זקן אהרן חלק א רל

הוא על הפשיעה השני' שלא הצילו מיד ב"ד אבל על פשיעה ראשונה שלא שמר השור ועי"ז נגח ונתחייב מיתת ב"ד, ע"ז אין חייב לכו"ע ובודאי דמצי א"ל הש"ל, הרי להדיא דאי לאו טעם דאתפסתי' לתוראי והוי היזק ניכר לא הי' חייב גם שומר אע"ג דפשע בראשונה ולא שמרו, אע"כ דגם שומר מצי אמר הש"ל ולכן אינו חייב כ"א באתפסתי' דהוי השתא היזק ניכר מה שהוא ביד ב"ד, וסברת חילוק הרמב"ם בין שומר לגזלן נ"ל ברור כוונה אחרת עפמ"ש בשמ"ק בב"ק שם בשם הראב"ד וז"ל אלא הכא בהא קמיפלגי רבנן סברי פושע הוא בשמירתו בשעת גמר דינו חוץ מן הפשיעה שפשע בשמירה הראשונה דא"ל אי לא אתפסתיה ניהלי' הוה מעריקנא לי' לאגמא קודם שנגמר דינו ולא היו גומרים את דינו ואת נמי מיבעי לך למיעבד הכי הלכך כיון שפשע בגמר דינו כשנגמר הדין לשומר נגמר כי הוא הביא עליו האיסור משא"כ חמץ בפסח כי הגזילה אחת היא ובשעת הגזילה ראוי הי' להשבון וכל שהוא בהיתר אין בו אלא גזילה הראשונה וכשבא זמן האיסור כיון שלא בא כאן גזילה אחרת והאיסור ממילא בא עלי' וכו' אבל חמץ כדקאי קאי עכ"ל, והסבר הדברים דגזלן אין עליו חיוב אלא על תחלת גזילתו וכל שלא נשתנה בשינוי הניכר הרי הוא מחזיר לו כעין שגזל ואע"פ שנשתנה בהיזק הניכר ע"י פשיעתו שתפסו ב"ד, זה אינו כלום כי הוא לא קבל עליו שמירת הדבר ההוא, אשר ע"כ אף דתפיסת ב"ד הוא כמו היזק ניכר מ"מ אינו מפסידו בידים אלא פשיעה בשמירה הוא והוא לא קיבל עליו שמירה, משא"כ שומר דאע"ג שעיקר חיובו בא לו ע"י פשיעה הראשונה שנגח, מ"מ לא כלתה שמירתו ועדיין שומר הוא על הפקדון, הרי להדיא דעיקר החיוב הוא רק מפני שבשומר לא כלתה שמירתו וחייב על פשיעה השני' דהוה היזק ניכר, אבל על פשיעה הראשונה פטור לכו"ע משום דהוה היזק שאינו ניכר וגם שומר פטור מזה דמצי א"ל הש"ל, וברור שהכי הוא כוונת הרמב"ם והיש"ש במה שמחלקי בין גזלן לשומר אבל לא מפני ששומר חייב גם בהיזק שאינו ניכר ולא מצי א"ל הש"ל כמו שהבינו האחרונים, וברור אצלי דהיינו טעמא דרמב"ן וריטב"א במ"ש לחלק בין גזלן דמשלם כשעת הגזילה ובין שומר דמשלם כשעת הפשיעה, דהיינו משים דגזלן אין חייב כ"א על גזילתו הראשונה אבל מה שהוכחש והוקרה בינתים אין עליו שום חיוב דלא קבל עליו השמירה ולכן אינו חייב כ"א כשעת הגזילה, משא"כ שומר דקבל עליו לשמור מן ההפסד חייב גם על ההיזק שנעשה בינתים, ובחבורי הארכתי בזה ואכ"מ, ואמנם אע"ג שבארתי דגם שומר מצי א"ל הש"ל, אפ"ה בנ"ד נ"ל ברור דגם הש"ל לא מהני דהא בנסדק המטבע לא מצי א"ל הש"ל כמבואר בב"ק וכיון דנפסל לגמרי כנסדק דמי גם הש"ל לא מהני וכ"ש בנ"ד דמחויב לשלם כמו שהיו שווים השטרות בשעה שקיבלם: והנה לכאורה הי' מקים לפוטרו מלשלם שוויו דמעיקרא מטעם אחר דהא כפי שראינו בעינינו אופן ודרך פיסול השטרות דלא לגמרי בפעם אחת אלא דמתחלה ירד מחירם מעט מעט ולבסוף נפסלו לגמרי, וזה פשוט דעל ירידת המחיר כל זמן שלא נפסלו לגמרי לא נתחייב השואל, דדמי להוזלו דמשלם כשעת הזול, ובשעה שיצא הפקודה לפוסלם לגמרי כבר עמדו במחיר נמוך וא"כ אין לחייבו יותר מכפי שהיו שווים בשעה שנפסלו לגמרי, ומהיכי תיתי לחייבו כדמעיקרא כיון דשואל אינו משלם כ"א כשעת אונס ובשעה ההיא הי' מחירם