זקן אהרן חלק א ריד

לדידהו הו"א דמחייבינן לרוצח תרתי מיתה וממון וכ"כ להדיא בתוס' ב"ק ד"ד דאי לאו קרא דעליו הו"א שיתחייב מיתה וכפר, ואי כהבנת כ"ת לא נצרך כלל קרא לפוטרו כיון שבמקום שמחויב מיתה אין שוב שום שייכות לחייבו ממון, ועוד דבלא"ה אין פי' התוס' מוכרח דקושיתם למה הוצרך קרא דלא תקחו כפר ולא ילפי' מעליו אפשר ליישב באופן פשוט מבלי שנצטרך לדחוק כפירושם, דהנה קושיא כזאת ממש שהקשו התוס' יקשה נמי על מ"ש רש"י ב"ק ד"י גבי חומר בשור מבבור ששור משלם כפר ובור אינו משלם כפר, ופרש"י דכתיב שור ולא אדם, וזה פלא הא מיעוט זה בדמים כתיב ולא בכפר ומנ"ל למיפטרי' נמי מכפר, ויותר הי' לרש"י לפרש מקרא דעליו דמיירי בכפר, ובחבורי לב"ק שם כתבתי ליישב דמשום דמפשטות הברייתא דמשא"כ בבור משמע שרק מכפר פטור אבל בתורת דמים איה"נ דמשלמי ואי נימא כן א"כ יקשה על עיקר הברייתא דקתני חומר בשור מבבור, הא בור דלא משלמי בתורת כפר כ"א בתורת דמים חמור ביותר וכמ"ש התוס' ב"ק דמ"ג דבתורת דמים חומר ביותר משום שמשלם גם לאחר מיתת המזיק ואילו בתורת כפר כיון דכפרה הוא אין משלמים לאחר מיתה, ומדאפ"ה קתני חומר בשור מבבור מכלל דהאי משא"כ בבור שאפי' בתורת דמים לא משלמי, ולזה מראה לנו רש"י את הטעם דמנ"ל זה, בשלמא כפר דפטור ילפי' מעליו אבל שיפטור נמי בתורת דמים מנ"ל, ולזה כתב דילפי' זה משור ולא אדם, ועיקר כוונת רש"י לא בא להראות את המקרא אלא בא להורות שאע"ג דבברייתא נקיט כפר אפ"ה גם בתורת דמים פטור, וא"ש מה שהזכיר הקרא דשור ולא אדם, ובחבורי הארכתי ואכ"מ, ולפ"ז י"ל נמי דמ"ש בפ' החובל דמקרא דלא תקחו כפר הוה ילפי' דלא תעביד בו תרתי לא תשקול ממון ותקטלי', לא על כפר קאי זה, דכפר ילפי' באמת מקרא דעליו אלא שאפי' בתורת דמים נמי לא משלם שזה לא ידעי' מעליו, ומיושב בטוב קושית התוס' ואין אנו צריכים תו לדחוק כפירושם, ושוב ראיתי בהגהות הרש"ש ב"ק ד"ד שקדמני לדחות כן לקושית התוס': וקושיתו השני' דאיך שייך למיפטר בכפר מטעם קלב"מ הוא כופרא כפרה ובכפרה לא אמרי' קלב"מ, תמהתי, הא אליבא דרש"י כתבתי דבריי, ורש"י הא סובר באמת דגם בכפר אמרי' קלב"מ, דכן פי' להדיא ב"ק ד"י גבי חומר בשור מבאש שאש אינו משלם הכפר ופרש"י משום קלב"מ, הרי שרש"י פליג על סברת תוס' וסובר שגם בכפר אמרי' קלב"מ ועמ"ש בחבורי שם: ואמנם מגו דזכינא לנפשי לתרץ דבריי מהקושיות שהקשה עלי, זכיתי גם לחברי ולתרץ נמי דברי כ"ת, דבאמת דברי הרש"ל הם ממש כדבריו, וזהו גופא טעם וסברת הרש"ל בחידוש דינו דמשו"ה לא מהני תפיסה היכי דעבדינן החומרא משום דאי"א שתחייבו התורה בשני עונשים וכיון דעבדו החומרא ממילא לא נשאר עליו שום חיוב ומה תפיסה שייך בזה אחרי שכבר נפטר מן החיוב ואפי' בדיני שמים, ואדרבה הרש"ל עוד הגדיל והעדיף הסאה, דאילו לדברי כ"ת לא שייך זה אלא במיתה וכפר ומשום דכפר היינו חליפי המיתה, ולרש"ל אפי' בכל שארי עונשין נמי אמרי' כן דמיד שעבדו החומרא נפטר מעונש הקל, ולפ"ז שפיר הוכחתי מדברי רש"י שכתב דס"ד דש"ס דאדם יהא חייב בכפר מיירי דוקא במזיד ולא אתרו דאי במזיד ואתרו אי"א לחייבו בכפר