זקן אהרן חלק א רכג

קונה עי"ז, א"כ לא גרע מלוה דהכותי קבל הנאה וגם כמה מקומות דמהני מלוה לקנין וכמו בחוב מחמת מכר וכדומה, ודאי דמהני לענין סילוק לכל הדעות: והשתא שזכינו לדין דהעכו"ם ודאי נסתלק, א"כ מצו שניהם לזכות בזה מדין הפקר, ומי שלא נתן מעות ודאי דמצי לזכות, רק אם הי' בזה נתינת מעות לעכו"ם מיגרע גרע ונופלים אנו בזה בפלוגתא דרבוותי המבואר בחו"מ סי' קצ"ד, ודעת המחבר דמי שנתן מעות נהי דלא קנה בכסף אבל לא יוגרע זכותו מתורת הפקר אם החזיק בה שוב, ולהרמ"א מיגרע גרע דכיון שנתן מעות סומך דעתו לקנות בקנין מעות ואינו מתכוון לזכות שוב בחזקה, אבל מי שלא נתן מעות וקנין הראשון שלו הי' בחזקה ודאי דקונה מטעם מחזיק בנכסי הפקר ע"ש היטב, ולפ"ז אזדו כל הספקות של כ"ת, במה קנה הראשון עד שיהא ביכולתו להקנותו, ובמה קנה השני, הלא אין זה שטר מקנה, דלפמ"ש ישראל השני לא בא לזכות מכח ישראל קמא הבטיחו, כ"א מנכסי הפקר, וגם ישראל ראשון אם לא נתן מעות והחזיק עדיף טפי, דבזה קונה לכו"ע מדין חזקה בהפקר, ונמצא לפ"ז דטענת ישראל הראשון שלא הבטיח כלל הגינה להשני דמי לההוא דמביא נורא לקיני', דאם הי' מודה שבאמת הבטיח להשני הגינה בשכר פעולה אז הי' מקום לדון דהשני לא נתכוון לזכות בתורת הפקר כ"א מכח שכר פעולתו ובזה הי' מקום לדון אם כבר קנה הראשון עד שיהא ביכולתו להקנות, אבל עכשיו שיש כאן הודאת בע"ד דלא הבטיח לו הגינה כלל, ובע"כ מה שהחזיק השני מטעם נכסי הפקר הוא ושפיר קנה, ואי"ל הא איכא הודאת בע"ד להיפך, דהשני הודה שהראשון הבטיח לו הגינה בשכרו ולדבריו לא בא לזכות בנכסי הפקר כלל, דזה אינו דאם נאמין לו בזה שבאמת הבטיח לו הגינה בשכר פעולתו א"כ קונה מיהא הגינה דהא בישראל מהני חזקה ומה שהחזיק בפניו הוי כאומר לו לך חזק וקני: מסקנת הדבר לדינא כן הוא, דהשני ודאי קנה חצי הגינה ממ"נ, אם הראשון לא החזיק מתחלה בכל הגינה הוא לבדו ורק שניהם ירדו בשוה לזכות זה חצי גינה וזה חצי, אז א"צ כלל מכח הישראל אלא מדין הפקר, ותביעת שכר פעולתו מצי לתבוע שוב מהראשון, ואם הראשון זכה לבדו מתחלה בכל הגינה, ובאופן כשלא נתן מעות מזומן להעכו"ם, דאז הראשון קנה ודאי, אפ"ה קנה השני מכח טענתו שהראשון הבטיח לו זה בעד שכר פעולתו ומהימן ע"ז כיון שהחזיק ג"ש הוי החזקה ראיה על טענתו, אכן לענין קנין הראשון בחצי גינה, תלוי בזה, אם נתן מעות מזומן להעכו"ם ותחת זה נתן לו הגינה, אז נופלים בפלוגתא דרבוותי כנ"ל, ולהכרעת הרמ"א לא מהני גם חזקתו שוב, ואם לא נתן להעכו"ם מעות מזומן דנמצא שהחזקה שלו הי' קנין הראשון ובזה מהני חזקתו מדין זוכה מנכסי הפקר, זהו הנלע"ד, ועיין בחו"מ סימן קצ"ד בפנים השו"ע ובסמ"ע ונה"מ ותמצא שהדברים מכוונים לדינא: ידידו המברכו בברכת אהרן וואלקין. סימן קי. להרב הנ"ל בענין זה. קבלתי מכתבו השני, ושינוי דעתא קא חזינא ממכתבו הראשון להשני, בראשון כתב בפשיטות דישראל ראשון לא קנה ע"י החתומה גלוי' שנתן לו העכו"ם משום דחתימה גלויה אי"א לחשבו לשטר שיקנה עי"ז, וכעת חזר והחליט דראשון קנה ודאי ע"י החתימה גלוי' משום דיכול לכתוב מלמעלה מה שירצה וסמכה דעתו, ואמנם באמת ידע ידידי כי לפי חוק דינא דמלכותא השורר אצלנו שבמכירת קרקע אין מועיל שום מכירה בייתית אפי' כששניהם מודים והשטר