זקן אהרן חלק א ריט

הט"ז דמזה יש ללמוד דמי שקנה מחבירו מקום בביהכ"נ וישב עליו הוי חזקה לקנות בו דכיון דכל תשמיש המקום הוא בכך וכ"כ בתשובת משאת בנימין, ובנתיבת שם ביאר זה דבשביל של כרמים קנה בהילוך מחמת שלא מכר לו רק להילוך ואין לו בו קנין הגוף כלל לחפור ולזרוע רק שעבוד לדריסת הרגל ולכך קנה בהילוך, וכן בישיבת מקום בביהכ"נ שגוף הקרקע והביהכ"נ הוא של צבור ואין לכל אחד כ"א שעבוד ישיבה על המקום לכך נקנה בישיבה, משא"כ בצחיח סלע שקונה גם הגוף לכן בעי' קנין גמור ע"ש, ומוכח להדיא מדבריהם דבביהכ"נ ע"י קניית המקום אינו קונה גוף הקרקע אלא רק שעבוד לישיבה קונה אבל גוף הקרקע שתחת המקום הוי של כל הצבור ומשותף ביניהן, ונראה עוד להביא ראיה מן הש"ס כהט"ז ונה"מ מההיא סוגיא דיומא שזכרתי, דמביא התם ברייתא ביהכ"נ ובית השותפין מטמא בנגעים ופריך והתניא יכול יהא ביהכ"נ מטמא ת"ל ובא אשר לו הבית יצאו אלו שאינן מיוחדים לו, ומשני לא קשיא כו' הא דכרכים והא דכפרים ופריך תו ודכפרים מי מטמא והתניא לאחוזה כו' המיוחד לו יצא אלו כו' אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא ע"ש, ולדברי' החת"ס דבביהכ"נ שיש לו מקומות מיוחדין שנמכרו לבעליהן, הקרקע שתחת מקומו שייך לו לבדו א"כ למה הוצרך הש"ס לחזור מאוקמתא דהא בכרכים והא דכפרים, הא אכתי הומ"ל דהא דתניא מטמא מיירי בשל כפרים ואי דאין מיוחד לו הא י"ל דמיירי שמכרו את המקומות ושפיר הוי מיוחד לו דכל אחד זכה במקומו עם הקרקע שתחתיו, ואי דהוי חצר השותפין הא בית השותפין מטמא, אע"כ כט"ז ונה"מ דבמכירת המקומות אין הקרקע מכורה לו, ועוד דאפי' נימא כחת"ס דקרקע שתחת ביהמ"ד גופא הוי ככבר נחלק בין בעלי המקומות, אבל לביהמ"ד זה שאנו דנין עליו הא יש לו חצר נמי, דביהמ"ד זה אינו עומד סמוך לגבול המצר אלא מכותלו ביהמ"ד והלאה יש עוד קרקע פנויה המשמש לחצר ביהמ"ד, וקרקע החצר ודאי דלא נחלק עוד בין בעלי המקומות והוי כחצר שלא נחלק דכל אחד יש לו חלק בכולה וכמ"ש הרא"ש דלעיל, וחצר זה של ביהמ"ד הוא על גבול המצר ממש עם החומה שנמכר להרב, וא"כ אכתי נחשב הרב לבר מצרא מצד חלקו שיש לו בחצר, דאפי' מי שיש לו חלק קטן בחצר השותפין חשוב כאילו יש לו חלק בכולה כמבואר שם בחו"מ: והנה עדיין הדבר צריך תלמוד, דכד מעיינין שפיר במקור דהאי דינא אפשר לכאורה לבטל זכות דבר מצרא מהרב הלוקח, דהנה בש"ס דב"מ שם הכי איתא האי מאן דאחזיק ביני אחי וביני שותפי חציפא הוי סלוקי לא מסלקי' לו ור"נ אומר סלוקי נמי מסלקי' לו ואי משום דינא דבר מצרא מסלקי' לו נהרדעי אמרי אפי' משום דינא דבר מצרא מסלקי', וכתב הרא"ש בשם רה"ג וז"ל האי מאן דמחזיק ביני אחי כו' ופי' גאון כגון ג' או ד' שותפים ואינש מעלמא קנה חלקו של אחד מהשותפים חציפא הוי סלוקי לא מסלקי' לא מדין מצרנות דמצי אמר לי' שמא לא יפול חלקך במצר שדה שקניתי וכן יאמר לכולן ור"נ אמר מסלקי' לי' שכל אחד שותף בכל השדה, אבל משום דינא דבר מצרא אם קנה בצד שדה של השותפית לא מסלקינן לו, נהרדעי אמרי מסלקי' לו כי הוא טוב לי כי אפייס את חבירי שיתנו לי סמוך לי עכ"ל, הובא דבריו בב"י חו"מ ריש סי' קע"ה, וכ"כ הר"ן על שם הרר"י אברצלונא דהיינו טעמא דמצי מדחי ללוקח משום שכיון שיש לו שותפות אף הוא יטרח ליטול חלקו סמוך לאותה שדה או מן הדין או שיוסיף בה דמים ע"ש, וממה שסיימו רה"ג ור"ן דה"ט דמצי מדחי משום דאף הוא יטרח ליטול חלקו סמוך לאותה שדה, משמע דלא ס"ל כטעם הרא"ש