זקן אהרן חלק א רד

אבל מי יאמין לדבריה דהא דוקא כשאומרת בפני הבעל מהימנא ומשום דאינה מעיזה פניה לשקר בדבר שהוא יודע משא"כ שלא בפניו לא מהימנא ואפי' אם לא הוחזק הבעל במדינה זאת שיש לו אחים ורק שהאשה בעצמה הודית ויש לו אחים במדינה אחרת דבכה"ג הוה מקום להאמינה מטעם הפה שאסר הוא' הפה שהתיר וכדין א"א הייתי וגרושה אני, אבל גם בהיתר זה א"א לקבוע מסמרות חדא דל"א מיגו זאת כ"א בלא אמרה בשום פעם עד שבאה לב"ד שיש לו אחים אבל אם גם קודם שבאה לב"ד הודית בפני אנשים אחרים שיש אחים לבעל ואף שאמרה נמי שלא היה לו גבורת אנשים, מ"מ בבואה אח"כ לב"ד ואמרה שאין לו גבורת אנשים אין לה מגו שהרי בפני הב"ד שוב לא יכלה לומר שאין לו אחים וכמ"ש המח"א בכגון זה, ולמד זה מדברי הרא"ש המובא בחו"מ סי' ע"ב סעי"ח בהג"ה וז"ל ואפי' אמר בשעה שראוהו עדים בידו שחייב לו כך וכך כמו שטוען עכשיו בב"ד לא מהימן דהכל תלוי אם בשעה שעומדים בפני הב"ד אם יש לו איזה מגו ע"ש, וא"כ באשה זו כיון שבשעה שעמדה בב"ד לא הי' שום מגו לומר אין לו אחים אינה נאמנת לומר שגבורת אנשים לא היה לו: הן אמנם דהנו"ב מהדו"ת סי' פ' הביא להמח"א הזה ומסיק שדוקא בתביעת ממון אמרי' הכי אבל בכה"ג דהכא מהני המגו אף שהודית תחלה בפני עדים, אבל אכתי הא בעיקר דין דהפה שאסר יש שני דעות אם מהני לאחר כדי דבור ויש לחוש אפוא לדעת הי"א שהביא המחבר סי' קנ"ב שדוקא כשאמרה כך תוכ"ד, וא"כ מאן מפיס שבכל פעם שאמרה שיש לו אחים, אמרה מיד גם השובר דאין לו גבורת אנשים, ודלמא כשאמרה פעם דיש לו אחים לא אמרה מיד מזה שאין לו גבורת אנשים דבכה"ג לא מהימנא, ובשגם שעיקר הדבר אין מבורר בדברי כ"ת עד היכן הגיע חלישותו של הבעל, אם לא הי' יכול לבעול כלל וישען על ביתו ולא יעמוד, לבד שקשה לומר שתתרצה להיות עם איש במצב כזה י"ח שנה כדרך אישות מה שמזיק מאוד לבריאותה, עוד דאי נימא הכי א"כ היה צריך להיות גם עתה פתחה סתום, שזה אפשר להתברר ע"י בחינת הרופאים, אע"כ דלבעול היה יכול רק לא בדישות חזקות כדרך כל הארץ, אבל אי נימא כן שוב איתרע כל היסוד דקדושי טעות דכל עיקרו לא נבנה כ"א מחמת דכיון דלא שייך חבת ביאה בודאי לא מחלה גם בנשואין ולא דמי למוכה שחין דהתם איכא בעל כל דהוא, אבל כיון שגם כאן יכול לבעול באופן חלוש וא"כ טעמה גם הכא קצת טעם ביאה א"כ אכתי י"ל דמשום חבת ביאה לא קפדה, והרי מום זה דומה שוב למוכה שחין וגם לשארי מומין דנמצא בה שצריכה גט מספק וכלעיל בשם הרמב"ם: והיה נראה לצדד היתר לא על יסוד דקדושי טעות מצד חסרון דגבורת אנשים שהי' אצל הבעל, כ"א מצד חסרון שהיבם הוא עוזב דת, וגם העיקר לפי שאיננו במדינה אחת עם היבמה, ובשעת חירום שנו כאן שהמלכיות מקפידות שלא להניח לבוא בן מדינה אחרת למדינתם אשר לפי המצב דהאידנא כמעט דבר הנמנע הוא ובגדר אי"א להשיג וויזא מהכא להתם ומהתם להכא, וא"כ לכאורה מפורש היתירה דידה בש"ס דב"ק דק"י דפריך אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה ומשני טב למיתב טן דו. הרי להדיא שגם אם בבעל גופא לא הי' שום מום וחסרון ויכולה היתה לדור עמו כדרך כל הארץ, אפ"ה מתבטל הקדושין משום החסרון שיש ביבם, ורק מה דלא אמרי' הכי הוא משום דניחא לה להיות טן דו, ולפ"ז הא תינח ביבם שהוא קיים רק מוכה שחין, אע"ג שאינה רשאה לדור פתו דהא מאלו שכופין אותו להוציא הוא. בכ"ז ניחא לה לישב עמו ביחד ויקרא שמו עליה, וביאה הראשונה שצריך לקנותה יוכל לבועלה דבביאה