זקן אהרן חלק א רכב

שפיר גם נתינת דמים, דודאי שהעכו"ם לא נתן החתימה גלויה שלו וישראל בחנם ובודאי שנתן זה או בשביל מעות מזומן שקבל מישראל, או בשביל חוב, או בשביל שכר פעולה, ואם קבל מעות מזומן הוי קנין אצל העכו"ם ע"י המעות וכהך דינא דר"י א"ש בב"ב, ואפי' אם בשביל איזה חוב, נמי הוי כנתינת מעות אם החוב בא בשביל שכר פעולה, דאין לומר דמלוה אין קונה, דהא הקצוה"ח בסי' ס"א וסי' של"ב העלה דבפעולה כזאת שגמר פעולה שוה פרוטה מהני אפי' לדידן דקי"ל ישנה לשכירות מתחלה עד סוף, וכן הוא רוב הפעולות שבזמנינו, ואפי' בחוב שאינה בשביל שכר פעולה, אם החוב בא מחמת מכירה הוי נמי ככסף מזומן וכמבואר בחו"מ סי' ק"צ ע"ש בטעמו דהוי כמחליף חפץ זה על חפץ של חבירו, ולא עוד אלא אפי' בחוב שבא מחמת הלואה הוי נמי שיטת הרמב"ם דמלוה קונה במכר וכמבואר בחו"מ סי' ר"ד, ואם כי מי אנכי להכריע, בכ"ז בתור ישוב ולא בתור הכרעה נלע"ד לקום דינו וליישב כל הקושיות שהקשו עליו, קושיא העקריית מקדושין דמ"ו דמבואר שם דמכר דמיא לקדושין וכי היכי דקי"ל בקדושין דמקדש במלוה אינה מקודשת הוה"ד במכר אינו קונה, נ"ל ליישב, דהנה בש"ס שם הביא הברייתא ושוים במכר שקונה, ופשטות לשון הברייתא משמע להדיא כרמב"ם לחלק בין קדושין למכר, דאפי' מ"ד דבקדושין אינה מקודשת במלוה אפ"ה מודה במכר דמהני, וגם מצד הסברא נכון מאוד לחלק ביניהם, דודאי נ"מ גדולה יש בין קנין כסף האמור לגבי קדושין לקנין כסף האמור במכירה, דהמכירה לא נתינת וקבלת הכסף עושה הקנין, אלא פרעון הדמים בעד החפץ זהו קנייתו, דאם פרע לו השווי, יוצא עי"ז מרשותו של מקנה לרשות קונה, וזהו עצם הקנין, אבל אם אינו נותן לו את הכסף בתורת פרעון כ"א לשם קנין, כלומר שהמעות יעשו הקנין לא מהני וכמ"ש הסמ"ע סי' ק"צ דכיון דקנין כסף משדה עפרון ילפי' וכסף האמור שם דמי שווי המכירה הוא ע"ש, ואין להקשות דא"כ איך יוכל לקנות בפרוטה מקח ששוה הרבה הא אין בזה פרעון החפץ, דהתם נמי לאו בתורת קנין הוא אלא בשביל פרעון דנותן לו פרוטה לשם תחלת פרעון והשאר זוקף במלוה והוה כאילו קבל כל המעות, אבל אם נחן רק לשם קנין לא מהני שאין זה קנין כסף האמור בתורה לגבי מכירה, וכמפורש ברש"י ב"מ דמ"ח ד"ה בזמן שא"ל ערבוני יקון וז"ל יקנה שלא נתנם לו בתורת תחלת פרעון והשאר עליו מלוה אלא בתורת ערבון שערבון זה יקנה הכל והא לאו מלתא הוא עכ"ל, הרי שדוקא אם זקף השאר במלוה קנה ואי אמרת דקנין כסף הוא רק ע"י קבלת הכסף יתחייב זה לקנות וזה למכור וכמו קנין סודר, א"כ אפי' לא זקף עליו במלוה נמי יקנה כיון דפרוטה מיקרי כסף וראוי לקנות על ידה, אע"כ שרק פרעון החפץ הוא שקונה, ובחבורנו לב"מ וחו"מ סי' ק"צ הארכנו בזה: ואמנם כל זה אין שייך כ"א במכירה אבל בקדושין לא שייך פרעון שוויה וכמ"ש הט"ז בחו"מ שם, ובע"כ דהתם הכסף עצמו הוי הקנין דע"י הקבלה יתחייבו זל"ז, ולפ"ז יתיישב חלוקו של הרמב"ם דבקדושין כיון דגוף הכסף קונה משו"ה בעינן שיהא הכסף בעין שיהא ראוי לקנות על ידו דאם אינו בעין אין ראוי לעשות קנין על ידו, אבל במכירה דפרעון החפץ הוא הקנין א"כ מה איכפת אם הכסף אינו בעין, דאם אך המוכר קבלן לשם פרעון ונתרצה הרי נפרע בזה, ובזה יישבתי נמי מה שקשה לשיטת הרמב"ם מב"מ דט"ז במוכר שדה שאינה שלו ואח"כ לקחה הגזלן ופריך הש"ס מכדי במאי קנה להאי ערעא בהאי שטרא הא חספא בעלמא הוא, ובתוס' הקשו דנימא דמעות שהיו תחלה מלוה נעשה עתה מכר, ותי' דבמלוה אין יכול לקנות, ולפ"ז יקשה