זקן אהרן חלק א ריז

לומר כן, עוד לא אדע המקור מאין למד זה דמיירי שנשבעה בשם, ונראה בכוונתו משום דקשה לודאי מיירי התם שנשבעה שלא בשם ואפ"ה איענשה וגם סבור דמשו"ה נמנעו מלהשביע אלמנה, הרי דנילף מזה שגם בנשבע בלא שם יש עונש וא"כ יקשה על שמואל דאמר התם ל"ש אלא שנשבעה בב"ד ומשום דבב"ד איכא עונש שבועה בשם כפרש"י, אבל חוץ לב"ד דנשבעת בלא שם משביעין אותה, והא היכי דנשבעת בלא שם נמי איכא עונש א"כ מ"ש בב"ד או חוץ לב"ד, ומשו"ה נדחק לפרש דגם התם מיירי שנשבעה בשם אבל בלא שם איה"נ דליכא עונש ומשו"ה חוץ לב"ד כיון דהשבועה הוא בלא שם משביעין אותה שפיר, ואמנם באמת גם מזה לא אריא דאכתי אפשר לומר דמיירי התם שנשבעה בלא שם וכפשטות הש"ס ואפ"ה איכא נמי עונש גם בכה"ג רק שמואל סובר דבשבועה בב"ד שהוא בשם ועונשה חמור ביותר, נמנעו מלהשביעה ובשבועה שלא בב"ד אף שודאי גם בזה יש עונש רק כיון שאין עונש חמור כ"כ לא נמנעו מלהשביעה, וכן משמע מפרש"י ד"ה חוץ לב"ד שכתב ואין עונשה חמור כ"כ דלשון זה משמע להדיא שעונש יש גם בזה אלא שאינו חמור כ"כ כשבועה בב"ד שהוא בשם: ואין להקשות דלמ"ש דבעובדא דר"כ מיירי שנשבעה בלא שם, וא"כ אי נימא כפי הס"ד דמשו"ה נמנעו מלהשביעה מיירי דנמנעו להשביע לאלמנה אפי' חוץ לב"ד נמי כיון דמשום מעשה כזה נמנעו והתם איענשה אפי' נשבעה בלא שם וממילא דס"ד דכוונת המשנה במה דנקטו דנמנעו להשביעה היינו אפי' חוץ לב"ד, ואח"כ אמר שמואל דדוקא בב"ד הוא שנמנעו להשביעה אבל חוץ לב"ד משביעין, ואח"כ חוזר בזה מכוונת הש"ס לפי הס"ד, די"ל בזה שזה ודאי דמה דנקיט בברייתא דשבועות, דשבועת שקר חמור כ"כ דנפרעין ממשפחתו ומכל העולם, היינו דוקא בשבועה בשם וכמש"ש מקרא דלא ינקה ד' את אשר ישא שמו לשוא, הרי דקרא מיירי בנשבע בשם דוקא, אבל בנשבע בלא שם אינו חמור כ"כ ליפרע מכל העולם, ודי שתיענש היא עצמה או בניה הקטנים דכעצמה דמי, ולכן לפי הס"ד דהא דנמנעו מלהשביעה הוא משום דשמא נהנית באופן רחוק כעובדא דר"כ ולא ידעה מזה, וכשתשבע לשקר איענש, דכיון דלא חשדינן אותה שבמתכוון תשבע לשקר אלא שלא ידעה שנהנית, ובאופן כזה מחויבים אנו לדאוג עבורה, אבל לפי החמת במסקנא דמשו"ה נמנעו להשביעה משום דמוריא היתירא, ויודעת שנטלה משל בעלה רק דמוריא היתירא, ולכן בשבועה דחוץ לב"ד שלא יגיע העונש כ"א לה לעצמה, אין אנו חוששין לדאוג עבורה, דאם היא על עצמה לא חסה, אנן למה נחום, אבל בב"ד שאז יגיע העונש לכל העולם, ע"ז אנו חוששין ונמנעו להשביעה, דלמה יסבלו אחרים עונש עבורה, ויתורץ בזה מה שהקשה מהר"ם שי"ף דמאי הוצרך הש"ס למילף מק"ו מי שנשבע באמת כך נשבע בשקר עאכו"כ, הא בשקר יליף מקרא וגם בברייתא הוא בשבועות, ולמ"ש א"ש דהקרא מיירי בנשבע בשם דוקא והתם דלא נשבעה בשם הוצרך למילף מק"ו, וכיון שהוכחנו דבנשבע בלא שם אין נפרעין מכל העולם, לפ"ז בשבועת היסת דנשבעין בלא שם אין אנו צריכין לאיום דהא עיקר האיום השנוי בברייתא הוא דנפרעין ממשפחתו ומכל העולם, ובהיסת דנשבע בלא שם דאין נפרע ממשפחתו ומכל העולם אין לאיים אם לא כשיש צורך בדבר דאז אין רשאי להרבות באיומים שאינם מן הדין וכמ"ש הרמ"א שם אבל מדינא א"צ לאיום בשבועת