זקן אהרן חלק א רכח

ופסקה עמו ע"מ שיזון בתה ה' שנים חייב לזונה, ואיתא בירושלמי תני זה ה' שנים הראשונות בין ביוקר בין בזול, הי' ביוקר והוזלו אם הוא גרם נותן ביוקר ואם היא גרמה נותן בזול הי' בזול והוקרו בין היא גרמה בין שהוא גרם נותן בזול, וכתב הרא"ש דה"פ אם הי' המטבע ביוקר בה' שנים הראשונות ולא נתן לה ואח"כ הוזלו אם הוא גרם שעיכב מליתן לה צריך לה כשעת היוקר ואם היא גרמה נותן כשעת הזול, אבל אם הראשונות היו בזול והוקרו אינו חייב לשלם ביוקר אלא דמי אותן שנים כעין שגזל עכ"ל, ואי נימא כהש"ך דלא התנה אף שהעיכוב הי' מן הלוה מ"מ א"צ לשלם לו מטבע שהלוהו, א"כ התם נמי כי חייב עצמו במזונות ה' שנים אמאי אם הוא גרם נותן לה כשעת היוקר, וכי מי עדיף מה שחייב עצמו לזונה והוא בזמן היוקר ממה שלוה ממנה חטים בעינייהו בזמן היוקר והוזלו דנותן לה כשער הזול, א"ו כיון שהוא גרם שלא שילם לזמנו גרע טפי וחייב לשלם כשעה שחייב עצמו, וכ"ש אם לוה מעות לזמן והעיכוב הי' ממנו שלא שילם בזמנו ואח"כ נפסל המטבע דצריך לשלם מטבע טובה ובחבורי לחו"מ הארכתי ואכ"מ, וכיון שכן בנ"ד שבשעה ששלח המעות ודאי שהי' להם איזה שווי כדי שיספיק להוצאות הנסיעה דאל"ה למה שלחם לידו, ועכשיו כשהוא עיכב נסיעתו הוא גרם לההיזק וצריך אפוא לשלם כמו שהיו שווין בעת ההלואה, ומה שטוען שוב כי בשעה שקיבל המעות מהפוסט לא היו יוצאות בהוצאה בלא כפייה מצד השלטון ומשו"ה לא נסע משום שלא הי' יכול להוציאם דאפי' אם יברר שכדבריו כן הוא, אפ"ה אי"א לחשוב המעות לחספא בעלמא דכיון שע"י כפייה מיהא יוצאים ודאי שהיו נמצאים כמה אנשים שהיו מרוצים לתת בעדם איזה סכום וגם אותן האלמים היו קופצין לקנותם במחיר פחות מעט וכידוע שבזמן ההוא נמצא בכל עיר אנשים כאלו שעשו מסחר לקנות מעות כאלו במקח זול מהאנשים החלושים שאינם יכולים בעצמם להוציאם, ואם באמת עיכוב נסיעתו הי' משום שלא יכול להוציאם הי' לו להשתדל למוכרם או עכ"פ להחזירם לנותן, ואם לא עשה כן ועיכבם בידו עד שנפסלו לגמרי איהו דפשע בזה, ומכל הלין טעמי דעתי שחייב לשלם כשווים אשר הי' בשעת הלואה שאפשר לברר זה בנקל ע"י הסרסרים שעסקו במעות כמו בבנקים: והנני ידידו המברכו בברכת אהרן וואלקין. סימן קיג. להנ"ל. נאמנו וערבים לי פצעי אוהב אשר בא לסתור דברי שכתבתי לו בתשובה הקודמת, ובכ"ז אבוא כעת להראות כי סתר ע"מ לבנות, באשר מתוך דבריו עלה בידי בעז"ה להוכיח ולחזק עוד יותר את דברי הקודמים, הן באות א' רצה לדחות מה שהעליתי דבנ"ד שנותן לו המעות על הוצאותיו לצורך נסיעה לראות הכלה ואינו יכול שוב לתבוע מעותיו ממנו א"כ אינו ירא המקבל לקנות סחורה במעות הללו, וממילא דמי לדמי אבידה ולשואל מדעת להתחייב בו גם באונסין משום היתר הנאת תשמיש, וע"ז הקשה דהא אכתי יכול הנותן לחזור מזה הענין ולומר שאינו חפץ בשידוך זה ולתבוע שיחזור לו מעותיו, וא"כ אכתי ירא לקנות בהם סחורה דשמא יחזור מהשידוך ויתבע ממנו פתאום, אכן אין זו טענה, דניחזי אנן בעיקר מה שחילק הראב"ד בין מעות פקדון לדמי אבידה דפקדון מתיירא היא להוציאם שמא יבוא הלה פתאום לתבוע פקדונו, ולמה לא ניחוש לזה גם בדמי אבידה לשמא יבוא בעל אבידה לתבוע מעותיו, ובשלמא אם הי' הדין שמעות פקדון אסור להוציאם, הוה שפיר טעם נכון לחלק דחושש שמא יבוא המפקיד פתאום והנפקד