זקן אהרן חלק א רטז

הדין אפשר להוכיח דחסרון איום מעכב ממ"ש הרמ"א חו"מ שם סעיף י"ג דכל שבועה דצריכה נק"ח ונשבע בלא נק"ח חוזר ונשבע, וטעמא דאנקוטי חפצא גופא הוי משום איום וכמ"ש הש"ך שם ס"ק מ"ב הרי דבמקום שחסר איום לא מהני, ועוד מטעם שני נ"ל דאין ממש בשבועה זאת דהא שבועת הדיינים צריכה להיות בנק"ח דוקא וכמבואר בש"ס דשבועות ואם השביעו בלא חפץ לא מהני דהוי כטועה בדבר משנה וחוזר וכמ"ש הרמ"א הנ"ל, ואי"ל מזה שמהני לרב בקופצת די"ל שקפצה ונשבעה בנק"ח, ולפ"ז בעש"ג דלא נהיגי להשביע בנק"ח ואפי' אם לפעמים נותנים ספר ביד הנשבע, אבל חפץ זה צריך שיהי' ס"ת וכמ"ש בש"ס שם ובחו"מ שם סעי' ט"ז, ואפי' למ"ש הרמ"א שם דס"ת לאו דוקא אלא הו"ה שארי ספרים שיש בהן שמות, נראה פשוט דכוונתו על נביאים כתובים שנכתבו על קלף ובגליון כס"ת דאז קדושתם חמירא אבל ספרים הנדפסים לא מהני גם לרמ"א וכ"כ בעה"ש, ובזה ניחא מה שהקשו הש"ך וט"ז שם על הרמ"א דשבועות דל"ח דצריך ס"ת אלא בת"ח הקילו גם בתפילין ואי ס"ד ס"ת לאו דוקא מה קולא יש לת"ח, ואי"ל דתפילין קילא משאר ספרים, הא ודאי ליתא דטפי יש קדושה בתפילין משאר ספרים דהא בתפילין נתקדשו שמות שבהם משא"כ בחומשין ומכ"ש בחומשין הנדפסים דאין להם דמיון לקדושת תפילין ע"ש, ולמ"ש ניחא דספרים הכתובים בגלילה ועל קלף איה"נ דחמירא קדושתייהו מתפילין, ולפ"ז בעש"ג שאפי' כשנותנים ספר אין נותנים כ"א ספר הנדפס וזה לא מהני וכמאן דנשבע בלא נק"ח דמי דמחויב לחזור ונשבע: ואפ"ה נ"ל דלשני הטעמים שהבאתי דמשו"ה לא נפטר ע"י שבועות העש"ג לא אמרי' כן כ"א בשבועת התורה או עכ"פ שבועת המשנה אבל בשבועת היסת נפטר ע"י שבועת עש"ג, דלטעם זה האחרון משום דבעי' נק"ח י"ל דבשבועת היסת לא בעי' נק"ח וכמ"ש המחבר בחו"מ שם סעיף י"ג, ואע"ג שהש"ך האריך להוכיח דגם היסת בעי נק"ח והביא ראיה מב"מ ד"ה ההוא רעיא דהוי מסרי לי' כל יומא חיותא בסהדי יומא חד מסרי לי' בלא סהדי לסוף אמר להד"ם אתו סהדי דאכל תרי מינייהו א"ר זירא אם איתא לדר"ח קמייתא משתבע אשארא א"ל אביי אם איתא משתבע והא גזלן הוא א"ל שכנגדו קאמינא ופריך השתא נמי דליתא לדר' חיא נחייבי' מדרב נחמן ומשני דר"נ תקנתא היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן, ואם איתא דהיסת הוי בלא נק"ח מאי פריך השתא נמי נחייבו מדר"נ הא נ"מ דבדר' חיא חייב נמי שכנגדו בנק"ח ע"ש שהביא ראיה זאת בשם בעה"ע, ולולי דמסתפינא מרבותינו בעה"ע והש"ך הייתי אומר שאדרבה מש"ס זה גופא מוכח להיפוך דבהיסת לא בעי' נק"ח, דהנה דקדוק עצום יש בסוגיא זאת מה שכבר העירו בזה המפרשים, דרק על מה דאמר לכשנגדו קאמינא פריך השתא נחייבו מדר"נ, ולמה לא פריך הכי מיד על מה דא"ר זירא אם איתא לדר"ח קמייתא משתבע אשארו, השתא נמי דליתא לדר"ח נחייבו מדר"נ, א"ו דעל ר' זירא לא הו"מ לפרוך כן דהא נ"מ טובא איכא דאילו מדר"ח נשבע בנק"ת, ומדר"נ לא בעי נק"ח, ורק על השכנגדו פריך שפיר, דזה פשוט דאפי' אם הנתבע עצמו היה צריך לישבע שבועה דאורייתא מ"מ השכנגדו א"צ לישבע כ"א היסת ומשום דמצי התובע לומר לנתבע איני חפץ ממך רק היסת בלא נק"ח בכדי שגם הוא לא ישבע אלא היסת וכמ"ש הרמ"א שם סעיף י"א, וכ"כ גם בקצוה"ח דמצי לטעון כן: ולכן פריך הש"ס שפיר על מה דאמר לכשנגדו קאמינא דמשמע שבועה חמורה כבמתני' ואמאי צריך שכנגדו לישבע שבועה חמורה הא סגי לו בהיסת בעלמא בלא נק"ח ופי' הש"ס יהי' כן השתא נמי נחייבי' מדר"נ וכיון שהנתבע מחויב שבועה