זקן אהרן חלק א רי

לא אזלי' להקל, כבר קדמוהו כל האחרונים להקשות איך עלה ע"ד הש"ך כזה, הא הראיה שהביא המוהרי"ק מוכיח שאפי' באיסור דאורייתא סמכי' להקל, והוא מחולין דל"ו בדם שחיטה שניתז על הדלעת ר' אומר מכשיר משום דישנו לשחיטה מתחלה עד סוף ודם שחיטה הוא דמכשר ור' חיא אומר אינו מכשר משום דאינה לשחיטה אלא בסוף והאי דם מכה הוא וא"ר אושעיא אנו על מי נסמוך וקאמר דנסמוך על ר' שמעון שאומר דם לא מכשר כלל ופריך והא ר"ש ור' חיא פליגי אי דם מכשר ומשני בנתקנת בין סימן לסימן מיהו אשוו להדדי דלא מכשר הו"ל רבי חד ואין דבריו של אחד במקום שנים, הרי התם הוא איסור דאורייתא ואפ"ה סמכינין על רבים המסכימים משני טעמים, וגם מ"ש הש"ך דמוהרי"ק לא ברירא לי' הדין בזה, תמהו היאך אפשר להיות ברור יותר בשעה שמביא ראיה מוכרחת כזאת מן הש"ס, ומה שיפלא ביותר דברי הש"ך הא הוא עצמו בע"כ שמוכרח לבוא לעזרת הש"ס הזה דחולין, ולא רק שחילוקו תמוה אלא שהראיה העקריית שעליה בנה הש"ך חילוקו אין לה שום הבנה בלא עזרת הש"ס, דהא ראיתו הוא ממ"ש המוהרא"י בחלב שנתערב בשומן ונפל ממנו לקדירה דלהאו"ז לא אמרי' חתיכה נעשית נבילה בלח, והרא"ש לית לי' האי סברא, מ"מ אין להחמיר בזה כיון דלכו"ע חנ"נ מדרבנן ונ"ד בין למר ובין למר שרי, להאו"ז מפני שהוא לח ולהרא"ש מפני שאין אומרים חנ"נ רק בבשר בחלב עכ"ל מהרא"י, אלמא דאי הוי חנ"נ דאורייתא לא הוי שרי כיון שאין מסכימים מטעם אחד ע"ש: ולכאורה יפלא וכי מה ראיה היא זו הא התם רוב הפוסקים ס"ל דאמרי' חנ"נ בשאר איסורין וגם אנן קי"ל כן להלכה ונמצא שדעת הרא"ש הוא דעה דחויה ובטילה ברוב ולכן אילו הי' חנ"נ דאורייתא לא הי' מועיל לצרף דעה דחויה כדעת הרא"ש דבטילה ברוב, וממילא לא הי' מועיל דעת האו"ז דסובר דבלח לא אמרי' חנ"נ, דנהי דהרא"ש מסכים עמו מ"מ דעת הרא"ש אי"א לצרפה כיון דבטילה ברוב דעות החולקים עליו, ודוקא בכה"ג דטעם של אחד בטל ברוב חולקים אחרים הוא דלא מהני להצטרף לשנים באיסור דאורייתא, אבל בנידון דמוהרי"ק דמיירי שישנו רק ג' חולקים ששנים מהם מסכימים להתיר מב' טעמים, ובכה"ג שדעות שניהם שוות ולא בטלה דעתו של שום אחד מהם, בכה"ג שפיר אמרי' דכיון דמסכימים שני דעות לדבר אחד אזלינן בתרייהו אפי' באיסור דאורייתא, ואין שום הבנה לראיית הש"ך, ובע"כ לומר דנסתייע הש"ך מהש"ס דחולין גופא דמוכח מהתם שאין לחלק בזה אלא אפי' דעה בטילה ברוב דעות אחרים נמי להנטרפי להסכמה על דין אחד, דהרי על דין דר' שמעון שאומר דדם שחיטה אינה מכשר פליגי רבים עליו והם רבנן ת"ק דמשנה שם, וכן משמע לשון הברייתא שם אמר "להן" ר' שמעון, הרי דמשיב לרבים שחולקים עמו ואפ"ה מצרפינן דעת ר"ש לדעת ר' חיא לפסוק כוותייהו, הרי להדיא דמצרפי' גם דעה דחויה שבטלה ברוב דעות אחרים לפסוק כוותייהו כשהם מסכימים לדבר אחד, ושפיר הוכיח הש"ס ממוהרא"י, אבל כיון שגם הש"ך וגם מוהרא"י גופי' בהכרח שיבואו לעזרת ש"ס דחולין וא"כ איך יאמרו ובדאורייתא לא סמכי' ע"ז והא התם דאורייתא הוא ואפ"ה מצרפי' גם דעה דחויה ברוב חולקים: ואמנם בכדי שלא לשווי' למאורי עינינו המהרא"י והש"ך כטועים בדבר מפורש בש"ס להיפך, וגם ליישב לשון המוהרי"ק גופא