זקן אהרן חלק א רכד

ועוד דאפי' לתורי"ד נראה ברור שדוקא בקדושין הוא דסובר הכי, ומשום דבקדושין בעי' העדאת עדים ומקדש בלא עדים אין חוששין לקדושין, וא"כ אע"ג שהדבר מוכיח דודאי לדעת דבריו הראשונים נתן אפ"ה העדים לא שמעו זאת ואין כאן עדים שיעידו על הקדושין, וגדולה מזה כתבו הפוסקים אה"ע סי' כ"ז דאפי' אם העדים ראו הנתינה וגם שמעו האמירה שהבעל אמר הרי את מקודשת והאשה גופא מודה שהבינה מה שאמר לה, אם העדים אינם יודעים שהאשה הבינה, אינה מקודשת דהוי כאין עדים על הקדושין וכ"ש הכא שהעדים לא שמעו כלל מה שאמר לה המקדש בתחלה, וכל זה הוא בקדושין דבעינן עדים, אבל לגבי קנין דלא איברי סהדי אלא לשקרי ולכן כיון שהדברים מראים לדעת מה שאמר קודם עשיית הפעולה, דהיינו בשביל קבלת הגינה, א"צ תו לשום אמירה חדשה, ומיד כשגומר הפעולה קונה הגינה עי"ז דהוי ככסף ממש, ומה שסתם התורי"ד מצאתי מפורש ברשב"א קדושין ד"ה וז"ל והא דאמרי' לקמן תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב דוקא בשחזר הוא ואמר לה בשעת נתינה הרי את מקודשת לי במנה זו שאני נותן הא נתן ולא פירש אינה מקודשת ואע"פ שהדברים מראים לדעת מה שאמרה לו נתן הוא וכמו שפירש דמי מ"מ העדאת עדים בעינן דהמקדש בלא עדים אין חוששין לקדושיו, א"כ כיון שלא פירש ואפשר שלשם מתנה נתן ולא לשם קדושין אע"פ שהוא מודה דלשם קדושין נתן כמו שאמר אפ"ה אין כאן עדות שמועה ולא ראיה לשם עדות אלא שהם דנין כוונת הלב ואין כאן עדות אבל עסוקים באותו ענין כיון שהוא בעצמו נתרצה בהם מעיקרא ה"ז כאילו פירש עכשיו בשעת נתינה עכ"ל, הרי להדיא דאע"ג שהרשב"א הוא מן הסוברים דבעי' שיאמר בשעת נתינה עוד הפעם, אבל דהיינו מטעם חסרון עדים, וממילא אין זה חסרון כ"א לגבי קדושין אבל לא במכירה וכמ"ש: ואמינא עוד להוסיף דלא צריכין בזה לשי' הרמב"ם דס"ל מלוה קונה במכר, אלא דבנ"ד כיון שהתנה מתחלה ואמר שעתיד לעשות פעולה הזאת בשביל הגינה הוי ככסף ממש וקונה לכו"ע וכמבואר בתורי"ד קדושין דס"ב גבי בשכר שאעשה עמך מקודשת וז"ל וא"ת כיון שלאחר שעשה עמה צריך לומר לה בשביל שעשיתי א"כ הו"ל כמו בשכר שהרכבתיך על החמור שאינה מקודשת משום דהו"ל מלוה, תשובה, התם שלא שידכה ולא הודיעה מתחלה שעל דעת קדושין מרכיבה הו"ל שכר רכיבה מלוה אבל הכא ששידך ואמר שעתיד לקדשה אינה כמלוה כו' כ"ל, וה"נ בנ"ד כיון שתנאי הי' ביניהם שיעשה עמו פעולה זאת בשביל הגינה, אם אח"כ קיים תנאו ועשה הפעולה הו"ל ככסף ממש וקונה לכו"ע, ולפ"ז הדרינא למלתא קמייתא מ"ש בתשובה הקודמת דהשני קנה ודאי ממ"נ, אם הראשון לא קנה הגינה מטעמים שזכרתי דהשטר חספא בעלמא הוא כיון שלא יוכל להתקיים בנוטריום, ובחזקה נמי לא קני כיון דכבר נתן דמים ממש, או גם שכר פעולה דהוי ככסף, סבור הוא לקנות במעות ולא בחזקה, וגם לא סמיך דעתו בלא שטר, א"כ שפיר קונה השני, לא מראשון, כ"א מתורת הפקר וכדין מחזיק בשדה שישראל קנאה מעכו"ם ונתן מעות, ואם גם הראשון קונה בחזקה וכדיעות שזכרתי בתשובה הקודמת, קונה השני מראשון בתורת כסף, דשכר פעולה שנתחייב לעשות לישראל קמא הוי ככסף ממש, ואפי' אם לא הי' בזה אלא כסף לחוד נמי הוי קונה דאע"ג דכסף אין קונה קנין גמור בקרקע ואינו קונה אלא למי שפרע, היינו שיכול לחזור