זקן אהרן חלק א רב

דלכאורה תמוה והא התורם שלא מדעת תרומתו תרומה, אלא לאו דבאומר לשלוחו להדיא מיגרע גרע דשמא מקפיד הוא דוקא על שליח זה שיודע לאמוד דעתו ביותר וכמ"ש התה"ד שם, אבל בשליח שנעשה מעצמו שפיר דמי, ולכן שפיר מצרכינן קרא דושלחה דשליח עושה שליח, דהתם כיון דעשה אותו הבעל שליח להדיא אין יכול שוב מעצמו להיות שליחו של בעל, ובזה דחיתי מה שראיתי לגדול אחד שיצא להתיר במקום שמת שלוחו של בעל שיכול איש אחר למסור הגט מטעם זה דכיון דניחא לו בגירושין יכול שוב כל אחד להעשות מעצמו שליח, וזה אינו דבמקום שהבעל עשה שליח מיגרע גרע דשמא מקפיד הוא דוקא על איש הזה, אכן בנ"ד אע"ג שהבעל עשה שלית אפ"ה כיון שהוא עצמו אין מכיר לשליח, ורק עפ"י הוראת הרב המסדר עשהו לשליח ולא שייך חשש הקפדה, בכה"ג יכול שוב כל אחד להעשות מעצמו שלית של בעל, ובדרך זה יתורצו כמה קושיות מה שקשה לכאורה על יסוד זה, ועיין מה שהבאתי לעיל בתשובה צ"ג מדברי התוס' בקדושין דכ"ג דהיכי שעשה שליח גרע מטעם אחר, שזה לכאורה סתירה על דבריי כאן אכן יש ליישב ואכ"מ: והן אמנם שבקצוה"ח סי' שפ"ב העלה דאפי' היכי דליכא שום קפידה נמי לא מצי למיעבד מעצמו שלית אלא בעינן שימנה אותו בפירוש, והוכיח כן מהא דאמרי' גיטין דס"ו באומר לשנים כתבו ותנו גט לאשתי ואמרו לסופר כתוב תצא ואמרו בגמרא שם משום דמילי לא מימסרי לשליח, והתם ודאי ליכא קפידה וכמ"ש התוס' דאי משום בזיון דבעל א"כ אפי' נימא מילי מימסרי לשליח נמי לא מצי משוי שליח שלא מדעת בעל כיון דקפיד, וכיון דליכא קפידה נהי דמילי לא מימסרי לשליח ולא הוי שליח דעדים, ליהוי שליח דבעל עצמו כיון דכבר גילה דעתו לכתוב לו הגט ע"ש, אבל כבר השיבו ע"ז האחרונים דלענין כתיבת הגט שאני דבעינן שהסופר ישמע מפי הבעל דוקא ואם מינה לסופר שלא בפניו אפי' כשעדים מעידין שמינהו לסופר לא מהני דכל שלא שמע מפי הבעל גופא לא הוי לשמה מבורר, וגם עדים לא הוי בירור גמור אלא שגזה"כ הוא להאמין לעדים וכמ"ש בחי' הרי"ם, וא"כ לא שייך זה אלא בכתיבת הגט אבל לענין נתינה כמו שיכול למנות שליח ע"ז שלא בפניו כמו כן יכול להעשות מעצמו שליח גם בלא מינוי הבעל, ויש עוד מקום להאריך בזה אבל אין נצרך בנ"ד כי בודאי אפשר לברר הדבר מפי הרב המסדר כשישנו פה עמנו היום, או גם כשאינו פה, עכ"פ ע"י אומדנא למי בחר לשליח, וזה סגי, רק אם אולי אי"א לברר אז אפשר לסמוך על הדברים שכתבתי ולמסור לאחד מהם שיהיה שליח הגט דלמ"ש גם אחר לגמרי רשאי, ועכ"פ אחד מאלו השנים שיש ספק שמא הוא שליח האמיתיי דרשאי, והדברים מכוונים להלכה והי' בזה שלום: כנפש המברכו בברכת אהרן וואלקין. סימן צו. ב"ה יום ג' ד' אייר