זקן אהרן חלק א רז

נתנו נדבתם ליד הגובים והפרנסים, והפרנסים הפקידו אצל כ"ת, י"ל נמי דהפרנסים נתנו לו רשות אבל אם המנדבים בעצמם נתנו ליד כ"ת מה מועיל נתינת רשות של הבעלים נותני הצדקה כיון שמסרו לידו שלא ע"מ לקבלם חזרה, וא"כ כבר נסתלק רשותם ואינם עוד בעלים על המעות, וא"כ מי נתן בזה רשות התשמיש, רשות בעלי הנתינה אין מועיל דכבר אסתלקו, וליד הפרנסים לא הגיעו עוד, אבל באמת זה אינו דלא בעינן כלל היתר ונתינת רשות מפורש לתשמיש, אלא מסתמא נמי שרי להשתמש, ודוקא כשנתן לו מעות צרורין בקשר משונה שלא כדרך הרגיל דגלי דעתו להדיא דלא ניחא לו הוא דאסור להשתמש, ולאיסור תשמיש הוא דבעי' גלוי דעת, אבל להיתר גם אם נתן לו בסתם רשאי להשתמש, ואע"ג דמצאתי שנה"מ לא כתב כן, ובסי' ש"א כתב דבעי' היתר מפורש וכל שאין מפורש אין רשאי הנפקד להשתמש ומביא ראיה מדמי אבידה דקי"ל שאינו רשאי להשתמש, בכ"ז לענ"ד לא נהירין דבריו מגמרא וסברא, מסברא דאמדינן דעת המפקיד דניחא לו שישתמש הלה במעותיו בכדי שיתחייב באחריותם וכדאמרי' בערכין ד"ו ע"א אדרבה איפכא מסתברא אמר זו ישתמש בה כי היכי דלחייב באחריותה, וכ"כ הנמוק"י בב"מ דכ"ט דניחא לו משום חיוב אונסין ע"ש, ומגמרא, דאפשר להביא ראיה ברורה לזה מהש"ס ב"מ דמ"ג דעל המשנה דקתני אם צרורין לא ישתמש פריך הש"ס משום דצרורין לא ישתמש, ופרש"י הא דרך הוא שיהיו המעות צרורין ומאי גלוי דעת איכא בזה דלא ניחא לו, ומשני הש"ס בצרורין וחתומין, ואי נימא דבסתמא אינו רשאי להשתמש ודוקא כשנותן לו מעות מותרין הוא דרשאי להשתמש משום דהוה כנתן לו רשות בפירוש, א"כ מאי פריך הש"ס משום דצרורין לא ישתמש, הא ודאי איה"נ דלא ישתמש, דנהי דאיסור מפורש לא הי' בזה אחרי שדרך כל אדם לצרור מעותיו, אפ"ה היתר מפורש חסר כאן דהיתר מפורש לא הוי כ"א כשנותן מותרין ממש, אע"כ דכל כמה דליכא איסור מפורש רשאי להשתמש ומשו"ה פריך שפיר דבצרורין כדרך כל הארץ הא לא הוי איסור מפורש וזהו ראיה ברורה לענ"ד: ומה שמדמי לה הנתיבות לדמי אבידה, לא דמי כלל, דבמפקיד שיודע ומכיר את הנפקד שמהימן הוא דאל"ה לא מפקיד בידו א"כ אמרי' דודאי ניחא למפקיד שישתמש הלה במעותיו בכדי שיתחייב באחריות, דלמאי ניחוש, הלא בשעת פקדון הי' ודאי אינש מהימנא ובטוח ולשמא ירד אח"כ מנכסיו ולא יהי' לו ממה לשלם, נמי אין לחוש כיון דכל שעה יכול לבקש ממנו שיחזור לו את הפקדון וכשיראה נכסיו מתמוטטין יבקש שיחזיר לו, אבל בדמי אבידה דהבעלים אינם מכירים את המוצא בכה"ג אמדינן דעת בעלים דודאי לא ניחא לו שישתמש המוצא במעותיו להוציאם בהוצאה דמתירא הוא שמא המוצא גברא אלימא הוא שקשה יהי' להוציא ממנו כשיוציאם בהוצאה ושמא אינו בטוח בשעת מעשה, וגם אם בשעת מעשה בטוח הוא, שמא ירד מנכסיו אח"כ ומשו"ה אינו רשאי להשתמש דמסתמא הבעלים מקפידים, וכיו"ב אמרי' דגבאי צדקה אינם רשאים להשתמש במעות צדקה מחשש שמא ירד מנכסיו אח"כ וכמ"ש בב"י ובב"ח יו"ד סי' רנ"ט ע"ש וז"ב: ולפי האמור הוי כ"ת ש"ש להתחייב בגניבה מטעם היתר תשמיש, וגם זה אין לומר דהיתר תשמיש לא שייך במעות צדקה כיון דאין