זקן אהרן חלק א רלא

מוזהרים ע"ז, ומכל הלין נראה פשוט דמאיסור לא נתמעט גם עכו"ם. ואפי' אי נימא דעכו"ם נתמעט גם מאיסור אונאה ואפי' איסורא בעלמא ליכא בזה, מ"מ מטענת מום במקח ודאי דלא אתמעטו, דחילוק גדול יש בין טענת אונאה לטענת מום במקח, דבטענת אונאה שעצם הקניה נוח ורצוי לשניהם ואינם מדיינים כ"א על הדמים היתרים ששילם, בזה אמרי' דכיון דדרך מקח וממכר הוא לא חייבה תורה להחזיר לעכו"ם אבל במום במקח שאין ביניהם תביעת ממון כלל דהא אפי' שוה הוא כל דמיו שנתן חוזר כמבואר בחו"מ סי' רל"ב סעי"ד ועיקר הסכסוך שביניהם הוא בגוף הקניה דאין זה החפץ שקנה ממנו וא"כ לדבריו אין בזה שום קנין כלל ולא שייך לומר דרך מו"מ הוא, וחילוק שבין אונאה לבין מום במקח מצינו נמי בכל שארי דברים דאתמעטו מאונאה, דבעבדים קאמר הש"ס הטעם דסמפון בעבדים ליכא דאי מאבראי הא חזי לי' ואי מגואי לא אכפת לי' אבל בלאה"ט הי' המום מבטל המקח, ובקרקעות והקדשות אפי' בטול מקח ביותר משתות יש להן כמ"ש בב"מ דנ"ז חד אמר אקרקעות וח"א אהקדשות אונאה אין להן אבל ביטול מקח יש להן, וכן בחליפין דאין להם אונאה כמבואר בחו"מ סי' רכ"ז ואפ"ה מומין יכול לטעון וכמ"ש הנתיבות שם בשם המח"א, גם בדין נושא ונותן באמנה דעת התוס' והרא"ש הובא בחו"מ שם סעיכ"ד דאפי' אונאה יתר משתות יש להן, כ"ש טענת מומין, הרי חזינן דכל הני דברים דאתמעטו מדין אונאה, אפ"ה לא נתמעטו מטענת מום במקח, א"כ לא עדיף נמי עכו"ם דאף שמיעטו רחמנא מתורת אונאה אבל מטענת מום במקח ודאי דלא נתמעט כלל, ועוד בה שלישי' דאפי' אי נימא בכל שארי דברים דאתמעטו מאונאה אתמעטו נמי מטענת מום במקח אפ"ה לגבי עכו"ם ודאי דלא אפ' לומר דאתמעטו נמי מטענת מום במקח, דהא בהטעה לעכו"ם בחשבון ודאי דאסור מה"ת וכמ"ש הרמב"ם פ"ז מהלכות גניבה וז"ל ואסור להטעות לעכו"ם בחשבון אלא ידקדק עמו שנאמר וחשב עם קונהו ע"כ, וכן בפי"א מהלכות גזילה כתב דאסור להטעות לעכו"ם ומוכח שם דאפי' שלא במקום חלול השם אסור נמי, דבטעות שטעה העכו"ם מעצמו הוא שמחלק שם בין איכא חה"ש להיכא דליכא ע"ש, ואע"ג שבחו"מ סי' שמ"ח הובא דעת הטור שפסק דהיכא דליכא חה"ש שרי להטעותו, אכן כבר הקשו כולם על שיטה זו דכיון דגניבת ממונו של עכו"ם ודאי דאסור מה"ת א"כ למה יוגרע הטעאה דהא זהו נמי גנבת ממונו דמה לי גונב בידים או מטעהו בחשבון וכ"כ המרדכי פ' הגוזל דאסור להטעות לעכו"ם משום דהו"ל גנבת ממונו, והן אמת די"ל דהטור סמיך על לשון התוס' ב"ק דקי"ג דאין חילוק בין גניבה לגזילה דבגניבה איכא חה"ש לכשידע לבסוף ע"ש, דלשון זה משמע דבגניבה גופא לא אסרו כ"א מפני חה"ש ואינה אלא איסור דרבנן, אבל באמת אי"א לפרש הכי לכוונת התוס' דהא כתבי דאין חילוק בין גניבה לגזילה ומשמע להדיא דשוים הם לגמרי, וגזילו הא ודאי דמה"ת אסור לכו"ע: ועיין בתשו', חוט המשולש סי' ט"ו בשם הגאון בעל קדושת יו"ט ז"ל שהוכיח מכמה ראיות חזקות דלכל הדעות גנבת עכו"ם מה"ת אסור בין לשי' הרמב"ם בין לשי' התוס' ואינם חלוקים אלא בטעמן, דרמב"ם סובר דהתורה אסרתו מטעם דממון אחרים אסור וכותי נמי בכלל, דלא התירה תורה ממון של כותי כ"א באבידתו, אונאתו וטעותו שטעה מעצמו, והיכא דאיכא חה"ש בהנך נמי אסור מדרבנן, ותוס' סברי דהתורה גופא מה שאסרה לגנבת כותי הוא משום חה"ש אבל הכל מה"ת, וממילא דלהטעותו דהוי נמי כגנבת ממונו דאסור מה"ת ועיין בעה"ש סי' שמ"ח דבזה"ז אסור מה"ת שום הטעה והערמה לכותי ע"ש, וא"כ הדברים ק"ו השתא הטעאה