זקן אהרן חלק א רלג

הוה דמזיק לא מיקרי כ"א כשהזיק בגוף הטמן והממון הלך לאיבוד ונפסדו, וגם כשהוציא הוצאות על פיו נמי נקרא מזיק, דהמעות הלכו לאיבוד על ידו, אבל בנ"ד המעות שהוציאו בעלי הטארטאק לא הלכו לאיבוד, רק להשביח העסק והשבח הזה אמנם מונח וניכר בעסק ויש שבח ההוצאה ע"ג הטארטאק, באופן שכל מי שהיה רוצה להשביח העסק במצב כזה הי' עולה לו הוצאות כאלו, וא"כ מה שייך לקרותו מזיק אחרי שלא הזיקם כלום דכפי שיעור ההוצאה הישבח העסק, ומה שהם עניים שאין בכחם להניח בעסק זה הוצאה מרובה כזו, ולפניהם, לפי כחותיהם ולפי ערך העבודה שיש להם הי' די במכונה קטנה וגאטור אחד, בשביל זה אין נקרא ראובן מזיק כיון שבעצם יש כאן שבח כשיעור ההוצאה ואין בזה שום הפסד שנוכל לומר שזה הלך לאיבוד והיפסד, ואם רוצים אנו לחייב את ראובן, לא בתור מזיק אפשר לחייבו כ"א בשביל שהכשילם בעצה שאינה הגונה שאין זה לפי כחם ומצבם, ואם לחוש אחר שהוא תמיד הי' זה עסק טוב, אבל לפי ערך מצבם שאינם אמידים באו לידי הריסה עפ"י עצתו, ואמנם בניתן עצה רעה לחבירו לית מאן דסובר שיהא זה גרמי ולכו"ע אינו אלא גרמא וכמפורש ברמ"א חו"מ סי' שפ"ו ובכה"ג דנ"ד אפי' לנותן עצה לא דמי דהתם מיירי שבשעה שנתן לו העצה לא היתה הגונה אבל הכא בעת שנתן להם העצה לקנות גאטור שני ודאי דלא עלה על דעתו שיקנה גאטור לעצמו דאילו הי' לו מחשבה שיעמיד גם הוא גאטור לעצמו, ודאי שלא הי' מייעצם שיגדילו וישביחו המכונה שלהם, שזה יהיה רעה אח"כ לדידי' גופא, ובכן אנן סהדי שבעת מעשה לא חשב כלל מהעמדת גאטור לעצמו, וכפיו כן לבו הי' שימסור המלאכה שלו לבעלי הטארטאק הללו, וא"כ בעת נתינת העצה היה זה עצה הגונה, ומה שאח"כ נתקלקל הדבר והחליט להעמיד גאטור לעצמו, בשביל זה אין לחייבו, דגם מזיק גמור אין מתחייב כ"א על היזק שבא בשעת עשייתו, אבל אם בעת מעשה לא הי' היזק רק שבמשך הזמן נתקלקל הענין ונתגלגל הדבר עד שבא לידי פסידא, לא נתחייב בזה, הוא הדבר אשר אמרתי כי מטעם מזיק לא שייך לחייבו בכה"ג דנ"ד. ושמא תאמרו דנחייבו אכתי מטעם חיוב שנתחייב בהבטחה לתת להם המלאכה והשתא חוזר מזה, אבל א"כ יאמר נא כ"ת בעצמו וכי היכן מצינו חיוב בדברים בעלמא בלא קנין, ועוד דכלום התחייב להם דבר ידוע ומסיים כמה זמן שימסור להם מלאכתו ומה שייך חיוב באופן כזה ואינו אלא פטומי מילי בעלמא, כ"ז כתבתי דעתי הפרטיית שכפי שרואה ומכיר במצב הדבר אין לחייבו לא מטעם מזיק ולא מטעם הבטחתו: ועתה אבוא לבאר שאפי' לו נניח שלא צדקתי בהשפטי וכדברי כ"ת כן הוא דיש בזה גרמי, אפ"ה יש יסודות גדולות לפוטרו ולדחות לכל הראיות שהביא כ"ת שאין להם שום דמיון לנ"ד, סתירת ראיה ראשונה מההיא דלך ואני אבוא אחריך דחייב לשלם כל ההוצאות שהוציא על פיו אפשר לדחות, דהנה באמת יש להביא ראיה עצומה מהש"ס דאין לחייב מטעם שהוציא ממון על פיו, מן הש"ס דב"ב ד"ל ע"ב ההוא דא"ל לחברי' מאי בעית בבאי ארעא דדידי היא א"ל מפלניא זבינתה א"ל פלניא גזלנא הוא וממני גזלה א"ל והא אתה אמרת לי לקנותה ממנו, א"ל השני נח לי הראשון קשה הימנו, וכ"פ הטו"מ חו"מ סי' קמ"ו דטענתו טענה ויכול להוציא הקרקע מיד הלוקח, הרי להדיא דאע"ג שהלוקח הוציא המעות לאיבוד ע"י בעל השדה בעצמו ובמזיד הכשילו בזה ואפ"ה פטור מלשלם לו מה שהפסידו על פיו, והלא דברים ק"ו ומה התם דהלוקח הוציא המעות על פיו לאבדון והפסד גמור ואפ"ה פטור, כ"ש הבא בנ"ד דהמעות לא הופסדו