הגבאי רשאי להשתמש בהם כמבואר בערכין ד"ו, משבא ליד גבאי אסור לשנותם בין לו בין לאחרים. ובשו"ע יו"ד סי' רנ"ט כתב וז"ל משבא ליד גבאי אסור לשנותה בין לגבאי בין לו ללותו ולפרוע אחר תחתיו ע"ש, חדא דהא כמה מגדולי הראשונים פי' דהאי אסור לשנותה דקאמר התם בערכין, היינו לשנותה לגמרי ולהוציאה לצורך אחר, אבל ללותה ולפרוע אחר תחתיה שרי, ורק הר"י בתוס' הוא דמפרש דלשנותה דקאמר היינו נמי ללותה, ואפי' לשיטת הר"י דגם ללותה אסור היינו כשהגבאי הוא אדם פשוט, אבל כשהוא אדם גדול ונכבד שבאם אין מעות בידו יכול להשפיע על אנשי העיר שיתנו, מותר ללותה משום דאם יוציאם ולא יהיה בידו מה לתת לעניים ישפיע על בני העיר שיתנו מעות אחרים, ואח"כ יחזיר נמי מעותיו שהוציא והוה רווחא וטובה לעניים וכדקאמר התם להדיא בש"ס גבי ר' ינאי דעביד הכי להוציא מעות צדקה משום דהוה טובה לעניים, וכ"כ בפסקי תוס' שם דאדם גדול שרי ע"ש בלשון הפסקי תוס', ולפ"ז כ"ת שהוא רב דמתא ואין בעיר גדול ממנו ודבריו נשמעים לאנשי העיר ודאי דשרי, דדמי להא דר' ינאי, ובלא"ה בפ"ת יו"ד סי' רנ"ט הביא בשם ס' חמודי דניאל דעכשיו נהגו ללות המעות דלב ב"ד מתנה ע"ש, ומכל הלין נ"ל דחייב כ"ת לשלם בעד הגניבה, ואין לפוטרו מדין שמירה מטעם דהמעות היו שטרות דאימעטו מדין שמירה, דכבר העלו האחרונים דשטרות המלוכה שיוצאים בהוצאה והולכים במדינה כמטבע גמורה אין דינם כשטרות אלא ככסף ממש, ועיין בערוך השולחן סי' ס"ו וסי' צ"ה ובחת"ס חיו"ד סי' קל"ד ולמרות רצוני להפוכי בזכותא דצורבא מרבנן לא מצאתי עצה לפוטרו מתשלומין: ודע דכל מה שכתבתי בזה חינם נוגעים כ"א לאותן העשרה דולאר שהיו מונחים במקומן ונגנבו בלילה, אבל לשטר האחר של עשרה דולאר שלקח אותו ממקומו בהחליפו על שטרות אחרות שלו, ואותו השטר לא נגנב כלל, שטר הזה מחויב בלא"ה להחזירו, מטעם דאמרי' שטר הזה בכ"מ שהוא של הת"ת הוא, ונמצא דשלו הוא דנגנב, היינו אותן השטרות שהחליפם על שטר זה אבל שטר של הת"ת לא נגנב כלל, דהא תינח אם הי' עושה בו קנין ולהוציאו מרשות הת"ת לרשותו אז היינו אומרים דמעות של ת"ת הוא שנגגבו, אבל עכשיו מה קנין עשה שיקנה המעות להוציאם לרשותו, דאפי' אם הנפקד מגביה לפקדון שמונח תחת ידו ע"מ לגוזלו לא הוי גזלן להתחייב באונסין עד שישתמש ויהנה מהם וכמבואר בחו"מ סי' רצ"ב, אבל בהגבהה לחוד לא קנה כיון דהדבר הי' כבר ברשותו, דבגוזל מבית אחרים נעשה גזלן מיד בשעת הגבהה או משיכה, אבל בדבר שברשותו לא חשיב גזלן כ"א משעת השתמשות, וראיה ברורה לזה מב"ק ד"כ גזבר שנטל אבן או קורה של הקדש לא מעל עד שנתנו עפ"י ארובה ונהנה ממנו, הרי להדיא דבדבר שכבר מונח ברשותו לא חשיב גזלן להתחייב עד שישתמש, וכ"ש הכא שנטלן ע"מ להחליפן דהוי דבר שאין הבעלים מקפידים ע"ז דלא הוי גזלן כלל ואע"ג שהגביהם ונטלם ממקומם והניחם במקום אחר, עדיין של ת"ת הם בכ"מ שהן ונמצא דלא נגנב כלל משל ת"ת כ"א עשרה דולאר ועשרה האחרים הרי הם קיימין אצלו, ומעות של כ"ת הם שנגנבו יחד עם הת"ת ופשוט דחייב להחזירם, ובאין עוד: הנני ידידו המברכו בברכת אהרן וואלקין.