לא יכול לאשתמוטי מיני' לומר שהוציאם וימתין עד שימכור הסחורה כיון שאסור להוציאם ולכן ירא הוא מה"ט להוציאם, משא"כ בדמי אבידה כיון דמותר להוציאם אינו מתירא שמא יבוא פתאום בעל האבידה, דגם אם יבא ישתמט ממנו ויאמר האמת שהוציאם וכעין שאמרו בריש ב"מ דמה"ט הכופר במלוה כשר לעדות משום דהוציאן בהוצאה ואשתמוטי קא משתמט, ובפקדון כיון שאסור להוציאם ואי"א לאשתמוטי הוחזק כפרן, והנה מלשון הסמ"ע סי' רצ"ב בטעם החילוק שבין פקדון לדמי אבידה כתב וז"ל דבפקדון ירא הוא שמא יבוא פתאום לתבוע ולשון פתאום שהזכיר משמע שהבין דעיקר החשש שבפקדון משום דירא שמא יבוא פתאום ולא יכול לומר שהוציאם, אבל באמת אי"א לפרש כן דהא הראב"ד מיירי כשנתן מעות מותרין לשולחני וגם בפקדון מותר להשתמש בהמעות וא"כ מה חשש הוא שמא יבא פתאום דגם אם יבא מצי לומר לו האמת שהוציאם, ומה חילוק יש בין פקדון לדמי אבידה: ואמנם הברור בכוונת הראב"ד דבפקדון כיון שהמפקיד יודע ומכיר מי הוא הנפקד ושעי"ז אין עיכוב למפקיד לתבוע פקדונו בכל עת שירצה, בכה"ג אמדינן דעת הנפקד שירא הוא להוציאם דחושש הוא בכל רגע שמא יבא הלה לתובעו בשעה שהמעות אינם מצויות בידו, וא"כ יכול ורשאי הוא לומר כן האמת שהוציאם בכ"ז לא ניחא להוציאם והלה יבא לדחקו תמיד להחזיר לו מעותיו, משא"כ באבידה אינו חושש המוצא להוציאם דסבור הוא דאכתי לא נתודע לבעל אבידה מי הוא המוצא וישהו בידו עוד ימים רבים, ועיין ברא"ש ס"פ המפקיד וז"ל והראב"ד ז"ל תי' דהנאת שימוש דהכא גרע מהנאת שימוש של דמי אבידה לפי שירא לשלוח בהם יד לקנות בהם סחורה שמא יבא המפקיד לתבוע פקדונו אבל בדמי אבידה יודע שישהה אצלו ימים רבים ע"ש, ועיין עוד בנמוק"י שם תראה שעיקר החילוק משום אומדן דעת הנפקד, דבאבידה סבור הוא שלא יבא בעל האבידה ימים רבים, ולפ"ז ה"נ בנ"ד ודאי שלא יחוש החתן להוציאם מחשש שמא יחזור המשלח מהשידוך ויתבע מעותיו חזרה דכלום אפשר להעלות זה על לבו ולחוש לשמא ישנה דעתו ויחזור מהשידוך שמעיקרא רצה בו כ"כ עד שנתרצה לשלוח להחתן דמי הוצאת הנסיעה, ואין מקום לטענת כ"ת הא יכול לחזור מהשידוך ולתבוע להחזיר מעותיו, ודאי שיכול הוא, אבל החתן לא יעלה על דעתו לחוש לזה וממילא אין ירא להוציאם דהא באבידה גופה ודאי שיכול לתבוע אבידתו ואפ"ה נעשה שואל על המעות מטעם דלא יעלה על דעתו דיבא כ"כ מהר ואינו חושש להוציאם, וה"נ בנ"ד וז"פ וברור, והנה ז"ל הנמוק"י ב"מ דכ"ט דאע"ג דלקמן פ' המפקיד אמרי' דוקא אבדו אבל נאנסו לא אלא דוקא כשנשתמש בהם היינו משום דמעות פקדון תלויין ברצון המפקיד ליטלם מהנפקד ולפיכך אמדינן דעת הנפקד ואמרי' דכיון דיתבעם בשעה שלא יהיו מצויות בידו הלכך אין דעתו ללוותן וגם הוא רוצה להחזירן כדי שיצא מחיוב גניבה ואבידה אבל מעות אבידה שאין הדבר תלוי בו להחזירן שהרי אינו יודע בעליהם, שמו חכמים דעתן של בני אדם שכל אחד רוצה ללוותן ולהתחייב באונסין ולא להעמידן בעין לעולם ושיהי' חייב בהם בגו"א עכ"ל, הרי שכתב טעם חילוק אחר שבין פקדון לדמי אבידה, דבפקדון אינו חפץ להחזיקן בידו ולהתחייב עליהם בחיוב שמירה, פי' אע"ג שקיבלם מרצונו היינו משום שעשה נחת רוח להמפקיד ולא הי' יכול להשיב פניו ריקם, אבל לעכבם עוד יותר גם לאחר שיתבע המפקיד להחזירם, זה לא ירצה, ולכן אינו חפץ להוציאן אלא יושב וממתין מתי