בחשבון שנותן לו את המין מה שקנה ממנו אלא הטעהו בחשבון ונותן לו נ"ט תחת ק' אסור, כ"ש בטעות במום שאין נותן לו מה שקנה, דהוא קנה חפץ טוב בלא מום וכשנותן לו במום אין זה מה שקנה כ"ש דאסור מה"ת: ונראה להוכיח דטענת מום במקח גרע מטענת טעות בחשבון מדברי רמב"ם שם דבהלכה ב' ביאר ענין טעות במנין שמכר מאה אגוזים בדינר ונמצא שלא הי' אלא צ"ט נקנה המקח ומחזיר המעות אפי' אחר כמה שנים, ואח"כ כתב וכן אם נמצא מום במקח כו', וכתב המ"מ דהאי וכן עיקר קאי אמאי דקאמר דחוזר לעולם אפי' לאחר כמה שנים אבל במאי שאמר הרמב"ם דבחסרון מנין נקנה המקח אינו דומה למום ובמום בטל המקח ע"ש, וצריך ביאור כיון דטענות מום דמיא לחסרון מנין א"כ אמאי לא דמו להדדי גם לענין קיום המקח נמי ולימא בשניהם דהמקח בטל או קיים, ונ"ל ליישב דהנה בקדושין דמ"ב קאמר רבא דכל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפי' פחות מכדי אונאה חוזר, והאי חוזר דקאמר רבא אפשר לפרשו דהמקח חוזר והוי מקח טעות ונתבטל המקח, ואפשר נמי לפרשו דאאונאה קאי שחוזר האונאה והמקח אין מתבטל וכמו שמסיים המחבר חו"מ סי' רל"ב סעיף א' דהמקח נקנה ומחזיר הטעות,. וכן פי' הרא"ם שאפי' במטלטלין נמי אין מתבטל המקח וכמ"ש בשמ"ק בב"ב, וכפי אשר למדתי מתורת רבנו הרמ"ה פ' הספינה דהך דרבא לשיעורין ניתנו לפעמים יתפרש כוונתו חוזר אמקח, ולפעמים אאונאה, דבמלתא דמצי האדם ליהנות מן המקצת כמו דמתהני מכולו לפי חשבון, לא הוי מקח טעות, ובמלתא דבמקצתו לא מתהני כמו דמתהני מכולו לפי חשבון, וכגון בגד העומד ללבישה דאם חסר בו מקצת אינו ראוי כילו ללבישה הוי מקח טעות ע"ש, ועפ"ז מתפרש נמי כוונת הרשב"ם ב"ב דק"ד דעל מה ששנינו שם בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל פיחת כל שהוא ינכה כו' פי' הרשב"ם דהא דאמר רבא דחוזר, מילתי' לא הוה בקרקעות, ובתוס' שם ובב"מ דנ"ו הקשו עליו מסוגיא דב"מ שם, ולמ"ש אפשר ליישב דבקרקע כההיא דמיירי בב"ב בקרקע העומדת לזריעה או לנטיעה דכיון דלפירא קיימא ועבדא פירא לפי חשבון מינח ניחא לי' לקנות לפי חשבון אבל בשארי דברים שבחסרון מקצת יופסד ההנאה גם מן המותר וכגון כשמכר לו בית גדול ונמצא קטן דכיון שעומד להשתמש בדירה ולא ניחא לו בקטן גם הרשב"ם מודה דחוזר המקח לגמרי, כן הי' נראה נכון, אלא שמלשון הרשב"ם דמחלק בין קרקע למטלטלין לא א"ש לפ"ז, דלמ"ש אין חילוק בין קרקע למטלטלין וגם במטלטלין היכי שלא יופסד הנאתו לפי חשבון וכגון בבישרי ופירי כמי אין חוזר המקח, ונראה דרשב"ם יפרש שבכל קניית קרקע אין המקח חוזר דקים להו לרבנן דנוח לו לקיים המקח אפי' בחסר מקצת וקפידתו בזה לאו למיהוי ביטול מקח אלא דלא תיהוי מחילה, ובקרקע יתפרש האי חוזר דקאמר רבא אאונאה ובמטלטלין חוזר אמקח ולא קשה קושית התוס' מב"מ וקדושין דודאי האונאה צריך להחזיר גם בקרקע היכא שהאונאה היתה במדה דדוקא אם האונאה היה במחיר שווי המקח הוא דאמעיט קרקע מאונאה ומשום דאמרי' בקרקע שוה כל כסף וכמ"ש החינוך, משא"כ אם האונאה הוא במדה גם בקרקע צריך להחזיר ורשב"ם לא קאמר כ"א שבקרקע אין המקח מתבטל וז"ב, ועמ"ש בהבורי חשן אהרן סי' רל"ב באריכות ואכ"מ, ולמ"ש ניחא מה שמחלק הרמב"ם בין מום במקח דנתבטל המקח ובין טעות במנין דרך האונאה חוזר, דבטעות במנין שנתן לו צ"ט תחת ק' כיון דיכול ליהנות מהצ"ט כמו מק' לפי חשבון, משו"ה המקח קיים, אכן במום במקח דגם במה שיש לו לא יכול ליהנות הנאה שלימה כמו שחשב, ומשו"ה