זקן אהרן חלק א כד

להשיג כלי חרס לרבוי העלים, הוי סייעתא לדידן למה שבארתי דכל זמן שאפשר להצניע בלא קבורה בקרקע עדיף טפי, דאלת"ה אלא גניזה בקרקע הוי חובה, א"כ למה נהגו להמתין בקבורת השמות עד שיתרבו כ"כ עלים שאין מכילם המקום תחת הבימה או בגג ביהכ"נ ואח"כ מפני רבוי העלים בהכרח לקוברם בכלי עץ, באין אפשרות להשיג כלי חרס גדולים כאלו. ולמה לא נהגו לקוברם מעט מעט מיד כאשר נתקבץ מעט שמות היה לן לקוברם כדין בכלי חרס קטנה, כי על מעט שמות בנקל יהיה להשיג כלי חרס קטנה. אע"כ דכל זמן שאפשר להצניעם בלא קבורה עדיף טפי, כי ע"י קבורה גם כשתהיה בכלי חרס בהכרח שתבוא לידי מחיקה בזמן מן הזמנים, ולכן אם אך אפשר להצניעם בלא קבורה טרחינן ומצניעין, ורק ברבות העלים שאין המוצנע המוכן לפניהם מכילם עוד, ואז בהכרח לקוברם, אבל מפני שאין קוברין אותם כ"א כשנתרבו הרבה מאד שאז אין באפשר להשיג כלי חרס כל כך משו"ה נהגו לקוברם בכלי עץ ודו"ק ובאין עוד להאריך בזה: הנני ידידו מברכו בברכת אהרן וואלקין. סימן י. ב"ה יום ב' כ"א כסליו תר"צ פינסק. כבוד ידידי הרב וכו' מוהר"ר בנימין פוקס שליט"א אב"ד בגראס ווארדיין (רומיני'), אם כי טרידנא טובא ואין בידי להשיב על דברים שאינם נוגעים כ"כ למעשה, בכ"ז לחביבותי' דמר ובשגם אשר הבטחתיו להשיב אבוא לקיים הבטחתי ולהשיב לו בקצרה מה שעלה בדעתי בסקירה ראשונה שראיתי מכתבו עם ארבע ההערות שלו, א) בש"ס (ברכות דנ"ז) ג' דברים משיבין דעתו של אדם קול מראה וכו', ופרש"י בלשון ב' דקול היינו קול ערב של אשה, וע"ז תמה הא קול באשה ערוה, ובפשוטו י"ל דקול באשה ערוה הא אינו כ"א באשת איש אבל קול פנויה או קול אשתו אינו אסור אלא בשעת ק"ש ותפלה וכמ"ש הב"ש (אה"ע סי' כ"א ס"ק ד') ובפמ"ג או"ח (סי' ע"ה) ולפ"ז שפיר יתפרש הש"ס דברכות בקול פנויה או בקול אשתו ושלא בשעת ק"ש, ושוב ראיתי דבעשייה אי"א לאוקמי דהא הש"ס חשיב לה בהדי דברים דמשיבין דעתו, ומכלל דמיירי שמכוון ליהנות מקולה, דאי לא נתכוין ולא קיבל הנאה אין בזה הרחבת הדעת, ובע"כ דמכוון ליהנות, ובמכוון פשוט שאסור אפי' בפנויה אפי' שלא בשעת ק"ש וכ"כ במ"ב שם (סי' ע"ה) להדיא ע"ש, אמנם באשתו ודאי דשרי שלא בשעת ק"ש אפי' כשמכוון ליהנות, דהא מותר ליהנות מאשתו, וא"כ אכתי יש לפרש הש"ס דברכות בקול אשתו: ב) הקשה על הש"ס (סנהדרין נ"ו) ונזיר (דף ס"א) דאמר התם דבן נח אינו מוזהר על מצות כיבוד אב, וא"כ למה אמרו (מגילה די"ז) דיעקב אבינו נענש על זמן ששהה בחו"ל ולא קיים כיבוד אב, הא לא נצטוה ע"ז, ונ"ל ליישב דהא העונש שנענש יעקב אבינו הוי מה שכל אותן מספר השנים שהוא הי' בחו"ל ונתכסה מאביו יצחק, היה בנו יוסף נתכסה ממנו. ולפ"ז י"ל דעונש זה הגיע ליעקב לא בשביל עוון דכיבוד אב, דבאמת שבשביל עוון זה לא היה ראוי לעונס כיון שלא נצטוה עדיין על מצוה זאת, אלא העונש הגיע לו בשביל עוון אחר, ורק אילו היה יושב אצל אביו שאז ודאי שהיה סהר לכבד אביו אף שלא נצטוה, וגם היה עושה זה בזהירות ובזריזות יתירה כמו שמסר נפשו על כל שארי המצוות, ולכן ממילא לא היה יכול להיענש בעונש כזה שיוסף בנו יהא נתכסה ממנו ויגיע ליעקב צער גדול כזה, דכלל בידנו שכל דבר שנצטער בו