זקן אהרן חלק א ריח

הרשות להקונים לגדרו ולסלק הילוך הרבים מהתם א"כ איך אפשר לתת רשות לר' לוי לפתוח דלת והא להשותף השני יש הרשות לתבוע ממנו לעשות גדר ולמנוע הילוך הרבים, וגם יש רשות לכופו ע"ז, ואז כאשר יוגדר הפליאץ יהי' תו חצר סתום וראוי לעשות שם תשמישים צנועים, והוי תו כחצר השותפין ממש שאסור לפתוח דלת לתוכו אם לא שאפשר שבשעת המכירה לא החזיקו בו עוד רבים ולכן היו נצרכים לשטר המכירה על דריסת הרגל, ורק עתה לאחר הקנייה החזיקו בו רבים ואם האמת כן שנעשה דרך הרבים באופן שאין רשות להקונים לגודרו, באמת יש רשות לו לפתוח שם דלת נמי, אבל ממכתבו לא ניכר שנעשה דרך הרבים, רק שעתה הולכים רבים שם מפני שעומד פתוח, ואכתי יש רשות לבעלי הפליאץ לגודרו ולסלק דרך הרבים ממנו, ואי"ל דאכתי יהא רשות לר' לוי לפתוח דלת דהא יכול לטעון כל זמן שהפליאץ עומד פתוח בלא גדר ומפולש לרה"ר אינו עושה לו שום היזק, ואח"כ כשיגדרו הפליאץ יסתום נמי את הדלת, דזה אינו דהא בדין זה איפלגו בה רבוותי ולדעת הרא"ש באמת לא מצי הלה למחות בו כל זמן שהפליאץ מפולש וכמ"ש דמותר לפתוח פתח לחורבתו של חבירו כיון דהשתא אין מזיקו כלום, אבל ידוע שהרשב"א ושאר גדולי הפוסקים חולקים ע"ז דאפי' לחורבתו של חבירו אינו רשאי לפתוח ואע"ג דהשתא אין מזיקו אבל הלה מצי למחות ולטעון שאבנה החורבות לאחר זמן ואז יזיקנו בראיה ולא מצי למיקם בהדי' בדינא ודיינא כמבואר בחו"מ סי' קנ"ד, וכן הכריע המחבר, ואפי' לדעת הרא"ש דוקא בחלון קטן אבל חלון גדול יכול למונעו כיון שהוא דבר של קביעות וכ"ש בפתח שהוא קביעות יותר: ולכאורה הי' ללוי טענה אחרת לזכותו דכיון דבשטר מכירה כתוב דשניהם אינם רשאים לבנות שום בנין על פליאץ הזה, ואינו מיוחד להם כ"א לדריסת הרגל והובלת משאות א"כ לא יהא שייך בו לעולם היזק ראיה אחרי שגם השני לא מצי לעשות שם תשמיש צנוע כיון דבנין אינו רשאי לבנות שם ואיזה תשמיש צנוע יוכל לעשות שלא בבנין המוקף כתלים, וא"כ אפי' כשיוגדר הפליאץ מה היזק ראיה שייך בזה, אבל באמת שגם זה אינו כלום, דמה בכך שאינו יכול לבנות בנין, מ"מ יכול לעשות שם תשמיש צנוע בחצר גופא כיון דיהי' סתום מכל צד, וכל החצירות הנזכרים בשו"ע משמע דבגוף החצר הוי ההיזק בלא הבנין ועיין בתשובת רעק"א סי' קנ"ב כיו"ב, וגם יוכל להוביל משאות סחורה כזו שיזיק בראיה, ועוד דהא תינח אם הי' רוצה לפתוח חלון שאין בזה אלא משום היזק ראיה לחוד אבל בפתח לבד היזק ראיה איכא נמי טעם דברבוי הפתחים יתרבו הנכנסים כמבואר בחו"מ שם, וגדולה מזה נראה שאפי' הי' דבר כזה שאין שותף יכול למחות על שותף השני לעשות בחצר השותפות אפ"ה ר' לוי דנן אינו רשאי לעשות מצד שבכתב המכירה כתוב בפירוש שלא לעשותה ואדעתא דהכי קנה הבית וירד לשותפות עם השותף השני שלא לפתוח שום פתח בצד כותל זה, א"כ דל חצר השותפין מזה אכתי אינו רשאי לעשות כן מצד שהתחייב בפירוש ע"ז וכל תנאי שבממון קיים ולכן אפי' בדבר כזה ששארי שותפין בחצר אינם יכולים למחות, אפ"ה הכא לאו מדין שותף כ"א מצד התנאי שביניהם רשאי למחות בו שלא יעשה שום דבר נגד תנאי המפורש שביניהם והדין פשוט כמ"ש ואין להאריך: והנני ידידו המברכו בברכת אהרן וואלקין סימן קז. עובדא