שכתב דלא ברירא לי' כ"כ, והאחרונים נדחקו בזה, כבר כתבתי בחבורי חשן אהרן סי' כ"ה ליישב דמהש"ס לא יהי' שום סתירה עליהם דזה ודאי דהש"ך לא קאמר דאין סומכין ע"ז כ"א כשאחד חולק על טעם של חבירו וקאמר טעם אחר משום דלא ס"ל הטעם שאמר חבירו, דבזה אמרי' שפיר דאיך אפשר לצרפם לרוב כיון דאחד מבטל וסותר לטעם של חבירו ונמצא דטעם של כל אחד נתבטל ברוב הסותרים אותו, אבל אם גם זה שאומר טעם האחר אינו סותר טעם של חבירו ולהיפך שמודה שגם טעם חבירו הוי טעם גמור אלא דמוסיף ואומר שאין אנו צריכין לטעם זה משים דיש טעם אחר דעדיף מיני', פשוט דבכה"ג מצרפין שני דעותיהם כיון דגם זה אינו סותר טעם של השני ולא שייך לומר דטעמו בטל ברוב דעות, ולפ"ז התם בחולין אטו ר' שמעון דפליג על ר' חיא וסובר דישנו לשחיטה מתחלה עד סוף, הא בזה לא פליג כלל עליו, ואדרבה בסוגיא דחולין דקכ"ח מבואר דלרב אחא ברי' דרב איקא מוכרחים לומר שגם ר' שמעון סובר דאינה לשחיטה אלא בסוף, ולפ"ז גם לר' שמעון אין זה דם שחיטה כלל אלא דם מכה שאינו מכשר ורק אליבי' אין אנו צריכין לטעם זה כיון דלדידי' אפי' דם שחיטה אינו מכשר ולכן שפיר מצרף הש"ס דעות של ר"ש ור' חיא אהדדי כיון דר"ש סובר טעם דר' חיא נמי אלא לדידי' אין אנו צריכין לזה, ולפ"ז לק"מ על מהרא"י והש"ך מסוגיא זאת דבדינא דמוהרא"י התם הא הרא"ש סותר דטעם דאו"ז וסובר דהיכי דאמרי' חנ"נ אין חילוק בין לח ליבש, ואפי' בלח נמי אמרי' חנ"נ, ומשו"ה שפיר אמרי' דבאיסור דאורייתא אינם מצטרפים הטעמים הללו, אבל בההיא דחולין דגם ר"ש סובר טעם דר' חיא אלא שמוסיף עליו, בכה"ג מצטרפי אפי' בדאורייתא וא"ש דברי הש"ך, ונהפוך הוא שעל המוהרי"ק יש לתמוה דסתם דבריו להביא ראיה מההיא דחולין דמצרפינן שני דעות אפי' כשאינם מטעם אחד, ומדסתים משמע דלעולם אמרי' הכי ואפי' כשכל אחד סותר טעם חבירו, והא מהתם אינו מוכח כ"א בכה"ג שהשני אינו סותר טעם הראשון ומנ"ל להוכיח דאפי' כשסתר טעם של זה נמי מצטרפין, ושמא משו"ה כתב המוהרי"ק שלא ברירא בעיניו כ"כ דהיינו משום דגם הוא הרגיש בחולשת ראיתו מש"ס דחולין, ויהיה איך שיהי' כוונת מוהרי"ק עכ"פ על מוהרא"י וש"ך ודאי שלא קשה מש"ס דחולין וז"ב: ובזה נדחה נמי מ"ש בס' נח"י להוכיח כמוהרי"ק מירושלמי פ"ק דסנהדרין ה"ב דאמר התם גבי עיבור השנה דחד אמר לעבר מטעם אחד וחד אמר טעם אחר וכן השלישי אומר טעם אחר דמעברין על פיהם ומקשה הירושלמי והא אין מודין מצד אחד ומשני דכיון דאלו מודים לאלו כמו שכולם מודים מצד אחד דמי עכ"ל, הרי שאף דכל אחד אומר טעם אחר מ"מ כיון שבעצם הענין מסכימים לדבר אחד סומכין עליהם, וכבר הקדימו בראי' זאת בהגהות ציון ירושלים שעל גליון ירושלמי, אכן למ"ש גם ראיה זאת אינה דהתם נמי אין אחד חולק וסותר טעם חבירו אלא שמוסיף על דבריו וכמבואר שם דחד אמר סימן זה על אדר וחד אמר סימן אחר ומודה שגם סימן שנתן האחר אמת הוא ומשו"ה מצטרפין דעותיהם, ובחבורי הארכתי ואכ"מ יותר: והנני הדו"ש ומברכו בברכת אהרן וואלקין. סימן קב. כבוד הרב דק"ק... מה שרצה כ"ת להוכיח דלא כהסמ"ע סי' ב' שכתב דב"ד יכולים לענוש בין מיתה בין ממון כראות עיניהם אפי' ליחיד פרוץ, אם צורך השעה לכך, ולזה הקשה