זקן אהרן חלק א רכז

בשם הראב"ד דתשמיש דמי פקדון גרע טפי שירא לקנות בהם סחורה שמא יבוא המפקיד פתאום ויתבע פקדונו ע"ש, וכ"כ הרא"ש ונמוק"י בב"מ דכ"ט ואע"ג דבמפקיד לזמן נמי אינו אלא ש"ש, דלא חילקו בין מפקיד סתם למפקיד בזמן אע"ג דהתם לא שייך תי' הראב"ד לכאורה, דהא התם נמי אינו ירא שמא יבוא פתאום כיון דהפקיד לזמן ועדיין לא הגיע הזמן, אבל באמת זה אינו דנראה ברור שגם במפקיד לזמן יכול המפקיד לתבוע פקדונו קודם שיגיע הזמן דדוקא הנפקד אין יכול לכוף למפקיד שיקבל ממנו תוך זמנו, משום דהוא קיבל עליו שמירה עד הזמן ההוא ולא מצי לסלק עצמו קודם שיגיע הזמן אבל המפקיד יכול שפיר לתבוע פקדונו אפי' תוך הזמן, ומשו"ה גם כשנמסרו לו מעות פקדון על זמן ירא הוא לקנות סחורה עבורם מה"ט דשמא יבוא המפקיד פתאום לתבוע פקדונו, ולפ"ז בנ"ד שנתן לו המעות לא ע"מ לקבלם חזרה ממנו כ"א לצורך נסיעה ואינו יכול שוב לתבוע מעות ממנו, א"כ אינו ירא המקבל לקנות בעד המעות איזה סחורה או לעשות איזה חליפין על מעות אחרות ולמוכרם מיד או להובילם לאותה עיר שנצרך היה לנסוע שמה לראות הכלה, כאשר מצוי הוא בשעת חירום הזאת, מפני שלא כל הסחורות אפשר להמצא בכל עיר, היו מינים כאלו שבעיר זאת ישנם לרוב ובעיר אחרת כבר תמו אפסו לגמרי ורגילים היו הנוסעים ליקח עמם סחורה המצויה במקום שיצאו משם להוליכן למקום שהלכו לשם, וא"כ דמיא שפיר לדמי אבידה ולשואל מדעת דחייב באונסין משום הנאת היתר תשמיש אפי' עדיין לא נשתמשו בהם, ובכן אפי' כשנשדדו ממנו באונס נמי חייב: אלא דלכאורה יש לפוטרו מטעם שנפסלה המטבע בינתים ובשעה שנאנסו כבר אבד שווים לגמרי, ועל פסול המטבע גופא אין השואל חייב, וא"כ משום מה נחייבנו אם על חיוב אונסין הא בשעה שנאנסו לא היו שווים כלום וחספא בעלמא הוא דנשדד ממנו, ואם על פסול המטבע, בזה אין חייב גם השואל, ואע"ג דהרי"ף בב"מ ס"פ המפקיד גבי המפקיד מעות אם נשתמש בהם כתב וז"ל דהו"ל הלואה גבי' וקמי לי' ברשותו וחייב באונסין וכ"כ רה"ג, ומדכתב דהו"ל הלואה ולא כתב דהו"ל שואל דייק הש"ך דלא רק הוי שואל אלא דהו"ל לוה וחייב אפי' בפסול מטבע, שזהו הנ"מ שבין שואל ללוה, דשואל פטור בפסול מטבע ולוה גם בזה חייב ע"ש בסי' רצ"ב סק"ט, אבל נראה ברור דהיינו דוקא כשנשתמש ממש ונהנה מהמעות, דהוה לוה ודאי, אבל היכי דלא נשתמש עוד עם המעות ורק היתר תשמיש הי' לו, די שמשום הנאה הזאת יהי' דינו כשואל להתחייב גם באונסין, אבל לא להגדיל חיובו כ"כ להיות דינו כלוה ממש להתחייב גם בפסול מטבע ועיין בש"ך שם שכתב דינו בנשתמש ממש, ואין ללמוד מזה להיכי שלא נשתמש, ולא הי' לו כ"א היתר תשמיש, ובשגם שכנשתמש ממש השיג השעה"מ סי' ע"ד על הש"ך במ"ש שדינו כולה להתחייב בפסול מטבע, והצדק עמו, דהא אפי' בליה ממש כשלא התנה לשלם לו במעות דאינו חייב בפסול המטבע וכמ"ש התוס' ב"ק דצ"ז דבהלואה סתם אין חייב בפסול המטבע, וא"כ גם בנשתמש במעות פקדון למה יתחייב יותר הא לא התנה לשלם במעות דוקא ואין דינו אלא כסתם הלואה, וא"כ בנ"ד אכתי הו"ל למיפטרי' דמשום מאי נחייבו, אי משום פסול מטבע, שואל פטור, ואי מצד חיוב אונסין, כבר אבד שווים וניירא בעלמא הוא דהוו, אבל גם מזה אין תרופה לנתבע, דהא מה דשואל פטור בפסול מטבע היינו משום דלא עדיף מגזלן דמצי א"ל הרי שלך לפניך ולכן אילו המעות שנפסלו היו בעין איה"נ דהו"מ לפטור עצמו ע"י שיאמר הש"ל, אבל בנ"ד דהמעות אינם בעין דלא מצי א"ל הש"ל גם שואל חייב, וכל זה הוא גם אם נאמין לו על כל דבריו שבאמת נשדדו ממנו