זקן אהרן חלק א רכ

יניחו אותו לעשות כן אפ"ה כיון דבר מצרא הוא ודאי דהא יש לו חלק בחצר ביהמ"ד וכאילו הוא שותף בכולה, וביהמ"ד הזה דין ביהמ"ד דכפרים יש לו, שיש היתר למוכרו ברצון הציבור, וכיון שיש מציאות לקנות הפליאץ כולו או חלק ממנו או גם במקרה שרפה רח"ל והצבור ירצו למכור הפליאץ ולבנות במקום אחר, ולכן אמרי' שפיר דאפשר לו לקבל הנאה מזה שיקנה החומה, דאם אך יהי' לו פליאץ סמוך ודאי ישתדל גם לקנות חלק מחצר ביהמ"ד או כולו כשיגיע התור לזה, וכ"ש לרב דמתא דקרוב לשער שהצבור יוותרו נגדו יותר דשייך לומר אפייסם ליקח סמוך לפליאץ שלו כשיגיע התור להתחלק או למכור פליאץ של ביהמ"ד ואפי' לרה"ג מועיל, וזה נכון, ויעוין בלשון הר"ן שכתב נמי טעם משום דהוי שותף בכל השדה, וזה כמ"ש דהוצרך לשני הטעמים, דמשום טעם דשמא אפייסנו לא הי' חשוב בר מצרא כלל דלא מיקרי בר מצרא ע"ש העתיד, וגם משום ספק דשמא אפייסנו לא נוכל לחשבו למצרן ודאי דהא י"ל שמא לא יתפייס הלה, א"ו דעיקר מה דהוי בר מצרא הוא משום דהוי שותף בכל השדה, וטעם דשמא אפייסנו הוצרך בכדי לאשכוחי הנאה לפניו ולענין זה סגי גם כשההנאה יבוא ע"צ הרחוק והספק וכנ"ל: ועוד נ"ל דרה"ג ור"ן לא כתבו כן כ"א במקום שאינם מעלמא קנה את השדה זאת הסמוכה לגבול השותפין, ואחד מן השותפין בא לסלק ללוקח וכיון שבא להוציא מלוקח שפיר יכול הלוקח לומר שמא לא יפול זה לחלקך ומספק לא תוכל להוציא ממנו, ובזה הוצרכו לטעמא דאכתי מצי השותף לומר ללוקח אפייסנו ואקחנה, וא"כ אין זה ספק אלא אומדנא דודאי יפייסנו ויקח ונחשב כבר מצרא ודאי, אבל להיפך כשאחד מהשותפים קנה לשדה הסמוכה לגבול השותפין ובעל המצר בא לבטל זכות השותף ולהוציא ממנו, בזה אין צורך לאומדנא דשמא יפייס, אלא בלא"ה לא יכול הלה להוציא מספק מהלוקח שכבר קנה ולא יכול לטעון המצרן אני מצרן ודאי ואתה ספק כיון דהשתא גם הוא מצרן ודאי כיון דיש לו חלק בכל השדה ומספק דשמא לא יפול אח"כ לחלקו ולא יכול להוציא, ועיין ברה"ג ובר"ן שלא כתבו דבריהם כ"א במקום שהשותף בא להוציא אבל לא זכרו זה במקום שבא להחזיק במה שכבר קנה והיינו משום דבכה"ג א"צ כלל לטעם דאפייסנו וכמ"ש, וא"כ בנ"ד דהרב שהוא אחד מן השותפין בחצר ביהמ"ד כבר קנה בית החומה אלא שהמצרן בא לסלקו, בכה"ג א"י לסלקו מספק דשמא לא יפול לחלקך אפי' בלא טעם דאפייסנו, דבלא"ה נמי כיון שעתה כל זמן שלא חלקו את חצר ביהמ"ד הרי הוא מצרן ודאי משום שיש לו חלק בכל הפליאץ וכהרא"ש, ואיך אפשר להוציא ממנו בספק דשמא לא יפול לחלקך, וטעם זה לא הוצרך כ"א כשהוא הי' בא להוציא, שבזה הי' צורך לטעם דשמא אפייסנו ולעשות אומדנא עי"ז ושבודאי יגיע לחלקו, אבל בלא"ה הו"מ הלוקח לומר שמא לא יפול לחלקך ומספק לא תוכל להוציא אבל כשבאים להוציא ממנו לא נצרך כלל לאומדנא זאת ואפי בלא אומדנא לא יכול הלה לבטל זכיתו מספק דשמא לא יפול לחלקך כיון דכעת יש לו חלק בכל הפליאץ וכמ"ש: ועוד יש לצרף בזה זכות אחר דאילו לגרסא דידן שבש"ס שכן וקרוב שכן קודם שכן ות"ח ת"ח קודם, היינו רק לענין דין קדימה כששניהם אינם מצרנים אבל לגבי מצרן אין יתרון לת"ח ואפי' כשהמצרן ע"ה ולוקח ת"ח נמי המצרן קודם, אכן ידוע גרסת בה"ג שכן וקרוב ות"ח לית בהו משום דינא דב"מ, ולגרסא זאת ת"ח קודם