זקן אהרן חלק א רג

לדת הישראלי והרשות נתונה לכ"א להתהפך בדתו כרצונו, שפיר י"ל דהוא ימשך אחר אשתו ולא היא אחריו, וכמו שראינו מהשקפת התורה בקרא דכי יסיר את בנך וגו' דחששה שהבעל יומשך אחר אשתו וכמ"ש החינוך מצוה תכ"ז משרשי איסור חיתון לפי שרוב העם מההמונים דרך טפשות ימשכו אחר עצות נשותיהם וכו' אבל שתהא האשה נמשכת אחר הבעל לא מצינו חשש אם לא בזמן הקודם שהבעל המומר מוכרח הי' מטעם הרשות להשאר במומריותו, וכ"ש הבאלשעוויקים הללו שרובם מחזיקים באידעאל הזה לא מפני שממאסים את דת הישראליי כ"א מפני חוקי המפלגה שמעכבת מלשמור דת איזה שהוא, ומפני שמצבם דורש להכנס להמפלגה הזאת הנותנת להם חוקים טובים וזכיות גדולת בארץ הדמים הזאת, מוכרחים הם לבטל כל קשרי הדת בגלוי אבל בסתר במקום שאין העין שולטת או שיכולים הם להטיל האשמה על ראשי נשותיהם לומר כי מה יכולים הם לעשות חם נשותיהם שרוצים להחזיק כשרות וכדומה מינח ניחא להו, ובהיות שעד ראיה אנכי אשר זה מקרוב שבתי מרוסיא ונהירין לי שבילי ארחות חייהם ונמוסיהם אוכל להעיד מה שעיני ראו ולא זר כי בשעה שהבעל מחלל שבת בפרהסיא ואוכל טרפות בשוק, כאשר יבוא לביתו אוכל מעדני כשר במליחה והדחה כדין, הבעל אוכל חמץ בפני הרואים ואשתו לוקחת גם חרוסת לסדר והבעל הזה מסדר הסדר באמתלא שבאם לאו לא תתן לו אשתו לאכול, ובדידי הוה עובדא, ויותר נכון כמה עובדות שהרבה נשים מנשי הבאלש' באו לפני לשאול שאלת נשים, ותערובות בב"ח, הכלל שתלוי הכל ברצון האשה ואם היא אשה כשירה, בידה להטיב ולהכשיר בכמה דברים גם את הבעל, אבל שהבעל יהפוך אותה שלא ברצונה דבר רחוק הוא, ולטעם שכתב המהר"ם מר"ב פשוט אצלי דבנשי הבאלש' לא שייך זה, וגם טעם שכתב בעל העיטור דמשו"ה מומר אינו זוקק לחליצה משום דכי ישבו אחים יחדיו כתיב מומר לית לי' אחוה ולאו אחיו קרינא בו, כבר קיהה בזה התה"ד דאחוה דיבום שהם מלידה ומבטן וההוא אפי' מומר נמי אחיו הוא וגם האבני מלואים כ"כ, וגם כת"ר הרגיש בעצמו בזה, עכ"פ לפי המתבאר אין לסמוך בנ"ד על יסוד היתר דעוזב דת, ובשגם שעיקר חסר איזה בירור יש לו שכל הד' אחים הללו כולם מכת הבאלש' וכולם עוזבי דת הם שבלא בירור גמור עפ"י עדים כשרים שיעידו בתורת עדים ממש כד"ת אי"א ודאי להוציא שום אדם מחזקת כשרותו, וגם אם העיד על עצמו אינו נאמן בזה כדין אאמע"ר ומעצמנו ודאי שלא נוכל להוציא גם לאדם אחד מחזקתו כ"ש לכל הד' אחים שכולם יהיו מכת זאת שדבר רחוק הוא לפי ערך שנותיהם אשר כולם כבר באו בשנים, וא"כ מאן מפים שכולם עוזבי דת הם: כעת נבוא לביטול היתר השני, היינו התנאי שהי' בשעת קדושין לדברי כ"ת, הנה לפי הנראה מלשון שהזכיר כ"ת התנאי לא הי' מחשש יבום שמא ימות בלא בנים ולא תהא נזקקת ליבום וכעין התנאי שהזכיר הרמ"א שהיו נוהגים להתנות כשיש לו אח מומר, כ"א שהתנאי הי' על עקירת קדושין הראשונים כלומר שאם ימצא הדבר שאין לו גבורות אנשים יתבטלו הקדושין ותהא יצאה גם בלא גט מבעלה הראשון, ואם כנים אנחנו בכוונת דמר היינו אמנם מרוויחים הרבה להנצל מדבת ושערורות הפוסקים שאינם מסכימים לסמוך על היתר התנאי בקדושין, דכל עיקר יסודו של האוסרים הוא מהירושלמי שהביא המרדכי בפ' הפועלים דהמתנה ע"מ שכתוב בתורה תנאו בטל כמו אם מתי לא תזקק תזקק ליבום, הרי דתנאי שלא תזקק ליבום חשיב הירושלמי לתנאי עמ"ש בתורה וכמ"ש התה"ד והב"י הביאו וז"ל ואני תמה ע"ז מאחר שאין ההיתר מבואר בתלמודא דידן ובירושלמי מבואר לאיסור היאך אפשר להקל בדבר וע"כ ישתקע הדבר