לגמרי ועסק שלהם נשבח ע"י הוצאה הזאת וכמ"ש דאין לחייב לראובן המצוה להוציאם, אמנם אם נפרש כוונת הש"ס הזה כפשוטו יהי' מזה סתירה על הפוסקים שכתבו לחייב במוציא מעות לטמיון על פיו וכמו בדין דלך ואני אבוא אחריך הנ"ל וכהנה רבות, לכן נ"ל ליישב עפ"י שיטת הראב"ד המובא בחו"מ סי' ס"ו סעיף כ"ג דאע"ג דמוכר שט"ח וחזר, ומחלו חייב המוחל לשלם ללוקח מצד גרמי אפ"ה יורש כשמוחל לעצמו אינו חייב לשלם ללוקח משום דגרמי אינו כ"א במתכוון להזיק ולא היכי דכוונתו לטובת עצמו, וע"כ אפי' ר"נ דסובר גרמי מ"מ התם בעובדא דקריבתי' דפ' הכותב דפטור במוחל משום דמתכוון לטובת עצמו ליכא גרמי ולכן גם בש"ס דב"ב הנ"ל כיון דמשום טובת עצמו מפני שהשני נח לו הזיק לזה, משו"ה אין לחייבו התם מטעם גרמי, אבל בההיא דלך ואני אבוא אחריך וכדומה דלא בא לידו שום טובה ע"ז שמפסיד לזה מעותיו חייב שפיר מטעם גרמי, הן אמנם דכולם הרעישו על שי' הראב"ד שזהו נגד סוגיית הש"ס ב"ק דפ"ט שהביא שם לסייע לתקנת אושא מהא דתני שמעידין אנו שגירשה ונתן כתובתה דאין משלמין רק טובת הנאת כתובה ואי אמרת ליתא לתקנת אושא לזבני לגמרי, ולראב"ד קשה דהא אפי' אמרת ליתא לתקנת אושא לא מצי מזבנה לגמרי דהא מ"מ אם מתה הבעל יורש הוא וימחול לנפשי' ולא יצטרך לשלם גם מדינא דגרמי כיון דלא נתכוון להזיק אלא להנאתו עשה עיין בנתיבות סי' ס"ו ס"ק ל"ז שהביא קושיא זאת לקושית העולם, אבל באמת גם לקושיא זאת יש תי' מספיק עפמ"ש התוס' בב"ק שם דתזבין כתובתה במעמ"ש דאינו יכול למחול לר"מ דס"ל מעמ"ש קונה, ותי' דמעמ"ש אינו מועיל בכתובה כיון דאין החוב ברור דשמא תמות היא ויירשנה ומחיים לא ניתנה הכתובה לגבות כלל, ומעתה זהו דוקא אחר תקנת אושא אז אין החיוב ברור דשמא תמות ויירשנה בעל ואף אם תמכור הבעל מוציא מיד הלקוחות אבל קודם תקנת אושא דמכירתה מכירה רק שהבעל יוכל אח"כ למחול לעצמו א"כ כיון שהחיוב ברור הוא עכ"פ א"כ ממילא לא תוכל לזבון כתובתה לגמרי במעמ"ש דאינה יכולה למחול וכאן מהני שפיר המעמ"ש כיון שהחיוב הוא ברור כיון דלמ"ד דליתא לתקנת אושא אין הבעל מוציא מיד הלקוחות, ועיין בס' מעין גנים סי' ס"ו שתי' כן אלא שדחה לתי' זה דהא הבעל לא ירצה להיות במעמ"ש להפסיד ירושתו ואע"ג שהתוס' הקשו דתזבין במעמ"ש היינו שתמכור בטובת הנאה דאז אינו מפסיד מידי אבל במכירה לגמרי הרי מפסיד ירושתו ע"ש, אבל במחכ"ת לק"מ ודחוי הזה חוזר ונראה ונעלם ממנו מה שהובא בשמ"ק שם דשפיר כופין את הבעל להיות במעמ"ש וראי' ממ"ש בב"ב פ' מי שמת האומר הלואתי לפלוני, ופי' שם משום דאיתי' בבריא ואם אין כופין את הלוה בכך אינו בבריא אע"כ דכופין ע"ש, ולפי כל האמור יצא שיטת הראב"ד ברורה ולא רק שאינה נגד סוגיית הש"ס דב"ק אלא נהפוך הוא דמש"ס דב"ב שהבאנו יהיה ראיה עצומה לדבריו דבמקום שלהנאת עצמו עושה ואין כוונתו להזיק דאין לחייבו מטעם גרמי, וממילא שבנ"ד דראובן לא קנה הטארטאק כ"א להנאת עצמו ולא בכוונה להזיק לבעלי הטארטאק האחר דאין לחייבו אפי' כשודאי הי' בזה היזק גרמי: הן אמנם דהמרדכי בב"ק הביא לש"ס דב"ב הנ"ל והקשה דלמה אינו מחויב באמת משום גרמי, דהלוקח הא הוציא הממון לאיבוד על פיו ומ"ש מההיא דמראה דינר לשולחני ותי' דלא מיקרי גרמי כ"א כשהי' מוכרח לעשות כעצתו ולא הי' יכול להשמט, ובהכי מיירי הך דמראה דינר לשולחני דאי"א הי' לאשתמוטי ובע"כ יש לו ליקח עפ"י דברי השולחני וכמ"ש ההג"א בשם ר' אפרים דהך דמראה