גם בכופר הכל מדר"נ א"כ אפי' איתא לדר"ח ומחויב נמי שבועה דאורייתא כמודה מקצת מ"מ השכנגדו א"צ לישבע כ"א היסת דמצי אמר לו איני חפץ ממך כ"א היסת דהא תינח אם לא הי' לדר"נ כלל ולא הי' במציאות שבועת היסת פשיטא דלא הומ"ל הכי איני חפץ ממך כ"א היסת כיון דשבועה זאת אינה במציאות אבל כיון שבאמת כבר תיקן זה, ר"נ בכופ"ה שבועת היסת, ממילא שתובע מצי אמר איני חפץ ממך כ"א היסת, ומה דקאמר השתא נמי נחייבו מדר"נ, לא לנתבע קאמר, דנתבע אם לא הי' חשוד ודאי שהי' צריך לישבע שבועה דאורייתא משום דר' חיא, אלא על השכנגדו קאמר דאיהו מצי למיפטר בשבועת היסת, וקרוב לשער שזהו כוונת הרי"ף ורא"ש שם דלא גרסי השתא נמי דליתא לדר"ח אלא השתא נמי נחייבו מדר"נ, והיינו משום דקושית הש"ס הוא אפי' איתא לדר"ח נמי, דעכ"פ השכנגד לא לחייב כ"א היסת דר"נ, ואמנם אפי' לגרסת הש"ס דהוא גרסת רש"י דגרס השתא נמי דליתא, אפ"ה פי' הש"ס יהי' כמ"ש, וה"פ השתא נמי דליתא נחייבו מדר"נ וכיון דאפי' בלא ר"ח מחויב לישבע מדר"נ א"כ אפי' למאן דסובר דר"ח נמי, והנתבע גופא הי' מחויב שבועה דאורייתא, אכן השכנגדו ודאי דסגי בהיסת כיון דמצי אמר איני חפץ ממך רק היסת ושפיר פריך איך קאמר שכנגדו קאמינא דמשמע דהשכנגד נמי מחויב לישבע בנק"ח, ופי' זה יקר ומחודד למעיין בש"ס, ומוכח אפוא דבהיסת א"צ נק"ח, ומאוד תמה אני על בה"ע וש"ך שמיאנו בפירוש יקר כזה אשר כל הקושיות שבסוגיא יתורצו עי"ז, ועמ"ש בחבורי חשן אהרן קצת ישוב לזה, אבל לדינא נראה עיקר דבהיסת א"צ נק"ח וכפסק הרמב"ם ומחבר: וגם לטעם השני דחסרון איום נמי לא שייך בהיסת דלענ"ד יש לדון ולהוכיח דהאיום הזה אינו כ"א כשנשבע בשם דוקא, ולפ"ז להמחבר שפוסק דשבועת היסת אינה בשם, לא שייך איום הזה וכמו שאבאר, דבמס' גיטין דל"ה על הא ששנינו במשנה שם דנמנעו מלהשביעה לאלמנה קאמר בש"ס מ"ט אילימא משום דרב כהנא וכו' מעשה באדם אחד שהפקיד דינר זהב אצל אלמנה והניחתו בכד של קמח ואפאתו בפת ונתנתו לעני לימים בא בעל הדינר וא"ל הבי לי דינרי אמרה לו יהנה סם המות באחד מבניה של אותה אשה אם נהניתי מדינרך כלום אמרו לא היו ימים מועטים עד שמת אחד מבניה כששמעו חכמים בדבר אמרו מי שנשבע באמת כך הנשבע לשקר עאכו"כ, ופריך מ"ט איענשה וכו', ויש להבין במה דפריך הש"ס מ"ט איענשה דהא איתא במד"ר פ' מטות על פסוק את ד' אלקיך תירא וגו' ובשמו תשבע אמר הקב"ה לא תהיו סבורים שהותר להשבע בשמי אפי' באמת אלא אימתי אתם מותרין לישבע בשמי אלא אם יש בכם כל המדות הללו וכו', ושוב ארז"ל אלף עיירות היו לינאי המלך וכולם נחרבו בעון שבועת אמת, הרי להדיא שאפי' שבועת אמת עבירה הוא ונענשין עליה, וא"כ מאי פריך התם מ"ט איענשה, ושוב מצאתי שעמד בזה מוהרצ"ח ז"ל בהגהותיו, ואמנם הדבר פשוט שדוקא בשמו של הקב"ה אסור לישבע אפי' באמת וכמו שלמד במדרש מקרא דובשמו תשבע, וכן לשון המדרש לא תהיו סבורין שהותר להשבע בשמי, הרי שדוקא לישבע בשם אסור אפי' באמת, ולכן התם בגיטין דלא נשבעה בשם רק אמרה יהנה סם כו' שזו אינה כ"א ארור דרבנן וע"ז אין עונש כשנשבעה באמת ומשו"ה פריך שפיר מ"ט איענשה, וכן משמע מההיא דשבועות דאמרו התם דר"כ ור"א הוו מישבעי הכי אמר רב ואי נימא שאפי' שבועה בעלמא שאינה בשם נמי אסור אפי' על אמת א"כ היכי משבעי, א"ו דבשבועה בלא שם אין איסור כשהוא על אמת, וכשאני לעצמי החזקתי תי' זה לדבר ברור אלא שראיתי בתורי"ד שם דבגיטין מיירי נמי שהאלמנה נשבעה בשם ורק שקיצרה בלשון, ולבד שדוחק