ולא ראינו ולא שמענו מי שהתנה כן עכ"ל, ולפ"ז לא שייך זה כ"א במנהג שכתב התה"ד שהין מתנים שלא תפול לפני המומר דהוי ממש כמו אם מתי לא תפול ליבום דהוי מתנה עמשכ"ב, משא"כ בנ"ד שהתנאי הי' על הקדושין שלא יהיו קדושין מעיקרם לא שייך מתנה עמשכ"ב כיון דהקדושין נתבטלו מעיקרם ולא נפלה כלל ליבום, ומועיל אפי' לדעת החולקים בתנאי דאם מתי לא תפול למומר ליבום, אבל א"כ נפל ההיתר בבירא אחרינא דהא באמת קי"ל דאין תנאי בנשואין וכל התנאים אינם מועילים כ"א באירוסין אבל לאחר נשואין אמרי' דמחלו לתנאי וכמבואר בסוגיא דהמדיר, וטעם הדבר משום דחזקה דאין אדם עושה בעילתו זנות לבעול על הספק והא תינח בתנאי דאם מתי לא תזקק ליבום כתבו הפוסקים דלא שייך חזקה זאת משום דבאמת אין איסור לבעול על תנאי כיון דבקדושין וחופה בועל כל ימיו ואינו אלא תנאי שאם לא יזכה להבנות ממנה, ומה שאמרו אין אדם עושה בעילתו זנות מלתא דסברא הוא כפי גדר וטבע האנושיי שדבר שנאוי ומאוס הוא שיבעלנה ולמחר תטחן לאחר אשתו ואינו מקפיד ע"ז כל זמן שהוא בחיים משא"כ במה שיארע לאחר מותו לא איכפת לי' מידי אפי' מן הנשואין, ויש ראי' לחילוק זה מהא דב"ק דק"י דפריך הש"ס אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין כו' וכבר הקשו האחרונים למה פריך מיבמה ולא פריך מאשה שנעשה בעלה מוכה שחין תיפוק בלא גט, ולהנ"ל ניחא דודאי כל זמן שהוא בחייו מקפיד הוא לבעול על תנאי ולא מהני תנאי זה לאחר נשואין, משא"כ במה שיארע אחר מותו לא איכפת לי', ולפ"ז בנ"ד אפי' אם היה תנאי גמור בעדים בשעת קדושין ג"כ הוא דכיון שנשאת מחלה לתנאי דאין אנשים עושין בעילותיהם של הרבה שנים לזנות, וכ"ש דמסגנון לשונו ניכר שתנאי ממש לא היה כלל ביניהם בשעת קדושין לומר הרי את מקודשת לי על תנאי זה כו' רק דברים בעלמא שגילתה דעתה קודם שאינה רוצית להנשא לו כ"א כשאין בו מום וחולי זה, אבל לא התנו כן בשעת קדושין דאם באמת התנו כן וגם לא מחלה שוב על התנאי א"כ מה אמתלא הוא ממנה שמשו"ה דרתה עמו כ"כ הרבה שנים מפני שלא רצה לגרשה וכלום לרצונו ולגט היא צריכה, תיקום ותיפוק מביתו בלא גט כלל, א"ו דתנאי ממש לא היה ביניהם ואפי' אם הי' תנאי בודאי מחלו זה לזה אחר הנשואין: והנה אם הי' מתברר לפנינו ע"י עדים של תעודות רופאים שבאמת לא הי' לבעל גבורת אנשים מיד אחר החתונה אז היינו יכולים לבטל הקדושין מצד קדושי טעות ולא היינו נצרכים לשום תנאי בזה דהכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה ובודאי דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה וכמ"ש החו"י סי' רנ"א דכשנתברר תיכף אחר הקדושין שאינו ראוי לשכיבה ואין לו רפואה א"צ גט דהוי קדושי טעות ואפי' להרמב"ם דס"ל דכשנמצא בה מומין צריכה גט מספק, היינו בשארי מומין לפי שדרך להתנות והוא קידשה סתם י"ל דלא קפיד משום חבת ביאה, משא"כ בנ"ד דלא שייך חבת ביאה וכיו"ב כתבו התוס' והרא"ש פ' המדיר דע"ה דבאיילונית א"צ גט אף בקידש סתם, וביאר הרא"ש הטעם דכיון שעיקר נשואין הוא להוליד בנים לא מסתבר שיתרצה בזה וא"כ ה"נ כשאין לו גבורת אנשים א"צ גט אפי' בקידשה סתם, וכן לא שייך החשש שחשש הנו"ב סי' פ' מטעם מ"ש התוס' ב"ק דק"י דכיון שתלוי בדעת שניהם לא אמרינן שע"ד כן לא קדשה, דזה שייך דוקא היכא שהמום נתחדש אחר הקדושין משא"כ היכי בשעת קדושין הוי קדושי טעות, אבל הא לא הזכיר כ"ת מעדות המעידים ע"ז שכדבריו כן הוא וגם תעודת רופאים אין לה ורק מפיה אנו חיין במה שהיא עצמה אומרת כן,