אפי' למצרן, והיינו משום דסובר דאין זה הישר והטוב לדחות לת"ח או לשכן כיון דאי קרב דעת המוכר יותר עם הת"ח או השכן ניחא לו יותר דת"ח או שכינו יקום על נחלתו, ולכן בנ"ד דלא רק גלוי דעת המוכר קא חזינן אלא שעומד וצווח לפנינו דניחא לו שהרב יקום על נחלתו וגם אוזולי מוזיל גבי' בדמים נגד שארי קונים, ודאי דלית בו דינא דב"מ לבטל קניית הרב, ולכן פסקנו לקיים קניית הרב, ואם כי במקרה דידן לא הוצרכתי לכל צדדי ההיתר משום דבלא"ה נתבטל בזה זכותו דמצרן משום שהרב אין לו בית דירה כלל ודחיקא לי' שעתא טובא שאי"א לו להשיג דירה הראויה, והמצרן קונה להרווחה שבכה"ג כבר איפלגו רבוותי הובא ברמ"א חו"מ שם שהכריעה כדעה ראשונה דבטל זכות דמצרן כשקונה להרווחה ועיין בפ"ת שם, בכ"ז ללמד על מקום אחר יצאתי להעיר דין חדש דמתפללי ביהמ"ד הקבועים שיש להם מקומות נחשבים לבר מצרא על פליאץ הנמכר סמוך לגבול פליאץ של ביהמ"ד כשהוא בתנאים שזכרתי, וד' יצילנו משגיאות: סימן קח. ב"ה יום א' י"ז תמוז תר"צ פינסק. להרב וכו'... אב"ד בעיר... ע"ד העובדא שבא לידו שאיש אחד מאמעריקא שלח הרשאה לגיסו אשר בעירו למכור הבית שיש לו בעיר זאת, והשליח מכר מתחלה להמצרן, ולדברי המצרן תקע לו כפו על המכירה, והלה מכחישו, והנה עתה חזר השליח מן המכירה למצרן ומכרה שוב לבתו הנשואה, ועתה תובע המצרן כמה תביעות, א) זכות מצרנותו, ב) מה שתקע לו כפו דהוי כגמר המכירה, ג) שעל סמך זה שסמך על קנייתו מכר ביתו לאחר וקיבל אדרו"ף והלוקח ממנו יתבענו לדין ובהכרח לפייסו וא"כ גרם לו הפסד, והנה המצרן הזה נתפס בדבריו, שטענתו האחרונה סותרת ראשונה של זכות מצרנותו, כיון דלדבריו כבר מכר ביתו שלו וא"כ אינו תו מצרן להבית הנמכרת, ואפי' אי נימא דהלוקח שלקח ביתו ממנו לא קנה אותה עוד ע"י נתינת האדרו"ף, דנתינת ערבון אינו קונה בקרקע קנין גמור ונמצא דאכתי ברשות המצרן היא עומדת, אבל עכ"פ כיון שנתברר שהמצרן לא יכול לקנות הבית הסמוכה כל זמן שלח ימכור ביתו שלו מפני שאין לו מעות במה לשלם בעד הבית החדשה, וא"כ מה זכות מצרן שייך בכה"ג דעיקר זכות המצרן הוא בכדי שיהא נכסיו סמוכות להדדי, אבל כיון שאם יקנה לבית זה בהכרח שימכור לביתו הישינה, לא שייך תו כל עיקר דין דמצרנות, ופשוט דבכה"ג שכבר מכר או שמוכרח למכור ביתו ושבלעדי מכירת ביתו אין בכחו לקנות לבית הסמוכה, לא שייך דינא דב"מ, דאם כבר מכר, לא נקרא תו מצרן, ואם גם עוד לא מכר כיון דידוע שאי"א בלא זה ובהכרח למכור, לא שייך תו הישר והטוב כיון דס"ס לא יהיו הבתים סמוכות ואין כאן זכות של מצרן, אכן הטענה השני' שטוען המצרן שכבר קנה ממנו ע"י תקיעת כף, לכאורה טענה גדולה היא דכיון דמנהג הסוחרים כן מהני זה לקנין גמור ומהני אפי' בלא כסף ושטר כמבואר בחו"מ סי' ר"א ואין חילוק בין קרקע למטלטלין אם הוא מנהג קבוע וכמ"ש הש"ך שם וכ"כ גדולי האחרונים דהאנטשלאק הוי דינו כקנין סודר וק"ס מהני גם בקרקע אפי' בלא כסף ושטר כמבואר בחו"מ סי' קצ"ב, ואלא דיש לדחות דכל זה הוא מדינא אבל לפי מנהג דידן שנהגו לקיים כל מכירה בערכאות לתוקף הענין אינו קונה בלא זה ועיין בעה"ש ס"ס קצ"ב, אבל אכתי עכ"פ למי שפרע יועיל זה, דלא גרע מקנין כסף במקום שכותבין שטרא דלא מהני כמי לקנין גמור ואפ"ה למי שפרע מהני