אחת אין סכנה גם למוכה שחין, לא כן בנ"ד שאינה יכולה להיות גם בצוותא עם יבמה לא שייך כלל סברא דטן דו ואדעתא דהכי ודאי דלא קדשה נפשה לטעם הש"ס, ושמא זהו טעמו של הרד"ך המובא בבה"ט אה"ע סי' קנ"ז שהתיר להלכה ולמעשה ביבם משומד שאינו בעירה וגם היא אינה יכולה לבוא אליו לפוטרה בלא חליצה, וגוף הספר אין אתי לעיין בו, ואע"ג שמלשונו שהביא הבה"ט משום דאיכא תרתי יבם מומר וגם עיגון, לא משמע שזה טעמו, דלטעם זה לא הי' צריך גם לסניף דמומר ובכל יבם נמי כשאינם יכולים להתקרב ולהיות במקום אחד א"צ חליצה כיון דלא שייך טעם דטן דו נימא דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה, וא"כ זהו קולר גדולה לא שערוה הפוסקים לומר דבמקום שאינם יכולים להתקרב ולהיות במקום אחד א"צ חליצה, עכ"פ בנ"ד שאיכא נמי סניף דעוזב דת, ובשניהם יחד עוזב דת ואינם יכולים לבוא לא זה לזו ולא זו לזה כבר הורה זקן הרד"ך ז"ל לפוטרה בלא חליצה ומי שדעתו רחבה יוכל לסמוך עליו, ובשגם בנ"ד איכא נמי חשש קדושי טעות מחמת חסרון דבעל גופא שלא הי' לו גבורת אנשים, ובכה"ג דאיכא חסרון בבעל וגם חסרון ביבם, עוזב דת ולא יוכלו למיתב טן דו, אפשר דלית מאן דסובר להצריכה חליצה: ולא אכחד מכ"ת כי מפני שמטבעי מיראי הוראה אני, מחזיק בנושנות ושונא החדשות הנני, קשה הי' אצלי מאוד להוכיח מן הש"ס קולא גדולה כזו דבכ"מ שהיבם והיבמה לא יוכלו להתקרב זל"ז יתירו בלא חליצה כלל מפני שלא שייך הניחותא דטן דו, ולכן רציתי להטות כוונת הש"ס דאיתתא בכל דהוא ניחא לה, דלא קאי על המוכה שחין רק על הבעל הראשון דכיון שניחא לה לישב טן דו עם בעלה לא תקפיד להתקדש אפי' במקום שיש ספק שמא תפול למוכה שחין כיון שאינו אלא ספק דשמא לא ימות הבעל בחיי אחיו ולא תפול כלל ליבום לפני המוכה שחין, ומשום חבת טן דו עה הבעל הראשון נחיתא לספיקא גם שמא תפול ליבום, ופי' זה היה נוח מאוד לכאורה דהיינו מרויחים שלא ליכנס לפרצה דחוקה מה שקשה טובא לפירוש דטן דו אמוכה שחין קאי, דמאי טן דו שייך לגבי' כיון שאסורה להיות עמו גם אם תרצה דחשש סכנה איכא מפני שממקתו וכופין אותו להוציא, ולא היינו צריכים נמי לדחוק דבביאה אחת אין סכנה ויבעול אותה בעילה הראשונה שהיא בעילת הקנין ואח"כ תדור עמו בסהדי, ואפ"ה ניחא לה בטן דו בכדי שרק שמו יקרא עליה וכמ"ש וזה דוחק, אבל אי נפרש טן דו קאי אבעל ראשון היה מתורץ זה, וכפי' הזה נראה לכאורה להדיא מלשון רש"י בב"ק שם שכתב וז"ל דמינח ניחא לה להתקדש לראשון שהוא שלם על ספק זה שאם ימות תזקק לאחיו, טן דו, גוף שנים כלומר אתתא בכל דהוא ניחא לה עכ"ל, הרי לכאורה דהניחותא היא להתקדש לראשון, ואי נפרש כן לכוונת הש"ס א"כ נפל יסוד ההיתר, דגם בנ"ד נימא דמשום ניחותא דטן דו דבעל הראשון נתרצתה להתקדש אפי' כשתפול לפני יבם שלא תוכל לדור עמו כיון שאינו אלא ספק, אכן מה אעשה שהראשונים לא פי' כן, דהא המהר"ם מרוטנבורג שהובא במרדכי והגהות מיימוני הביאו ראיה מש"ס זה להגאונים דיבמה שנפלה לפני מומר א"צ חליצה כיון דלגבי מומר ליכא טן דו דאנן סהדי דלא ניחא לה להתייבם לו כי יעבירנה על דת כו' ע"ש, ואי נימא דטן דו אבעל קאי אין מקום לראיה זו, ובע"כ שמפרש דטן דו אמוכה שחין קאי, ואולי הדין עמו, דעל הבעל לא שייך טן דו בכל דהוא, דהא אדרבה איהו אדם שלם ולא כל דהוא, וגם מרש"י אין ראיה דהתם פריך הש"ס מגזל הגר דכי היכי דבגזל הגר דכסף שאינו מכפר כלל יחזיר הכהן הכסף ליורשים דאיכא אומדנא