ואין ב"ד כופין לקיים המכירה אבל פשיטא שהב"ד פוסקין שאסור לחזור והרי הוא במי שפרע וכ"ש דאיכא הכא גם חזקה שהחזיק השני בגינה ופשיטא דקני ודאי בלא פקפוק, ואם הראשון קנה, במחלוקת תלוי וכמ"ש מקודם: והנה כ"ת הקשה למאן דסובר דסילוק מהני אפי' היכי דלא הוי קנין לגבי העכו"ם ודלא כדמשמע מלשון הרשב"ם בב"ב דמשו"ה עכו"ם מסתלק משקיבל דמים משום דלדידי' הוי זה קנין גמור, והקשה ע"ז הא אפי' אם כתב אחד לחבירו אין לי עסק וידי מסולקות לא אמר כלום וכמבואר בכתובות דפ"ג ובכ"מ, אדרבה משם מוכח להיפוך דמצי להסתלק גם באמירה בעלמא, והתם שאני דמפרשינן כוונתו שלא נסתלק כלל מגוף השדה וכמו שאבאר, דהנה רש"י פי' התם דאומר "לחבירו" דתני התם, היינו שותף, ותמהו המפרשים מה הוצרך לזה, ובחבורי שם כתבתי בכוונתו עפמ"ש כריתות ד"ח דאמר התם ריש לקיש דמי שנתן מתנה לחבירו ואמר המקבל אי אפשי בה כל המחזיק זכה בה, ופריך ע"ז מברייתא האומר לחבירו אין לי דין ודברים וידי מסולקת לא אמר כלום, והא ידי מסולקות הוי כאי אפשי בה ואמר בברייתא דלא אמר כלום, ומשני שאני התם דמדין ודברים סליק נפשי' מגופה לא סליק נפשי', ופרש"י שאין לי שום דו"ד דקאמר, היינו שהכל שלו ודאי, וכוונתו פי' יותר בכתובות במ"ש "שותף" פי' כיון דברייתא מיירי בשותף העורר על השדה מפרשין ללשון דו"ד דאינו מסלק כ"א מדו"ד, והכוונה שהוא שלו ואין לו שום סכסוך עמו וכפרש"י ורבינו גרשום בכריתות, או דכוונתו שלא יערער עוד על חלקו של שותף, אבל מחלק שלו לא סילק נפשי', אבל בדין דריש לקיש דמיירי במתנה דלא שייך לפרש כן אחרי שבלא"ה אין לו שום דו"ד וסיכסוכים עמו, בע"כ דמגופה של קרקע סילק נפשי' ומשו"ה מהני גם לשון סילוק, ולפ"ז עיקר החסרון שבברייתא זאת משום דאמרי' דגם סילוק לא הוי דמגופה דקרקע לא סילק, אבל היכי דלא שייך לפרש בכוונה זאת מהני גם לשון זה, ואי"ל דא"כ מאי פריך מברייתא זאת על דין דאומר לאשה דו"ד אין לי בנכסייך, דהא לגבי אשה נמי אין לפרש מדין ודברים סליק נפשי' כיון שאין לו סכסוכים עמה, מהני שפיר לשון זה כמו לריש לקיש ומאי פריך, עיין בחדושנו שם שהארכנו ליישב ואכ"מ, אבל עכ"פ זה מפורש בש"ס דכריתות דבמקום שאין לו סכסוכים עם המקבל בע"כ דמפרשי' דמגופה של קרקע ומהני גם לשון סילוק, וכמו שאמר ריש לקיש להדיא דהמקבל מתנה שכבר זכה במתנה ואמר שוב אי אפשי בה, דנעשית הפקר, והא דלא מהני לשון סילוק אינו כ"א בשותף, ולפ"ז בנ"ד אפי' אם העכו"ם לא הי' אומר כ"א לשון סילוק כגון דו"ד אין לי בקרקע זאת או ידי מסולקת הימנה נמי הוי מהני, כיון דאין לפרש דרק מדו"ד וסכסוכים סליק נפשו אתרי שאין לו שום סכסוך עם ישראל הקונה, ובע"כ דהוה מפרשינן דמגופה של קרקע סליק ודמי ממש להא דר"ל, כ"ש שהעכו"ם לא אמר לשון גרוע כמו סילוק וכדומה, אלא אמר הנני נותן או מוכר לך הגינה הזאת בעד פעולתך שתעשה לי, או כשנותן לו מעות מזומן בעד המעות שקבלתי ממך, ולכן אף במקום שהקנין לא הי' טוב מצד הישראל, מ"מ סילוק של עכו"ם הוי ודאי סילוק טוב כיון שאמר לשון טוב של מכירה או מתנה ולא גרע זה מאומר אי אפשי במתנתך דנעשה הפקר לריש לקיש אף לאחר שכבר זכה ואין זה ענין כלל לברייתא דידי מסולקת לא אמר כלום וכמ"ש ודו"ק היטב: והנני ידידו המברכו אהרן וואלקין.