חתום בחתימת ידו של המוכר ועדים מלמטה כל זמן שלא נתקיים בנוטריוס כחוק אין שום תוקף לזה ושניהם יכולים לחזור, ולפ"ז ודאי שאין מועיל חתימה גלויה, דגם אם יכתוב מלמעלה ש"מ גמור, אכתי יהי' זה רק מכירה בייתית, דהנוטריון לא יקיים שום שטר אם לא יחתום המוכר בפניו, וא"כ אכתי לא סמכא דעתו של ישראל הקונה כיון דהעכו"ם יכול לחזור, ואפי' ישראל מישראל לא קנה קרקע בשום קנין היכי שהמנהג הוא לקיים בערכאות לתוקף הענין וכמבואר בערוך השולחן סי' קצ"ב, כ"ש ישראל מעכו"ם דלא סמיך דעתו לקנות בלא זה, וכיון שישראל הראשון לא קנה ע"י שטר זה דחתימה גלויה וממילא נעשית הקרקע הפקר וכדינא דישראל שלקח קרקע מעכו"ם בדמים בלא שטר דכל הקודם זכה כמבואר בב"ב דנ"ד דעכו"ם מכי מטא זוזי לידו אסתלק וישראל לא קני אלא בשטר, ושפיר קונה השני ע"י חזקה דלגבי' ל"ש לא סמכא דעתא, כיון דלא נתן דמים מה איכפת לו אם יחזיק, ומכוון שפיר לקנות ע"י החזקה, משא"כ לגבי הראשון איכא שני חסרונות כיון דנתן דמים וירא הוא להפסיד המעות לא סמיך דעתא בלא שטר, ועוד דאין מתכוון לקנות ע"י חזקה כיון דסבור הוא שכבר קנה במעות, משא"כ בשני שלא נתן מעות וחזקה ראשונה הוא לגבי' ודאי דמכוון לקנות בחזקה זאת, וגם טעם דלא סמיך דעתא לא שייך דמה יפסיד אם יחזיק וכמבואר בתשובה הקודמת, ועיין בחו"מ סי' קצ"ד ובמפרשי השו"ע ותמצא כן: גם מ"ש כ"ת דהשני לא קנה מראשון ע"י חוב שכירת הפעולה שהתחייב השני לעשות לו בשביל קבלת הגינה ואפי' לשיטת הרמב"ם דמלוה קונה במכר, היינו בעד החוב שכבר נתחייב אבל לא בעד החוב שיבוא אח"כ ודימה זה למ"ש התורי"ד בקדושין גבי בשכר שאעשה עמך דמקודשת דבעינן שבשעה שיוגמר הפעולה, יאמר עוד הפעם הרי את מקודשת, ואמירה הראשונה שאמר קודם שנתחייב בחוב זה לא מהני דבשעה שאמר לא הי' עוד שום נתינה ולבסוף כשיש נתינה ליכא דבורא, ואנן בעינן שבשעת נתינה צריך לברר, וא"כ ה"נ בקנין שדה אמירה הראשונה לא מהני דאכתי ליכא חוב, ולבסוף כשכבר עשה הפעולה ונתחייב הלה, לא אמר מידי, גם בזה אומר לכ"ת גם אם הי' בזה איזה תלונה וקושיא, לא עלי תסוב, דאנכי לא כתבתי כבר שהשני יקנה מראשון ע"י כסף המלוה, ונהפוך הוא דלהדיא כתבתי דהשני כיון שלא נתן מעות ואין לו מה להפסיד משו"ה סמיך דעתו לקנות בחזקה ומתורת מחזיק בנכסי הפקר הוא דקני, ומה שצדדתי להסתייע משיטת הרמב"ם דמלוה קונה במכר, היינו לגבי זה שיהא נחשב כאילו העכו"ם קיבל דמים מישראל ראשון ושאמרינן בו שוב דעכו"ם נסתלק עי"ז, וע"ז הבאתי דלא מיבעי לשיטת הרמב"ם דמלוה קונה דחשיב ודאי כאילו קיבל העכו"ם דמים ממש, אלא אפי' להחולקים דסברי דמלוה לא חשוב ככסף בעין אפ"ה לענין שנימא דעכו"ם אסתלק מהני שפיר דלענין זה לא בעינן קנין ממש וכמ"ש בתשובה הקודמת, אבל לגבי קנין השני א"צ לזה דשפיר קונה בחזקה מתורת נכסיו מתורת נכסי הפקר, ואמנם בעיקר דבריו מה שרוצה לומר דאם קנה במלוה שיבוא אח"כ לא מהני וכמו גבי קדושין, גם זה אינו, חדא דגם בקדושין גופא חולק הט"ז על התורי"ד, ובאה"ע סי' כ"ח סעיף ט"ו כתב דא"צ אמירה חדשה, לפי שהדבור הקודם מורה על הנתינה בסתם שהוא לשם קדושין ומשו"ה בשעת נתינת הכלי א"צ לומר כלום דבודאי על אמירה ראשונה סמך אף שיש הפסק ביניהם וגם הח"מ וב"ש פקפקו הרבה בדין דתורי"ד ע"ש,