זקן אהרן חלק א רטו

הרי להדיא דיכול לישבע גם שלא בב"ד, ונ"ל להוכיח כן מדברי התוס' ב"ק דק"ג שכתבו להוכיח דבשבועת עצמו חייב נמי אשם מהאי משנה דתני שבועת הפקדון נוהגת בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד, והמגיה בתוס' שם הוסיף תיבות הללו ושלא בפני ב"ד מפי עצמו ע"ש, ואי נימא דשבועת הדיינין בעי' שישבע בב"ד דוקא א"כ לא היה צורך להוספת תיבות מפי עצמו, דגם בלא זה ממה דנקיט במשנה שלא בב"ד מוכיח דגם בשבועת עצמו חייב, דאילו שבועת הדיינים לא מהני שלא בב"ד, אע"כ דגם שבועת הדיינים יכול לישבע חוץ לב"ד ולכן מלשון דשלא בב"ד אין ראיה דמיירי בשבועת עצמו ועמ"ש בחבורי שם, עכ"פ הדין פשוט דגם שבועת הדיינים יכול לישבע נמי שלא בב"ד, ולכן נ"ל לפרש דמ"ש הרשב"א ומחבר באה"ע דאם נשבעה בפני ג' קרובים צריכה לחזור ולישבע אינו אלא בשבועת אלמנה דמשום דמוריא התירא החמירו עליה שתשבע בב"ד דוקא, וכך היתה התקנה שתשבע בב"ד, וכן משמע לשון המחבר שם האידנא משביעין שבועת אלמנה בב"ד ומשמע דכך היתה התקנה דוקא בב"ד, ומשו"ה כי נשבעה בפני קרובים דלא חשיבי ב"ד שפיר פסקו דלא מהני אבל בעלמא היכי דלא תקינו שתהא דוקא בב"ד, אף שבועת הדיינים יכולה לישבע חוץ לב"ד: וגדולה מזה שאפי' שבועת עצמו שאינה שבועת הדיינים חשיב נמי שבועה לכל מילי וגם לחייבו חומש ואשם על ידה וכמ"ש התוס' בב"ק שם דאפי' בשוה פרוטה שאין דיינים נזקקים לחייב שבועה אפ"ה אם קפץ מעצמו ונשבע יש לו דין שבועה ע"ש, ואין להקשות מנשבע על עבדים שטרות וקרקעות דאין לה דין שבועה וכמ"ש בשבועות דל"ז דכופר בשטר פטור מקרבן משום דהו"ל שע"ק ופרש"י דקי"ל דאין נשבעין על הקרקעות הלכך כי אשתבע נמי אין לה דין חיוב שבועה, דיש לחלק ביניהם דהתם המינים הללו אין בהם חיוב שבועה כל עיקר, אבל בפרוטה דבמינו יש שבועה אלא שאין בה חיוב שבועה מצד השיעור ולכן כי קפץ ונשבע יש לה דין חיוב שבועה וכיו"ב חלקו התוס' כתובות דפ"ח לענין שבועה דעד אחד ע"ש, או שיש לחלק דבפחות מב' כסף לא משום דאין על השיעור הזה דין חיוב שבועה אלא שאין הב"ד נזקקין בפחות משיעור זה אבל כי אזיל הזיקוק ב"ד צריך לישבע אפי' בפחות נמי, וראיה לזה דהא ע"י גלגול משביעין אפי' על פרוטה וכמ"ש הב"י חו"מ סי' פ"ח הרי להדיא דהיכי דליתא טעם דזיקוק ב"ד מחויב לישבע אפי' בפחות מכשיעור, ולכן בנשבע מעצמו דלאו ע"י זיקוק ב"ד נשבע שפיר יש לה דין חיוב שבועה, והן אמנם דבשעה"מ כתב שגם ע"י גלגול אין נשבע בפחות מב' כסף והוכיח זה מתוס' דב"ק הנ"ל שהקשו דהא בעינן ב' כסף והוכרחו ליישב דמיירי בנשבע מעצמו, ולמה לא תי' דמיירי שנשבע ע"י גלגול א"ו דבכה"ג אין מגלגלין נמי ע"ש: ואמנם אין ראיתו מכרחת לדחות דברי הב"י די"ל דעדיפא מיני' נקטי' התוס' דאפי' בכה"ג בלא גלגול נמי משכחת דאלת"ה אפי' לדבריו יקשה דאכתי למה לא תי' דמיירי בשבועה דעד אחד דלכל הפוסקים לא בעי' ב' כסף דכיון דכ"מ ששנים מחייבי ממון אחד מחייב שבועה ובפרוטה דשנים מחייבין ממון אחד מחייב שבועה, וגם התוס' גופייהו סברי כן בכתובות שם, א"ו דהתוס' עדיפא נקטו, ומיהו בתוס' שבועות ד"מ איתא באמת דאפי' בעד אחד בעי' שיעור ע"ש, ולפ"ז נדחה ראייתי, מיהו גם בלא ראיה שפיר י"ל דתוס' עדיפא נקטו, ועוד בהשלישי' לחלק ביניהם עפמ"ש הרמב"ם פ"ג מהלכות טוען דזה דבעי' שתי כסף אינו אלא מדבריהם ומה"ת בפרוטה סגי להודאה וכפירה ואלא דבשבועת מודה