זקן אהרן חלק א רלד

דינר מיירי דוקא בכה"ג שאם האומן אומר שהוא טוב אז צריך לקבלו בע"כ ואינו יכול להשמט, אבל בההיא דב"ב לא הי' מוכרח לעשות כעצתו והי' יכול להשמט משו"ה אינו חייב מטעם גרמי ע"ש והובא בקצרה בש"ך חו"מ סי' ש"ו אות י"ב, ולפ"ז נדחה ראיה שהבאתי מש"ס דב"ב דבמקום שלא נתכוון להזיק לא הוי גרמי כיון שאפשר ליישבו כתי' המרדכי אבל עכ"פ במה שנוגע לנ"ד אין נ"מ, דאיך שניישב לש"ס דב"ב אם כתירוצו משום שלא נתכוון להזיק או כתי' המרדכי משום דהי' יכול להשמט, יהי' ראיה עצומה לפטור בנ"ד דהא תרווייהו איתנהו בנ"ד, לא נתכוון להזיק וגם בעלי הטארטאק יכולים להשמט היו ולא לשמוע עצתו של ראובן דמי הכריחם לזה, וממילא דלא נוכל לחייב לראובן מטעם גרמי, דאם כה נאמר או כה נאמר בישוב הש"ס למה אינו חייב התם מטעם גרמי, אבל לפנינו הרי יש ש"ס ערוך דלא מחייבי כה"ג מטעם גרמי אפי' כשבזדון הכשילו להוציא ממון על פיו ועצתו וכ"ש בנ"ד וכמ"ש, ובזה סתרנו ראיה ראשונה של כ"ת מההיא דלך ואני אבוא אחריך, דנידון דידן לא דמי כלל לזה: ועתה אבוא לסתור ראיה השני' מההיא דתשובת הרא"ש שמובא בחו"מ סי' של"ג באומר לאומן עשה לי כלי וכו', דהנה בנ"ד יש לפטור לראובן נמי מטעם אחר, עפמ"ש הרמב"ם פ"ו מהלכות זכייה ומתנה הכ"ד לגבי חזרה מן השידוך וז"ל הורו רבותי שאם הי' מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעודה כו' או יחלק מעות לשמשים וחזנין כו' וחזרה בה אח"כ מן השידוך משלמת הכל שהרי גרמה לו לאבד ממון וכל הגורם לאבד ממון חבירו משלם עכ"ל, והראב"ד השיג ע"ז וסובר דא"צ לשלם ההוצאות דכללא הוא כל איבוד ממון שבעל הממון עושה אותו אע"פ שגרם לו זה פטור ע"ש, ועיין עוד במ"ל שם שהביא בשם מוהרי"ק וז"ל ואע"פ שהוציא מעותיו על סמך דברי ראובן, שמעון הוא דאפסיד אנפשי' כו' ונראה דהאי מלתא אי חייב ראובן או לא תליא בפלוגתא דרמב"ם וראב"ד ז"ל הבא בפרקין דלדעת הרמב"ם חייב ולראב"ד פטור כיון דבעל הממון הוציא ההוצאה ע"ש, ולפ"ז בנ"ד נמי לכאורה תליא בפלוגתא זאת, דלראב"ד פטור מטעם שלא ראובן איבד מעותיהם אלא בעלי טרטאק בעצמם הוציאו אע"פ שבא בגרמתו של ראובן פטור וכפי הכלל שנתן הראב"ד, ויהי' לפ"ז ספיקא דדינא, אכן באמת נראה דבנ"ד אפי' הרמב"ם מודה דפטור דהא הראב"ד הקשה על הרמב"ם מש"ס ערוך ממוכר זרעוני גינה לחבירו וזרען ולא צמחו שאינו נותן לו כ"א דמי הזרעונים ואינו ניתן לו ההוצאה שהפסיד על ידו בזריעה ותי' המ"מ שם שאינו דומה להתם שהיה מוציא הוצאות הזריעה כדי להרויח בהן ולפיכך אינו בדין שישלם זה מה שהוציא כדי להרויח, אבל כאן לא היתה כוונתו להשתכר בדבר אלא להתנהג כמנהג העיר וכיון שהוא נסמך עליה והיא חזרה בה בדין הוא שתשלם ע"ש, ולפ"ז בנ"ד נמי כשבעלי הטארטאק הוציאו המעות עשו זה כדי להרויח ולהגדיל לעסקם ובכה"ג אפי' לרמב"ם פטור כיון שכדי להרויח הוציאו ודמי שפיר לההיא דזרעוני גינה הנ"ל ובזה נדתה ראיית כ"ת מההיא דתשובת הרא"ש דאומר לאומן עשה לי כלי פלוני ואקנה ממך והאומן עשה הכלי וחזר בו דחייב מדינא דגרמי, דלמ"ש לא דמי להתם דהתם האומן לא הוציא כדי להרויח, דמה שמרויח שכר פעולתו לא מקרי להרויח אלא שכר עמלו הוא נוטל ומשו"ה חייב מיהא לרמב"ם, ולראב"ד גם בכה"ג פטור, אבל בנ"ד השותפים הוציאו כדי להרויח ולהגדיל העסק והכנסתו שיהי' בזה ריוח יותר משיעור ההוצאה דאין אדם טורח להוציא מעותיו כשאח"כ לא ירויח