היסת, והנה בחו"מ שם סעיף כ"א פסק המחבר דשבועת היסת א"צ איום והוא מן הרמב"ם פי"א מהלכות שבועות, והכ"מ ולח"מ כתבו שלא ידעו מוצא לזה, ולמ"ש היינו טעמא משום דאיום השנוי בברייתא לא שייכא בשבועת היסת, מסקנת הדברים דבשבועת התורה ושבועת המשנה דבעי נק"ח ואיום ודאי דלא נפטר ע"י שנשבע בעש"ג מקודם, ובשבועת היסת אפשר לצדד דא"צ לחזור ולישבע: והנני ידידו המברכו בברכת אהרן וואלקין. סימן קו. ב"ה יום ה' כ"ט שבם תר"ץ פינסק. שלו' לידידי הרב וכו' מהור"ר יוסף קאהן שליט"א מו"צ ביאנאווא. ע"ד שאלתו באחד שמכר ביתו לשני אנשים, ונגד הבית בכותל המערבי נמשך פליאץ פנוי בכל הארץ, וכתוב בשטר המכירה שפליאץ הפנוי שייך לשני הקונים לדריסת הרגל ולהובלת משאות ולסגירת חלונות, אבל לפתוח פתחים וחלונות אינו רשאי כ"א אחד מהם, כי כן כתוב בשטר המכירה בזה"ל אך לפתוח פתח אינו רשאי לפתוח שום פתח בכותל המערבי שלו עד פליאץ הזה, ולהקונה השני יש לו רשות לפתוח עוד פתחים וחלונות בכותל מערבי שלו בכ"מ שירצה מהפליאץ הזה הוא כעת מבוי מפולש לרה"ר ועתה רוצה ר' לוי לפתוח פתח נגד פליאץ ע"י שינוי, היינו שהפתח יהא נפתח לצד פנים ולא לצד חוץ וסבור דע"י שינוי זה לא יהי' הפתח נגד שטר המכירה, ועוד טוען שבהיות שכעת הפליאץ הזה מפולש לרה"ר לא שייך בו תו היזק ראיה ורבוי נכנסים ויוצאים הרבה: והנה שאלה זו אינה צריכה לפנים ופשיטא שטענותיו של ר' לוי אינם כלום ואין לו רשות לפתוח שום פתח, דטענה שכיון שעושה ע"י שינוי אין זה סותר לשטר המכירה, תורתנו הקדושה שאמת כתיב בה אומרת לא בי היא טענות ערמומיות כמו אלה, דאטו בשטר המכירה נמצא רמז דהקפידה הוא על מקום הדלתות באיזה צד יעמידם, אם לצד חוץ או לצד פנים, עיקר הקפידה וכוונת המוכר והקונים היה ודאי על פתיחת הפתח, ומה להם באיזה אופן עומדים הדלתות לצד חוץ או לצד פנים, ס"ס פתח הוא שאפשר על ידה לצאת וליכנס מן הבית על הפליאץ, וזהו עיקר קפידתם, ומה שטוען שהפליאץ הוא מפולש לרה"ר, זה היה אמנם טענה טובה, אם הפליאץ נעשה כעת דרך הרבים ע"י שהחזיקו בו הרבים באופן שאין רשות כעת ביד בעלי הפליאץ לגודרו ולסלק את רגלי ההולכים מהתם באופן שהי' נשאר כן לעולם פתוח ומפולש לצורך הילוך הרבים, שאז ודאי שהקונה השני לא היה יכול למחות ביד ר' לוי לפתוח שם דלתות וחלונות, דכל עיקר טעם האיסור לפתוח דלת לחצר חבירו הוא משום היזק ראיה ומטעם שמרבה עליו רוב נכנסים ויוצאים, והכא לא שייך זה כיון דמפולש לרשות הרבים לא שייך בו טענות הללו כיון דבל"ה דשים בו רבים ואינו משומר לעשות שם תשמישין צנועים וכמ"ש הטור חו"מ סי' קנ"ד בשם הר"י אברצלוני דמבוי המפולש דינו כרה"ר דאין שייך בו לא היזק ראיה ולא טענת רבוי נכנסים, אבל א"כ דהוי פליאץ הזה דרך שהחזיקו בו רבים, א"כ למה הוצרך המוכר לכתוב בשטר המכירה שיש להקונים הללו דריסת הרגל, וכי גרועים הם הקונים הללו מכל שארי אינשי דעלמא שיש להם רשות לילך שם ומדהוצרך לפרש שלקונים יש הרשות לדריסת הרגל מכלל דפליאץ זה לא נעשה לדרך הרבים עולמיי, ולא החזיקו בו רבים עד שאין רשות לבעל הפליאץ הזה לגודרו, ורק משום שפתוח הוא בלא"ה אינם מקפידים למחות על ההולכים דרך שם. אבל