במקצת בעי' ב' פרוטות חדא להודאה וחדא לכפירה אבל בשארי שבועות שאין בהם הודאה בחדא פרוטה סגיא לכפירה ע"ש: ולפ"ז שפיר יש לחלק דבשטרות עבדים וקרקעות דמה"ת פטורים משבועה מש"ה אין להם דין חיוב שבועה אפי' כי קפץ ונשבע מעצמו משא"כ בפרוטה דמה"ת סגי בזה דמדבריהם אין משביעין בפחות מב' כסף אפ"ה כי נשבע מעצמו אית לה דין חיוב שבועה כיון דמה"ת בר שבועה הוא, ובהדיא איתא בגיטין דל"ה דמודה רב בקופצת דמהני השבועה לגבות הכתובה, ולפ"ז בנ"ד דנשבע בעש"ג לא גרע עכ"פ מקפץ ונשבע דמהני השבועה וא"צ לחזור ולישבע, אלא דאכתי י"ל דלא דמי לקופצת די"ל דקופצת דמודה רב מיירי שקפצה ונשבעה שבועה שחייבה לה ב"ד מכבר אלא שלא המתינה שב"ד ישביעה וקפצה מעצמה ונשבעה, אבל קפצה ונשבעה שבועת עצמה שלא חייבו לה ב"ד איה"נ שאינה שבועה כלל, וחילוק זה למדתי לדקדק מלשון הב"י חו"מ סי' פ"ז בשם המ"כ וז"ל אם קפץ ונשבע קודם שנתחייב אין נפטר בכך וההיא דמודה רב בקופצת ע"ד הב"ד נשבעה כו' ע"ש, ומלשון זה משמע דמחלק כמו שכתבתי דהא דמהני לרב בקופצת היינו היכי שנתחייבה מכבר שבועה בב"ד ולא המתינה עד שב"ד ישביעה אלא קפצה מעצמה ונשבעה אבל אם נשבעה קודם שנתחייבה שבועה בב"ד לא מהני הך שבועה, ולפ"ז בנ"ד נמי שבב"ד לא נתחייב עוד שום שבועה לא מהני מה שנשבע בעש"ג, זאת ועוד אחרת גדולה מזו בשבועת עש"ג דכפי הנהוג אצלם לא יפסקו שבועה לאחר שמועת הטענות באופן שהשבועה תהא בתור פסק דין אלא רגילי להשביע קודם קבלת הטענות לאיים שיטענו האמת, ובכגון דא דין מפורש הוא בחו"מ סי' פ"ז סעי' ט"ז בשנים שנשבעו שלא יטענו אלא האמת ואח"כ נתחייב לחבירו שבועת היסת דאינו נפטר בשבועה ראשונה ע"ש, ואמנם מתוך חומר הזה שהחמרתי בשבועת עש"ג יצא לנו נמי קולא להוכיח מזה שלא כחילוק המ"כ דלעיל ואפי' בקפץ ונשבע קודם שנתחייב בב"ד נמי הוי שבועה, דבדין זה שכ' המחבר בשנים שנשבעו שלא יטענו אלא אמת דאין נפטר בשבועה זאת כתוב הטעם ברשב"א מקור דין זה משום דבשעה שנשבע לא יצא עוד השקר מפיו ע"ש בסמ"ע וש"ך, ואי כהמ"כ למה הוצרך לטעם זה תיפוק משום דנשבע מעצמו קודם שנתחייב בב"ד דלא מהני, אע"כ דלא ס"ל לרשב"א כהמ"כ ולכן הוצרך לטעם דבשעה שנשבע לא יצאה מפיו לשקר, וממילא יצא לנו הדין בנ"ד דהדבר תלוי בנוסח השבועה שנשבע בעש"ג, דאם נשבע בעש"ג על גוף החיוב שאינו חייב לו כלום איה"נ דנפטר בשבועה זאת אע"ג דנשבע טרם שנתחייב בב"ד אין בכך כלום ולא גרע מקפץ ונשבע מעצמו, ואם לא נשבע כ"א שיטעון האמת אם אח"כ טען ונתחייב שבועה לא נפטר בשבועה ראשונה ומשום דבשעה שנשבע לא יצא עוד השקר מפיו ודו"ק: מיהו בעיקר הדין נ"ל דלא נפטר בשבועה זאת כיון דלשבועה הא בעי' איום ובעש"ג הא חסר האיום, ואף שלכאורה נראה דבחסר איום אי מהני השבועה, לאו דין פסוק הוא, ובמחלוקת שנוי', דבגיטין שם בהא דסובר רב דמהני בקופצת, פרש"י דהואיל וקפצה ונשבעה מהני ותגבה הכתובה, והר"ח ז"ל כתב מודה בקופצת שכיון שעברה ונשבעה משביעין אותה שוב כתקנה ע"ד ב"ד, וי"ל דבהא פליגי דאם קפצה הלא חסר בזה האיום ורש"י סובר דאין זה מעכב ולכן ס"ל דא"צ לישבע שוב מחדש, ור"ח סובר דחסרון איום מעכב ולכן ס"ל דאינו גובה כתובתה עד שתשבע שוב כתקנה, ועיין בס' עין יצחק שהעלה לומר כן, אכן באמת לאו מלתא הוא דהא התם בשבועת אלמנה מיירי שנשבעת על הספק ובשבועה הבאה על הספק הא הי"ל דא"צ איום כמבואר בסי' פ"ז סעי' כ"א, ובעיקר