק כבוד ידידי הרב וכו' מהור"ר שליט"א מרדכי שלמה הורוויץ אב"ד דקאסאווא בדבר שאלתו בצעירי עמנו המחללים שבת בפרהסיא, וכמו כן נכשלים אביזרי' דג"ע במה שהולכין שלובי יד מם הבתולות ועוברין על חיבוק ונישוק, האם נצרך למחות בכהנים מהם שלא יעלו לדוכן לישא כפיהם ובשגם שלא ניחא להו לאנשי הקהלה לקבל ברכות מפי מתופבים כאלו, פה המתגבר במאכלות אסורות איך ישא שם שמים לברך לגוי קדוש, הנה בענין זה אין רצוני לדון כלל כי נצרך מאוד להיות מתון בכדי לקבוע הלכה, כי ידוע מ"ש חז"ל (סנהדרין דק"ז) לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, ועיין בס' חמדה גנוזה סוף אגרת השמד להרמב"ם וז"ל וכבר פי' חז"ל שהפושע אם פשע ברבונו כשבא לביהכנ"ס להתפלל מקבלים אותו ואין נוהגים בו מנהג בזיון ע"ש שאפי' מחללי שבת אינו ראוי להרחיקם אלא מקרבם ומזרזם לעשות המצוות, וכן בתשובת הרדב"ז (ת"א סו"ס קפ"ז) מסיים ומ"מ יש למנהיג הדור להיות חתון בדברים כאלו וממשיכין אותו בדברים עד שישוב מעט מעט כו' ע"ש, ומ"מ בכדי שלא להשיב פני כת"ר ריקם אברר מעט בנוגע לדינא, דין זה מסתעף לשני ראשים א) אם יש חיוב למונעם דמ"ש מכהן שהרג את הנפש או מומר לעכו"ם דאסור בנשיאות כפים, ומגלה עריות נמי כיון דבכ"מ הוקשו לע"ז וש"ד, למה לא נקישה גם לדין דנשיאת כפים וכ"ש שהם מחללי שבת דהוו מומר לכה"ת ושקולה כע"ז, ב) מצד טענת הקהל שאינם רוצים לקבל ברכות מאנשים כאלו, ובמאי דאסיקנא אפתח, כי לטענת הקהל אין לחוש כלל, דהא קיי"ל כר"ע דדריש בחולין (דמ"ט) דואני אברכם קאי על ישראל שהקב"ה הוא המברך האמתיי וז"ל הרמב"ם בפט"ו הלכה ל' לאחר שכתב שאין מונעין