צדיק והיה נזהר במצוה אחת אי"א שגם בנו יכשל להיענש באותו דבר, וכמסופר בש"ס (ב"ק ד"נ) גבי ר' נחוניא חופר שיחין דבטוח הי' ר' חנינא עליו שבשביל שהי' נזהר לחפור בורות לצורך עולי רגלים אי"א שבנו יהא ניזוק בבור ואף שהי' ראוי לעונש כמסופר שם שמת בצמא, אפ"ה בבור אי"א להנזק, דבאותו דבר גופא שנצטער אביו אי"א שינזק בנו וכמ"ש בתוס' שם, והדברים ק"ו השתא בנו של צדיק אי"א להיענש בדבר שנצטער בו אביו, כ"ש שהצדיק גופא אי"א להיענש בדבר שנצטער בו הוא עצמו, ולכן אילו היה יושב יעקב אצל אביו ובודאי הי' זהיר לכבדו, ממילא לא היה יכול יעקב להיענש בעונש כזה שבנו יתכסה ויאבד ממנו ויצטער באבדן בנו, דבדבר שנצטער כ"כ להיות יושב תמיד אצל אביו ולכבדו לא הי' אפשר שיכשל הוא עצמו, ואף אם היה ראוי לעונש בשביל איזה עוון, היה ניתן לו עונש אחר אבל לא להענישו בעונש דאבידת בנו, ורק כל אותן השנים שנתכסה גם הוא מאביו שממילא לא הצטער על מצוות כיבוד אב, הי' אפשר להענישו בעונש דאבידת בנו. אבל העונש ניתן לו באמת לא משום ביטול מצוות כיבוד אב כ"א בשביל עוון אחר, וראיה לדברי, דאלת"ה אלא שהעונש הגיע לו בעד מצוות כיבוד אב, איך אפשר זה הא בריחתו מבית אביו היתה עפ"י עצת והסכמת אביו ואמו שהם עצמם צוו עליו לברוח מחמת עשיו, ואב שמחל על כבודו כבודו מחול, ובלא"ה נמי מה מקום לעונש מ"ז כיון שהיה בזה סכנת נפשות להשאר אצל אביו, דעשיו הא גזים להרגו ואין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש, ולא רק רשות הי' לברוח אלא חובה נמי איכא דאסור לעמוד במקום סכנה, ומצוה וגם חובה לברוח, אע"כ כמ"ש דהעונש שנענש יעקב לא הי' בשביל חסרון מצוות כיבוד אב, אלא דאם הי' יושב אצל אביו והי' נזהר לכבדו, כדאי היה זכות המצוה להגן שלא יקבל עונש כזה אפי' בשביל עוון אחר, ועכשיו שלא היה אצל אביו, נהי דלא חטא בזה כלום, אבל גם זכות שתגן עליו לא היה, ובדברנו מיושב שפיר קושית מהרש"א במגילה שם ע"ש, ועוד דבלא"ה אע"ג דבן נח דעלמא פטור מכיבוד אב, אפ"ה באבות אי"א לומר כן, דהא טעם דנכרי פטור משום דאין אבות לנכרי כמ"ש בנזיר שם, ועם הדומה לחמור שאין להם חיים, אבל כלום שייך לומר כן על אבות העולם, דעיקר שמם הוא "אבות" והם ראש יחוסנו מקור וגזע מחצבתנו ולא שייך לומר לגבייהו דפטורים מכיבוד אב מטעמים הללו, ומסתבר שאיה"נ דחייבים: ג) מה שהקשה על הט"ז (או"ח סי' מ"ו) שהביא לתירוץ העולם דמשו"ה תקנו ברכות שלא עשני גוי, בשלילה, ולא בחיוב, שעשני ישראל, עפמ"ש בעירובין דנתנו וגמרו דנוח לאדם שלא נברא, ולכן לא שייך להודות על הבריאה, וע"ז הקשה דא"כ איך אנו אומרים ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו, הנה באמת בלא"ה הרעישו האחרונים על תי' זה שהביא הט"ז דא"כ לא יברך בורא נפשות, וברא בריות טובות שגם האדם בכלל, ואחד מגדולי האחרונים הוא הגאון ר' אהרן ווירמיש אבד"ק מיץ פלטה קולמסו בטוים גסים וכתב שמה שהעתיקו תי' העולם נוח לו שלא נברא נוח לתינוקות, דרך הלצה, הביאו בתשובת זכר יהוסף סי' י"ג ע"ש, אכן כשאני לעצמי הי' נ"ל ליישב דברי התירוץ שהביא הט"ז, דהא הטעם דנמנו וגמרו דנוח שלא נברא היינו משום דעבירות הם מרובים על זכיות ולכן