זקן אהרן חלק א רכט

יבוא המפקיד לתובעם ויחזירם כרגע מבלי שיוצרך לעכבם עוד יותר תחת ידו, וזה לא שייך כ"א בפקדון כזה שאין להנפקד שום צורך במעות הללו ורק לטובת המפקיד נעתר לקבלם ולירד לחיוב שמירה, משא"כ בנ"ד שקבל המעות לתועלת עצמו מפני שרצה לנסוע לראות את הכלה ולא שייך לומר שירא מהוציאם מפני שיושב ומצפה מתי יבא המשלח לבקשם חזרה, ולכן שפיר חייב גם באונסין, ועכ"פ לשני הטעמים הן לחילוק הרא"ש והן לחילוק הנמוק"י, בנ"ד אין מקום חשש לזה וחייב שפיר גם באונסין ודו"ק: ב) במה שכתבתי דבפקדון אע"פ שקבע זמן אפ"ה יכול המפקיד לתובעו תוך הזמן מפני שהזמן לטובתו הוא, ודוקא הנפקד הוא שאינו יכול להחזיר בתוך הזמן משום דנתחייב בשמירה עד זמן הזה אבל המפקיד יכול לתבוע גם תוך זמנו, וע"ז כתב כ"ת להעיר דהא תינח כשהפקדון הוא חפץ ואין לנפקד שום הנאה אבל כשהפקיד מעות מותרין לדידן דכו"ע דינם כשולחני ומותר הנפקד להשתמש במעות, וא"כ הזמן הוא לטובת הנפקד ג"כ דיכול להשתמש עד אותו זמן ואין המפקיד יכול להפקיע זכותו ולתבוע להחזיר לו תוך הזמן, וא"כ דברים של טעם ושכל הם, בכ"ז לדינא אינני מודה לו בזה מכמה טעמים, חדא דאין זה זכות כלל לנפקד שיהא מותר להשתמש ולהתחייב באונסין עבור זה וכמ"ש לעיל בשם הנמוק"י דכל נפקד סתמא יושב ומשמר מתי יבא המפקיד לתובעם בכדי להפטר מהר מחיוב שמירה, והרי אמדינן דעתו של סתם נפקד שאינו חפץ בזה, ועוד אפי' אם הי' זה זכית וטובה לגבי' אפ"ה בכל קוצב זמן שקצבת הזמן טובה הוא לשני הצדדים עלינו לדקדק ולראות בשביל איזה מהם נקצב והותנה התנאי מתחלה, ואם באמת הותנה בשביל שניהם ודאי שזכות שניהם שוה ואין יכולים שניהם לחזור תוך הזמן דכל אחד מצי לעכב משא"כ אם מתחלה נקצב בעיקרו בשביל טובת האחד אע"פ שממילא בא עי"ז הנאה גם לשני, רק זה שבשבילו נתקן הוא שיכול לעכב מלבטל הזמן, אבל לא השני שהנאתו בא ממילא, וראיה לזה מהא דמבואר בחו"מ סי' ע"ב סעיף ב' קבע המלוה ללוה זמן להלואתו ורוצה הלוה לפרוע קודם והמלוה אינו רוצה לקבלם כדי שלא יהיו באחריותו עד שיגיע הזמן אין שומעין לו מפני שקביעת הזמן לתקנת הלוה הוא ואע"ג דגם למלוה יש תקנה והנאה מקביעות הזמן אפ"ה כיון שמתחלה נתקן לתקנת הלוה אין המלוה יכול לעכב וע"ש בש"ך סקי"א בשם הב"ח, וכן בדין של בעל הש"ג בעסק בעלי החנויות מבואר דרך זה שבשבילו הותנה התנאי הוא דמצי לעכב ולא השני אע"פ שיש לו כמה הנאות, ובזה דחיתי לדברי הקצוה"ח סי' ע' סעיף ד' באם אמר המלוה ללוה אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני דהמלוה יכול לעכב לקבלם עד שיבואו פלוני ופלוני וכמ"ש הסמ"ע סקי"ח וחידש הקצוה"ח דכיון דהמלוה יכול לעכב ולומר לא אפרעך עד שיבואו פו"פ דהוה כמו תוך זמן דהזמן הוא רק כשיבואו פו"פ והשיג על הט"ז והש"ך שם ע"ש, אכן למ"ש זה אינו דלא רק כ"ש לא הוה אלא אפי' הוה"ד נמי ליכא בזה דכיון דהתנאי דאל תפרעני אלא בפני פו"פ, המלוה הוא שהתנה לטובתו ולא לטובת הלוה ולכן דוקא הוא מצי לעכב ולא הלוה דלא הותנה לטובתו, ובחבורי חשן אהרן הארכתי בזה ואכ"מ יותר, כי זה פשוט וברור לכל המעיין בדברי הפוסקים דבפקדון שהמפקיד התנה תנאי דזמן לטובתו ודאי שיכול לבקשו תוך הזמן בע"כ של נפקד, ועוד דגם מסברא אין הנפקד יכול לעכב, דאלת"ה אלא שגם הנפקד יכול לעכבו עד שיגיע הזמן א"כ מה איכא בין פקדון להלואה לדידן דכל פקדון מעות רשאי להשתמש בהם, הרי יצא שוב מסוג פקדון