בא לידי, רב אחד מעיר הסמוכה קנה בית חומה העומד בין המצרים, מצד אחד בית של כמה אחין שלא חלקו, ומצד השני ביהמ"ד של חסידי ליבובי, אשר הרב הזה הוא אחד מהמתפללים הקבועים בביהמ"ד ויש לו מקום שם, ואחר שקנה בקנין כדין בא אחד מן האחין בעלי המצר לסלק את הרב הלוקח מצד דינא דבר מצרא, ובתוך שארי צדדי הזכות שהיה להרב הלוקח צדדתי גם זכות חדש אשר לא ראיתיו עוד בשום פוסק, והוא דהא זה פשוט דביהמ"ד קנוי לכל מתפללי ובעלי מקומות בקנין הגוף ממש, והוי חצר השותפין ממש ואפי' נימא דביהכ"נ של כרכים אין דינו כחצר השותפין וכמ"ש בש"ס יומא די"א דביהכ"נ אינו מטמא בנגעים משום דכתיב ובא אשר לו הבית מי שמיוחד לו יצאו אלו שאינם מיוחדים לו, היינו דוקא ביהכ"נ של כרכים שאין לו בעלים מיוחדים אלא מתקבצים שם ממקומות הרבה והוא עשוי לכל הבא להתפלל, אבל ביהכ"נ של כפרים מטמא בנגעים ומיקרי שפיר אשר לו כיון דבעלים מיוחדין והרי הוא בית השותפין וכמ"ש רש"י שם להדיא, הרי שאפי' לגבי טומאת נגעים דגלי קרא דבעי' אשר לו הבית ואפ"ה ביהמ"ד שהוא של בעלים מיוחדים מיקרי אשר לו ובית השותפין הוא, וכ"ש בנ"ד דביהמ"ד זה הוא של חברא וכת מיוחדה, ודאי דדינא כשל כפרים דהוי בית השותפין ממש, ורב הלוקח שיש לו מקום שם הרי הוא אחד מן השותפין ויש לו חלק בו וממילא דהוי נמי בר מצרא להחומה אשר לקח, ע"י חלקו שיש לו בביהמ"ד זה וכמבואר בב"מ דק"ח לשותפי אין בו משום דינא דב"מ וכתב הרא"ש שם שי"מ לשותפי, אדם שיש לו קרקע אצל קרקע של שותפין ומכרו לאחד מהשותפים אין המצרן יכול לומר אני מצרן ודאי ואתה מצרן ספק שמא יפול חלקך מצד אחר אלא חשוב ודאי כמותו כיון שיש לו חלק בכל השדה, וכן פסקו הטו"מ חו"מ סי' קע"ה סעיף י"ב בלי חולק, והרי קמן דאחד מהשותפים שקנה אין יכול לסלקו אפי' מצרן ודאי ומטעם שגם השותף שקנה חשוב כמצרן ודאי כיון שיש לו חלק בכל השדה המשותפת, וכ"ש בנ"ד דגם בן המצר שבא לסלקו אינו מצרן ודאי דכמה אחין הם בחומה שלהם ולא חלקו עדיין, וממ"נ אם אחד מן האחין יבוא לומר להרב הלוקח מי יימר שיפול חלקך לצד זה, יאמר לו הרב ומי יימר שחלקך יפול בצד החומה שקניתי: אלא דאכתי י"ל דהכא גרע מאחד השותפין שקנה דהתם כיון שלא חלקו עדיין השדה יש לכל אחד מהם חלק בכולה ושפיר הוי בר מצרא לשדה הנקנה אבל הכא בביהמ"ד שיש לו מקומות מיוחדות ומקום שלכל אחד ניכר ומיוחד לו לבדו, ובכן הקרקע שכנגד מקומו הוי שלו מקש וכמ"ש החת"ס חאו"ח סי' כ"ט דבקרקע שתחת המקום הרי הוא של בעל המקום, ונמצא לפ"ז דחלק הקרקע של כל אחד מיוחד ומבורר נגד המקום שלו, ואין לזה בקרקע ששייך למקום השני שום חלק וזכות וכמו שותפין שכבר נתחלקו דאין לאחד חלק וזכות בחלקו של שני, ולפ"ז בטל כל זכות הבר מצרא של הרב, דכיון שיש לו מקום מסוים ומיוחד א"כ רק הקרקע שכנגד מקומו שייך לו אבל אין לו עוד זכות בקרקע של מקומות האחרים, ומקום שלו הא אינו סמוך לבית חומה זה שקנה דכמה מקומות של אחרים מפסיקין ביניהן: ואכן שוב ראיתי דזה אינו, חדא דעל עיקר דברי החת"ס יש להשיב, דהא מהט"ז ונה"מ מוכח דלא כוותי', דבחו"מ סי' קצ"ב כתב המחבר דאם מכר לחבירו שביל של כרמים הואיל ונעשה להילוך קנה הלוקח בהילוך, וכתב