שהבאתי דכיון שיש לו חלק הרי הוא שותף בכל השדה, דלטעם הרא"ש א"צ להוספה שסיימו רה"ג ור"ן ובלא"ה נמי לא מצי אמר לי' שמא לא יפול חלקך סמוך לאותה שדה כיון שיש לו חלק בכל השדה ונחשב כאילו כל השדה גם מה שסמוך לגבול השדה שקנה נמי שלו היא, ומדסיימו מטעם דאף הוא יטרח לבסוף ליטל חלקי סמוך לאותה שדה, משמע דפליגי עם הרא"ש, ולדבריהם לכאורה לא שייך דין זה כ"א כשהשותפות הוא בשדה דעלמא העומדת ליחלק וגם יש בה דין חלוקה, בזה שייך שפיר טעם שלהם דישתדל ליקח חלק סמוך לאותה שדה, אבל בשדה שאינה עומדת ליחלק, או שאין בה דין חלוקה, דלא שייך טעם זה דישתדל ליקח חלק הסמוך כיון שאינה עומדת ליחלק, בכה"ג לא מצי מדחי ללוקח, ולפ"ז בנ"ד נמי לא שייך לומר שאם יקנה החומה הזה ישתדל שיתנו לו חלקו בחצר ביהמ"ד סמוך לחומה, דהא אין חצר ביהמ"ד עומד להתחלק לעולם, וכיון שכן איתרע זכות דבר מצרא אצל הרב הלוקח דהא בן המצר ודאי מצי א"ל שמא לא יפול זה לחלקך, כן הי' נראה לכאורה, אכן באמת גם זה אינו, חדא כיון ששום אחד מהפוסקים לא הזכירו הוספת רה"ג ור"ן אלא כתבו סתם דמצי לסלק ללוקח ואין הלוקח יכול לומר שמא לא יפול זה לחלקך משום דהוא שותף בכל השדה ולא סיימו כמו שמסיימו רה"ג ור"ן משום דישתדל ליקח חלק זה, מכלל דלא חשו לזה, דאי הוו חיישי לא הוו שתקי מלסיים כן כיון דיש נ"מ לדינא במקום שחצר השותפין אין בו דין חלוקה או שאין עומד להתחלק דלרה"ג ור"ן לא מצי מדחי ללוקח וכמ"ש, אע"כ דהפוסקים לא חשו לזה וס"ל דבלא"ה נמי לא מצי אמר שמא לא יפול לחלקך כיון דכל זמן שלא חלקו הרי הוא שותף בכל השדה, ועוד נ"ל דאפי' לרה"ג ור"ן נמי הוי בר מצרא אפי' בחצר שאין עומד ליחלק ולא פליגי כלל עם הרא"ש וכל הפוסקים בעיקר טעם דבר מצרא בשדה שותפות, דהא באמת דברי רה"ג ור"ן תמוהים לכאורה, דהא כל בר מצרא ודאי דבעינן שבשעת הקנייה יהי' בר מצרא, אבל אם בשעת מעשה אינו בר מצרא ורק אח"כ במשך הזמן יהי' בר מצרא, ודאי שבר מצרא כזה אין לו שום זכות לסלק ללוקח, דאלת"ה א"כ כל אחד מצי לסלק ללוקח משום שיקנה אח"כ שדה סמוך לה, וא"כ מה סברא היא זו שכתבו אפייסנו ואקנה סמוך לשדה זו כיון שעתה בשעת הקנייה אין זה סמוך, מה יועיל מה שיפייס אח"כ, אע"כ דבעיקר טעם דבר מצרא סברי נמי כהרא"ש משום דכיון שיש לו חלק הרי הוא שותף בכל השדה והרי הוא גם עתה בר מצרא, אלא שלא הוצרכו להוסיף נמי טעם דאפייסנו משום דהא עיקר טעם דבר מצרא הוא משום דיגיע הנאה לבר מצרא ע"י שנניח לו לקנות שדה הסמוכה כדי שיהיו שדותיו סמיכות, וא"כ אכתי מצי טעין הלוקח נהי דבר מצרא אתה כיון שיש לך חלק הרי אתה שותף בכל השדה, אבל כיון שלא חלקת עוד החצר ולא הוברר חלקך עוד א"כ שמא לאחר החלוקה לא יפול זה לחלקך ונמצא דלא יגיע לך הנאה מזה, ונהי שבר מצרא אתה אבל בר מצרא בלא הנאה לאו כלום הוא: ולזה הוצרכו לסיים דאפ"ה הנאה מיהא הוי שמא אפייסנו, ואע"ג שההנאה הוא על צד הרחוק, נמי מהני, דלעשותו בר מצרא משום זה לא היה מועיל טעם רחוק כזה אבל כיון שבר מצרא הוא בלא"ה בשביל שיש לו חלק בכולה, ואם אך אפשר לאשכוחי בה הנאה אף ע"צ הרחוק הני נמי, ולכן אפי' בחצר שאין בו דין חלוקה נמי כיון דעכ"פ יש מציאות לחלוק אותו או בדרך גוד או איגוד, או שיפייסם בדמים ויוסיף עליהם לקנותו כולה, נמי שייך דין זה, וממילא בנ"ד נמי אע"ג שעתה אין לו הנאה להרב הלוקח מזה שיקנה החומה, דלא מצי לעכב הפליאצין לעשות מהם פליאץ אחד מפני שאנשי ביהמ"ד ודאי לא