ונעשה הלואה, הרי"ף בב"פ אמנם כתב דכשנשתמש במעות פקדון נעשה שוב הלואה, אבל לא כתב כן כ"א כשכבר נשתמש אבל לא בהיתר תשמיש, וא"כ לדידן דגם היתר תשמיש מחייב באונסין א"כ אין חילוק תו בין פקדון להלואה כשהפקדון מעות, ובשלמא בלא קביעת זמן איכא חילוק ביניהם דבהלואה גם בסתם רשאי לעכבו עד ל' יום כדין סתם הלואה ובפקדון סתם מצי לתובעו מיד, אבל בפקדון לזמן מה איכא בינו להלואה, ובאמת הא מצינו כמה חילוקים ביניהם, אע"כ דגם כשהוא לזמן מצי מפקיד לתובעו כל שעה ואין הנפקד יכול לעכב והיינו דאיכא לפלוגי ביניהם וז"ב: ג) במה שכתבתי דשואל הי' חייב בנפסל המטבע כשאינה בעין ורק כשישנו בעין פטור מטעם דמצי א"ל הש"ל כמו בגזלן, וע"ז הקשה כיון דשומרים א"צ לשלם כ"א כפי שווים בשעת האונס ואם הוזל בשעת האונס משלם כדהשתא, א"כ בנפסלה נמי אין עליו שום חוב דהוי כהוזל ואין צורך לטעם הרי שלך לפניך כיון דלא נתחייב כלל ע"ז, ולכאורה אפשר עוד לחזק קושיתו מר דבהדיא כתבו התוס' ב"ק דצ"ז דנפסל הוי כהוזל, ולפ"ז באמת אין מקום לחייב לשואל בנפסל, אבל אליבא דאמת אין זה טענה דהא כבר ביארתי בתשובה הקודמת דכל דין דנפסל המטבע היינו דוקא במטבע של כסף וזהב, דגוף המתכת לא נפסד אלא שהצורה נפסלה, ועלה כתבו התוס' דהוי כהוזל משום דזה באמת אין לחשוב להפסד והיזק בגוף המטבע, כ"א לשינוי מקח והוי כמו הוזל דאין היזק בגוף הדבר כ"א שינוי במקח אבל בשטרי דידן דנפסלו לגמרי ונעשו כחספא בעלמא פשיטא דלא דמי להוזל אלא להיזק בגוף הדבר וכמו שנשרף המטבע ונעשית לאפר, וכל השומרין חייבין ואין זה ענין להוזל, ועוד דאפי' בפסול הצורה לחוד אם אינה יוצאה בשום מקום הוי כנסדק כמבואר בש"ס שם, וא"כ בשטרות הללו שנפסלו לגמרי ואינם יוצאים בשום מדינה פשיטא דכנסדק דמי ובנסדק חייב גם שומר דהוי היזק בגוף ולא גרע מבהמה והכחישה דחייב גם שומר: ומעתה אני אומר דכת"ר דמי בקושיתו לההוא דמביא נורא לקיני', הוא הקשה עלי דמה צורך לטעם דאומר הרי שלך לפניך דלדבריו לא נתחייב מעולם ע"ז, ואני אומר כי לאחר העיון בדבריו באתי לידי החלט שגם הש"ל לא מהני, לבד הפלוגתא דרבוותי שיש בעיקר דין זה אם שומר יכול לפטור עצמו בטענת הש"ל, דלא מצינו זה כ"א בגזלן וידוע מ"ש הפוסקים בכוונת הרמב"ם והיש"ש פ' הגוזל לחלק בין שומר לגזלן דשומר לא מצי לומר הש"ל עיין בש"ך חו"מ סי' שס"ג, ואם כי השיאו כוונת הרמב"ם והיש"ש לדבר אחר ואיני מודה להאחרונים בדין זה, דהם הוכיחו זה ממ"ש הרמב"ם פ"ג מהלכות גזילה בשור היוצא ליסקל דגזלן אומר הש"ל כסתם מתניתן דב"ק, ובשומר פסק כת"ק דר"י, ומזה הבינו דסברת הרמב"ם והיש"ש הוא לחלק בין שומר לגזלן, והשומר לא יכול לפטור עצמו ע"י טענת הש"ל, אבל תמיהני עליהם איך אפשר לומר כן בדבריהם דהא מן הש"ס מוכח להדיא דגם שומר מצי אומר הש"ל, דבב"ק דמ"ה בפלוגתא דרבנן ור"י בהחזירו שומר לבית בעליו אם מוחזר דרבנן סברי אם החזירו לבעליו משנגמר דינו אין מוחזר ור"י אמר מוחזר, מסיק הש"ס דבגומרין דינו של שור שלא בפניו קמיפלגי ורבנן סברי אין גומרין דינו אלא בפניו דאמרי' לי' אי אהדרתי' ניהלי הוי מעריקנא לי' לאגמי וכו', והרי קאמר בטעמא דרבנן דמשו"ה לא מצי א"ל הש"ל משום דא"ל אי אהדרתיה ניהלי הוי מעריקנא לאגמא השתא אתפסתיה כו', ובין לפרש"י שם דהחיוב הוא בזה משום דאתפסי' בידים, ובין לפי' התוס' דמה שע"י פשיעתו נפל לב"ד הוי זה היזק ניכר מה שהוא לפנינו ביד ב"ד. עכ"פ עיקר החיוב