כ"א מה שהוציא, דא"כ טורח זה למה זבין וזבין תגרא איקרי, א"ו שחשבו לקבל ריוח יותר מההוצאה ובכה"ג גם לרמב"ם פטור, דדמי ממש לההיא דזרעוני גינה: וארווחנא ליישב בזה קושית רעק"א בתשובה ס"ס קל"ד שהביא לתשובת הרא"ש באומר לאומן עשה כלי וכו' דלעיל דחייב, והקשה למה יהא חייב והא בכה"ג שעושה כדי להרויח לית מאן דסובר דיתחייב לשלם לפי תי' המ"מ הנ"ל ע"ש, ונראה שהבין דאומן הוי נמי עושה כדי להרויח וכמו בזרעוני גינה, אבל למ"ש זה אינו דהא דפוטר הרמב"ם במוציא כדי להרויח היינו דוקא כשמקוה להרויח יותר ממה שהוציא וכמו בהך דזרעוני גינה נמי הכי הוה שע"י הוצאות שיוציא לזריעה יקצור אח"כ הרבה יותר מכפי שהוציא על הזרעונים והוצאות הזריעה ובוא יבוא ברנה נושא אלומותיו בכה"ג דוקא הוא שסובר הרמב"ם דפטור מלשלם ההיזק דאין סברא בשעה שזה מוציא כדי להרויח הרבה יותר משיעור ההוצאה וזה יתחייב, והדין יהי' לקוי, דאם יהי' שבח יטול הוא וההיזק ישלם לו האחר, אבל במוציא הוצאה כזה שהמוציא אינו מקוה לשכר יותר משיעור ההוצאה וכמו באומן שלא חשב כ"א לקבל שכר עמלו בכה"ג ודאי דלא מיקרי כדי להרויח ומחויב הלה לשלם, וראיה ברורה לדברנו מתשובת הרא"ש אחרת שהביא הטור חו"מ סימן ר"ז וז"ל ראובן הי' לו פרה והיה ירא לשוחטה שמא תמצא טרפה א"ל שמעון שחוט אותה ואם תמצא טרפה אתן לך בשביל בשרה כך וכך ואם תמצא כשירה כך וכך ושחט ראובן את הפרה ונטרפה וראה שמעון ההפסד וחזר בו, ופסק הרא"ש דיכול שמעון לחזר, ובתשובת רעק"א שם ובקצוה"ח סי' ר"ז הקשו דברי הרא"ש אהדדי, דהך דינא דאומר לאומן עשה לי הנ"ל חייבו הרא"ש בכל ההוצאות שהוציא האומן על פיו, וא"כ למה לא יתחייב גם בדין דנמצא טרפה משים דינא דגרמי כיון ששחט על פיו ע"ש שנדחקו ליישב, ולמ"ש אין שום סתירה בדברי הרא"ש, דבנמצא טרפה עשה כן כדי להרויח שכר הכשירה ולכן פטו' הי' מלשלם היזק הטרפה דאין זה משורת הדין שהרויח מן הכשירה יטול הוא והפסד הטרפה ישלם לו אחר, משא"כ באומן דעשה הכלי לא כדי להרויח, כ"א שכר עמלו וזה לא מיקרי כדי להרויח ולכן מחויב המזיק לשלם לו: ואמנם אפי' נימא כהבנת רעק"א וקצוה"ח דאומן הוי נמי עושה כדי להרויח ואפ"ה חייבו הרא"ש לשלם מדינא דגרמי ומכלל דלא ס"ל לרא"ש כחילוקו של המ"מ ולרא"ש חייב בכל אופן אפי' כשמוציא כדי שירויח, אפ"ה אין לדמות הך עובדא דנ"ד לההיא דתשובת הרא"ש באומר לאומן, דהא התם בתשובת הרא"ש מיירי בכה"ג שאם לא יקח הבעה"ב את הכלי שעשה האומן מיד תופסד הכלי ותלך לאיבוד לגמרי דכן מפורש בתשובת הרא"ש גופא וגם במחבר שהעתיק דבריו וז"ל שם בסי' של"ג סעיף ח' אמר לאומן עשה לי דבר פלוני ואקחנו ממך ועשאו האומן ואח"כ אינו רוצה לקחתו והוא דבר שאם לא יקחנו מיד יפסיד חייב עכ"ל, הרי להדיא שדוקא בדבר שאם לא יקחנו מיד יפסיד, דהיינו דבר האבוד הוא דחייב אבל במקום שאינו דבר האבוד גם אם לא יקחנו זה, אינו חייב, ובע"כ דטעמו הוא כמ"ש לעיל דהמעות שהוציא לא הופסדו כלל דהא יש השבח על הכלי ולא שייך לחייבו מטעם גרמי כיון שלא הופסד כלל, ולפ"ז בנ"ד נמי שאינו דבר האבוד ואם לא יוצרך המכונה להם יבוא איש אחר וישלם מחירה וכל ההוצאה ניכר בשבח שהושבח העסק דאין לחייבו כלל ועיין בנתיבות שם שטרח ליישב למה דייק המחבר לכתוב שהוא דבר האבוד ואם לא יקחנו יפסיד ולמ"ש ניחא: אלא דאכתי צריך ביאור, דנהי דמטעם מזיק אין לחייבו מטעה שכתבתי, אבל אכתי נחייבו מטעם ערב