ולא שלח בהם יד להשתמש, דאם השתמש בהם הו"ל לוה ודאי וחייב גם בפסול המטבע, ונהי דשבועה שאינו ברשותו לא שייך בנ"ד דאנן סהדי אילו היו ברשותו הי' מחזירם ודאי, דלמאי נצרכים לו אחרי שכבר נפסלו לגמרי, אבל אכתי שבועה שלא פשע בהם ושלא נשתמש חייב, ולכן לדינא אפי' נימא דאינו אלא שו"ח הי' צריך לישבע שבועות הללו א) שלא פשע בזה שלא נסע בזמנו, ואע"ג דלכאורה הי' מקום לפוטרו מזה דכיון שהמשלח לא קצב זמן נסיעתו הרי המקבל יכול לנסוע בכל עת שירצה, וכמו בכל תנאי כשלא קצב זמן לקיומו דדינא הכי שיוכל לקיימו בכל עת שירצה, וא"כ מה שייך להשביעו שעיכוב נסיעתו לא הי' במזיד, הא אפי' אם ודאי במזיד הי' אין לחייבו דכלום קצב זמן לנסיעה, ושוב אח"כ הרי אנן סהדי שלא הי' אפשר לנסוע מפני סכנת דרכים, אבל באמת זה אינו דהא בדבר שיש אומדנא שנצרך מזה מיד לא בעי קביעות זמן, וכגון אתרוג בחג ואמר ע"מ שתחזירנו לי אע"פ שלא קבע לו זמן בודאי נותן לו ע"מ שיחזירנו מיד כמ"ש הרמ"א חו"מ סי' רמ"ב, וה"נ עניני שדוכים הוי ודאי דבר שצריך מיד דהא אפי' בט"ב מותר לארוס ואין לדחותם ליום מחר, ובודאי שאין אדם שולח לחבירו הוצאות על דעת שידחה לו לבוא בעוד זמן מרובה, ולכן אם במזיד לא נסע ודאי שפשע בזה ושייך אפוא להשביעו שכדבריו כן הוא שבשעת קבלת המעות הי' סכנת דרכים ועיכוב הנסיעה לא הי' מחמתו, ב) שלא שלח יד להשתמש עם המעות, ג) שלא פשע בשמירתו, וכל זה הוא אפי' נימא דהוי כשו"ח, אבל הדברים מטין דחי ב באונסין כשואל וכמ"ש לעיל: ובנוגע כמה מחויב לשלם כיון דנפסלה המטבע, וכ"ת הביא לדברי התוס' ב"ק דצ"ז דבהלואה סתם כשלא התנה לשלם במעות יכול ליתן לו המעות שנטל אפי' אינם יוצאות בשום מקום, ורצה כ"ת לומר דכיון שעכשיו אינם שווים כלום, דלא הוי נתינה גם כשיתן, ממילא פטור לגמרי, אבל במחכ"ת לא כוון יפה, הוא הבין דמ"ש בש"ס ונפסל, הכוונה שאין המטבע שוה כלום, וע"ז כתבו דבסתמא יכול לתת לו מטבע שנטל, אבל חלילה לפרש כן דאיך ס"ד שישלם לו בניירא בעלמא, ואם אין צורך לתשלומין למה ישלם כלל, ואם נצרך לתשלומין כלום תשלומין הוא בניירא בעלמא, אלא הכוונה כן הוא דמיירי במטבע כזה שלא אבדה שוויה לגמרי, וגם השתא כשנפסלה יש בה שווי אלא שהוזלה וכגון מטבע של כסף או זהב שעתה כשפסלה מלכות צורתה, אין שוה תו כמטבע אלא כחתיכת כסף בעלמא אבל שווי יש לה גם עתה רק שהוזלה מכדי שוויה הקודם, ובכה"ג הוא דנאמר דין זה דכשלא התנה שיכול לשלם אף במטבע שנפסלה כיון דעכ"פ יש לה שווי גם השתא, אבל במעות שנפסלו לגמרי וכגון שטרי המדי נה שמשפסלתן מלכות לא נשארו כ"א נייר מקולקל בעלמא, בכה"ג ודאי דלא מצי פטר נפשי' כשנתן לו השטרות שנפסלו דאנן בעינן שישלם לו וזה לאו תשלומין מיקרי אלא חספא בעלמא וז"פ וברור כמבואר באחרונים, ולכן בנ"ד שנתן לו שטרי מדינת אוקריינא אפי' אם היו בעין לא הי' יכול לפטור נפשו בשטרות שנפסלו לגמרי אפי' בהלואה סתם כיון דעכ"פ תשלומין צריך, וכ"ש השתא שאינם בעין אפי' שואל חייב דלא מצי א"ל הש"ל וכמ"ש: וגדולה מזה נ"ל דאפי' אם הי' שווי למעות הללו, אלא שהוזלו, הי' צריך נמי בנ"ד לשלם מטבעות ושטרות טובות אפי' כשלא התנה, דהא על דברי התוס' בב"ק דסברי שבסתם הלואה אין חייב כשנפסל, כתב הרש"ל הביאו הש"ך סי' ע"ד סקכ"ז דהיינו דוקא כשמשלם בזמנו אבל אם עבר הזמן והסבה היתה מצד הלוה שגרם לזה דצריך ליתן לו מטבע טובה, ואם כי הש"ך חלק ע"ז אבל השעה"מ שם הביא דהעיקר כרש"ל, וראיה ברורה לזה מהירושלמי שהביא הרא"ש בר"פ הנושא את האשה