מועט, אבל שוב התבוננתי דזה אינו דנהי שזה ודאי דשואל אינו חייב כ"א כשעת הזול אבל היינו דוקא היכי דלא נפסד אח"כ לגמרי אבל אם נפסד אח"כ לגמרי חייב תו כדמעיקרא, וזהו כוונת התוס' בב"ק שהבאתי לעיל שכתבו דכשאינם בעין חייב אפילו בהוזל, דהיינו נמי מטעם זה, דהא דלא מחייב בהוזל היינו דוקא כשלא נפסד לגמרי אבל בנפסד לגמרי חשבינן הנזק משעה ראשונה, ועוד ראיה לזה מהא דמבואר בחו"מ סימן ש"מ בנכחשה מאליה הכחשה דהדרא בריא וסופה לחזור לבריאותה לגמרי דאין חייב השואל ע"ז לחד דיעה ואפ"ה אם מתה אח"כ באונס שהשואל חייב ע"ז משלם כמו שהיתה שוה בשעת שאלה ואפי' מתה שלא מחמת כחישותה, ואין אומרים כיון שעל הכחשה פטור וחיובו הוא רק על המיתה לא ישלם אלא כפי מה שהיתה שוה בכחישותה דאינו נן דכחישותה הוי תחלת מיתתה וחשבינן אותם לדבר אחד והוי נזק למפרע, דכל שהפסידו לגמרי חשבינן הנזק משעה ראשונה גם לגבי שואל וכמ"ש הגר"א שם עיין שם, וה"נ בנ"ד כיון שלבסוף נפסדו לגמרי חשבינן הנזק משעה ראשונה, וגם לטעם הסמ"ע שם משום דהכחשה הוי תחלת מיתתה גם ה"נ י"ל דההזלה הוי תחלת פסולם דמשום שכבר הורד בלא"ה מחירם מעט מעט משו"ה לא חששו שוב לפוסלם לגמרי אח"כ, ובזה אין מקום תו לכל יתר הדברים שכתב כ"ת דדבריו סובבים רק לפי היסוד שהניח דשואל פטור בפסול מטבע אבל למ"ש דחייב אין מקום תו לדבריו: והנני הדו"ש אהרן וואלקין סימן קיד ב"ה עש"ק י"ג סיון תרפ"ט פינסק. כבוד ידידי הרב וכו' מהור"ר יהודה אבעלסאן שליט"א רב בפלוטניצא. ע"ד שאלתו באיש אחד שמכר סוס לעכו"ם והעכו"ם שאל את המוכר אם אין בו מום וא"ל שאין בו מום וגם הבטיחו ע"ז ואח"כ נמצא בו מום כזה שבימות החורף אי"א להכירו רק בימי הקיץ אפשר הוא להכיר את המום ובהיות שגם ישראל המוכר קנה את הסוס בימי החרף לא הכיר גם הוא במום זה, ובכן טוען כעת המוכר מה לו לעשות אחרי שבימי החרף קנה ובימי החרף מכר לעכו"ם זה ולא ידע בעצמו ממום זה, ואם כי אילו מכרו לישראל אחר הי' הדין פשוט שהמוכר חייב דאע"ג שגם הוא נתאנה אפ"ה אין לו. להונות אחרים כמבואר בחו"מ סי' רל"ב סעי"ח לגבי סרסור אבל בלוקח עכו"ם מסתפק כ"ת אם מחויב להחזירו, דלא עדיף מגזל גמור דאין חיוב השבה מה"ת לנכרי כמ"ש הנתיבות סי' שמ"ח כ"א מפני קדוה"ש, והכא גם קדוה"ש לא שייך כיון שגם ישראל המוכר לא ידע ממום זה, זה תכן שאלתו: ידע נא ידידי כי איסור ודאי יש בזה ואיסורו מדאורייתא דאע"ג דהתורה מיעטה לעכו"ם מאונאה כדדרשי' בבכורות די"ג לעמיתך אתה מחזיר אונאה ואי אתה מחזיר אונאה לעכו"ם, נראה פשוט דדוקא מהשבה נתמעט אבל איסורא איכא בהו, דלא עדיף מעבדים שטרות וקרקע דנתמעטו ג"כ מקראי מאונאה ואפ"ה כתב הרמב"ן בפי' על התורה דלא נתמעטו רק מהשבה אבל איסורא יש בהו מה"ת, וכ"כ מהרש"ל ביש"ש הובא בסמ"ע סי' רכ"ז וגם הפנ"י בכתובות כתב דאיסור יש גם בכל הנהו, וכן משמע לשון הש"ס גופא דדריש לעמיתך אתה מחזיר אונאה ואי אתה מחזיר לעכו"ם ולא קאמר לעמיתך אתה מוזהר להונות ואי אתה מוזהר להונות העכו"ם. מכלל דאיסור באמת יש גם לעכו"ם, וכן מסתבר דודאי לא עדיפא אונאת ממון מאונאת דברים וגניבת דעת דאסור גם לעכו"ם וכמ"ש הרמב"ם ובתו"מ סי' רכ"ח דאחר לישראל ואחד לעכו"ם