לשי' הרמב"ם דבמלוה יכול לקנות א"כ אמאי לא קנה התם ע"י המלוה, ולמ"ש דכל עיקר טענת הרמב"ם דבמכר קונה במלוה הוא משום דהמוכר קבלה לשם פרעון ונסתלק בזה, א"כ לא שייך זה כ"א היכי שתחלת המקח הי' ע"י מלוה והמוכר נתרצה לקבל זה בפרעון, אבל התם בב"מ שמתחלה נתן לו כסף בעין אלא שהכסף הניתן לו לא היו ראוים לקנין משום שהשדה לא הי' שלו וממילא נעשו הלואה ואנו רוצים שע"י הלואה זאת יקנה כעת, בזה ודאי דלא קני, דמי יימר שנתרצה המוכר עתה לקבל החוב בפרעון החפץ, וזה לשון הרמב"ם פ"ז מהלכות מכירה מי שהי' לו חוב אצל חבירו וא"ל מכור לי מטלטלין אלו בחוב שיש לי אצלך ורצה המוכר כו', הרי שדייק להדיא לומר שדוקא כשזה א"ל להדיא מכור לי בחובך וזה נתרצה אבל אם הלוקח לא הודיע למוכר ולא נתרצה בפירוש לזה לא מהני והוא כמ"ש, ונהי שזה ידעי' שהמוכר נתרצה להעמידה ביד הלוקח, מ"מ אפשר רוצה שבפרעון יתן לו דמים אחרים והמעות הראשונות יהיו בהלואה וכללא הוא דבמלוה בעינן דוקא שהמוכר יתרצה לזה בהדיא: ומה שקשה על דבריו מסוגיא דקדושין דמדמי התם מכר לקדושין כמ"ש הש"ך, יש ליישב, דנ"ל שדין זה אם במכר מהני מלוה תלוי זה באיזה קרא שנלמוד מיני' לעיקר דין דקנין כסף מהני בקרקעות, דאי נימא שנלמוד זה משדה עפרון שפיר י"ל דמלוה לא מהני דהתם הא הוי כסף בעין שאברהם נתן כסף עובר לסוחר, אכן אי נימא דיליף מקרא דשדות בכסף יקנו, אפשר לומר דגם מלוה חשיב כסף, והנה באמת משדה עפרון גופא אין מוכח כלל דכסף הוי קנין וכמ"ש התוס' בריש קדושין דלא מוכח דאברהם קנה בכסף, די"ל שקנה בחזקה או בשטר והכסף נתן לפרעון. אכן האו"ח לקדושין דכ"ו הוכיח שהתוס' לא כתבו כן כ"א למאן דלא ידע דאשה מתקדשת בכסף ממקום אחר, אכן למאן דיליף ממקום אחר דבקדושין מהני כסף, בע"כ דלדידי' מוכרח לומר דאברהם קנה בכסף ולא בשטר וחזקה מכח תרי הוכחות, חדא כיון דכסף באשה בלא"ה ידעי' ממקום אחר, טפי מסתבר דהגז"ש דקיחה קיחה משדה עפרון מרבה בקנין כסף גופא דבעי' כי יקח ולא כי תקח וכמ"ש התוס' קדושין ד"ד, ולא להמציא עוד קנין חדש דחזקה, ותו י"ל כיון דכסף קונה באשה ע"כ לא מרבה חזקה מגז"ש דקיחה קיחה, דאל"כ תקשה קושית הראב"ן קרא דובעלה למה לי למילף ביאה דממ"נ אי אית לה צערא הרי הוא בכלל חזקה, שזה נהנה ממה שזה מצטער, ואי לית לה צערא הרי הוא בכלל כסף דהנאה חשובה ככסף, ובע"כ דגז"ש דקיחה קיחה נמי לכסף הוא דאתי ולרבות דבעי' כי יקח ולא כי תקח, א"כ מכח הגז"ש מוכח דבשדה עפרון הי' הקנין בכסף ולא בשטר, ושם בקדושין דמ"ז הסוגיא אליבא דרב קאי שהוא הממציא לדין דמקדש במלוה אינה מקודשת, ורב עצמו הא הוא יליף קדושי כסף מקרא דויצאה חנם קדושין די"ג, ולשיטתו בע"כ דקנין כסף ילפי' משדה עפרון וכמ"ש האו"ח וממילא דלשיטתו מוכח בע"כ דמלוה לא מהני במכר כמו בשדה עפרון דהוה התם בכסף בעין, ומיושב שיטת הרמב"ם, ולא כתבתי זה בתור הכרעה נגד כל הנהו רבוותי שחולקים על הרמב"ם וס"ל דגם במכר לא קני במלוה, כ"א משום שבלא"ה ברור אצלי, דאפי' להנהו פוסקים נהי דלקנין לא מהני מלוה אבל לענין סילוק לומר כיון שקבל הכותי הנאה שנפטר מן החוב, הרי הוא נסתלק, ודאי דמהני, וראיה ברורה לזה מדברי התוס' בב"ב שם שהשיגו על פרשב"ם שכתב דכל קנינו של עכו"ם בכסף, וסברי דכסף אין קונה בעכו"ם, והא דאמרי' מכי מטא זוזי לידו אסתלק, היינו משום דמצינו לקנין כסף בשדה עפרון ע"ש, הרי להדיא דאע"ג דלקנין לא מהני כסף כלל אפ"ה לענין סילוק מהני, ומשום דמצינו במקום אחר שהי'