כיון דאתעביד בו החמורה, ואין זה מטעם קלב"מ אלא משום שלא נתחייב כלל בכפר דאין מקום לחייבו בכפר כשממיתין אותו וכדברי כ"ת, בשלמא אם הי' כתוב ברש"י דמשו"ה אי"א לאוקמי במזיד ואתרו משום קלב"מ הי' מקום להקשות כקושיתו מה ענין זה לקלב"מ הא לא נתחייב כלל בעונש הקל, אבל רש"י הא לא הזכיר טעם דקלב"מ, לא כתב כ"א דמיירי במזיד ולא אתרו ושפיר יש לפרש דהטעם דבמזיד ואתרו פטור הוי משום דאין מקום לחייבו בעונש לאחר שעבדו החמורה וכרש"ל והסבר כ"ת ואין מקום לקושיתו עלי, ואף דלפ"ז יקשה על הרש"ל מפ' החובל שהבאתי לעיל דבלא קרא הו"א לחייב תרתי מיתה וכפר וכנ"ל, י"ל דרש"י מפרש ההיא סוגיא כפי' התוס' ב"ק דכ"ו שהבאתי ולא יקשה מו מהתם וכמ"ש: והנני ידידו המברכו בברכת אהרן וואלקין. סימן קה. ב"ה יום ב' כ"ו ניסן תרפ"ט פינסק. כבוד ידידי הרב וכו' מהו' משה יהודה קערשענבוים שליט"א רב בק"ק אנדזייעזק. כ"ת שואל באחד שתובע לחבירו לדיני. בש"ג והנתבע נשבע בעש"ג ואח"כ הולך ותובע אותו לדייני ישראל ונתחייב שבועה אם נפטר במה שנשבע כבר בעש"ג: והנה לכאורה י"ל דנפטר דלמאי ניחוש לה, אי נימא משום דשבועתו הי' שלא בב"ד, הא ודאי שאין זה חסרון, דכל שבועות הדיינים א"צ לישבע בב"ד דוקא אלא דנשבע אף חוץ לב"ד ויוצא חובת שבועתו, וראיה לזה מב"מ די"ז בנתחייב שבועה ואמר נשבעתי נאמן, ומשמע דלא אמר נשבעתי בב"ד דאי בב"ד נשבע א"כ אפשר לשאול את הב"ד, וכן משמע בחו"מ סי' פ"ז סעיף כ"ז ע"ש, ואל תשיבני מהא דגיטין דל"ה לא שנו אלא בב"ד אבל חוץ לב"ד כו' דמשמע דשבועת הדיינין הוא בב"ד, דהא מבואר ברש"י ותוס' וכל הראשונים שם דהכוונה הוא דבב"ד בעי' נק"ח ובשם משא"כ חוץ לב"ד אינה בשם ולא בנק"ח, א"כ אין הכוונה שם דתשבע בב"ד, רק דשם ב"ד דאמרו שם הכוונה שיהי' בשם ובנק"ח וכמבואר בחו"מ שם סעיף י"ט, אלא דלכאורה יש סתירה ע"ז ממ"ש המחבר אה"ע סימן צ"ו וז"ל יש מי שאומר דהאידנא משביעין שבועת אלמנה בב"ד כו' וצריכה לישבע בפני ג' כשרים ואם נשבעה לפני קרובים צריכה לחזור ולישבע, הביא זה הרא"ש וב"י בשם תשובת הרשב"א, והרי להדיא דאם נשבע חוץ לב"ד כשר לא מהני, והראיה שהבאתי מהש"ס דב"מ דמשמע להיפך, י"ל דלאו ראיה היא דאפשר לפרש דמה שאומר נשבעתי היינו נמי שטוען דנשבע בפני ב"ד אלא שב"ד זה מתו או הלכו למדה"י: ושוב ראיתי בשמ"ק לב"מ שנסתפק בזה וז"ל וש"מ דמי שנתחייב שבועה בב"ד ואמר נשבעתי נאמן וצ"ע אם צריך שיאמר נשבעתי בב"ד והלכו להם או אמרי' אפי' כשאמר נשבעתי ביני ובין עצמי מהימן ע"ש, וא"כ י"ל דמלתא דמספקא לשמ"ק פשיטא לי' לרשב"א דצריך שיאמר נשבעתי בב"ד והלכו, אבל בנשבע שלא בב"ד באמת לא מהני ומשו"ה שפיר פוסק באה"ע דאם נשבעה בפני קרובים דהוי כחוץ לב"ד דצריכה לחזור ולישבע, וראיתי בהפלאה בקו"א לסי' צ"ו שהקשה על הרשב"א מההיא דב"מ דמוכח דגם נשבעתי חוץ לב"ד מהני ע"ש, ולמ"ש לק"מ דגם התם מיירי שנשבע באמת בב"ד, אמנם מפני שבחו"מ במקומו לא אשתמיט שו"א מהפוסקים לומר דבעי' שישבע בב"ד דוקא, ואדרבה מבואר שם להיפוך ברמ"א סעי' כ"ז דעכשיו נוהגים לישבע בביהכ"נ בפני השמש ומדינא גם זה א"צ ע"ש