תרפ"ה פינסק. כבוד הרב וכו' מהורי"ש שליט"א. מה דבדיק לומר בדבר שאלתו החמורה וז"ל האשה אסתר בת ר' משה שנשאת לבעלה פרץ קלאשטיין וקודם בחתונה באו אנשים והעלילו עליו בעת שהי' תתן וגם הכלה בעצמה חשבה ויראה שמא הוא חולה והחתן אמר שאין לו שום חסרון כלל וגם אין לו שום חולי ואמר לה בפני אנשים ובתנאי כפול לולא הי' חולה או לולא היה לו איזה חסרון לא נשא אשה ולא היה חפץ לקדש ובפרט לעשות נשואין כי אין לישא אשה אלא בשביל בנים והכלה השיבה כי בשום אופן לא תמחול שום תנאי שהתנה ובפרט התנאים אודות בריאות הגוף וכן היה המדובר בפני אנשים ועדים כשרים, ואחר החתונה לא נתקיימו התנאים שהבטיח ונמצא שהיה חולה במחלת גבורת אנשים והאשה חפצה לפטור הימנו אבל לא חפץ ליתן לה גט באין אופן בעולם, ואחרי ערך של ח"י שנה מת במדינת ענגלאנד בלא בנים ונשארו באדעססא ברוסיא ארבע אחים, מרדכי, יצחק, וואלף, ופנחס, והנה זה קרוב לשנה ומחצה שכתבו להם מכתבים שיתנו לה חליצה, וגם חפצו ליתן להם על הוצאות וכסף יותר מכפי כח אבל מחמת שכל הד' אחים כבר יצאו מדת ישראל והם חוץ למחנה ישראל כי הם מן הבאלשעוויקים הידועים שאינם מודים לא בתורה ולא ביהדות, ולכן שואל אם יש להתיר לאשה זאת בלא חליצה ע"י הפקעת הקדושין וכ"ת העלה להתיר בלא חליצה: והנה מה דלכ"ת פשיטא להתירה בלא פקפוק, לדידי ספוקי מספקא וכמה פקפוקים אמצא בזה וכמו שאבאר, הנה סניפי ההיתר שאפשר לצדד בזה עפ"י דברי כ"ת שלשה הם, א) מה שהיבמים הם עוזבי דת ודומה לאח מומר שהתירו הגאונים בלא חליצה דלאו אחיו קרינא בו וכמ"ש הטור אה"ע סי' קנ"ז, ב) מה שהתנה האשה בתנאי קודם הקדושין, ג) מצד קידושי טעות דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה, אכן כל אלו הסניפים אינם כדי צירוף להוציא היתר גמור בנ"ד, דהיתר הראשון מצד שאת מומר אינו זוקק, לבד שכל הפוסקים קדמאי ובתראי הרעישו שחלילה לסמוך ע"ז, והב"י כתב שם דישתקע הדבר ותמה על המעתיקים דברי הגאונים ולא רדפום וכתתום עד תרמה מפני שאין להיתר זה שום שורש וענף, ואפי' הרמ"א שהביא דעת הגאונים לסניף לסמוך על קדושי תנאי באת מומר, אבל לסמוך על היתר דמומר לחוד ליכא למ"ד, ועוד הא גם הגאונים שהתירו לא התירו כ"א כשהי' מומר בשעת הנשואין של אחיו בעל הראשון אבל אחר הנשואין אם נעשה מומר לא התירו גם הם כמ"ש הטור בשם רב שרירא גאון, וא"כ בנ"ד שנשואין הראשונים הי' זה לפני יותר מעשרים שנים בשעה שגם זכר הבולשעוויקים לא הי' עוד בעולם ורק עתה זה לא כבר נכנסו לכת זאת ונעשו לעוזבי דת, בכה"ג אין היתר גם לפי הגאונים: ובשגם שעיקר הדין דעוזב דת בזמננו יש לדון הרבה אם הוא בכלל מומר דמיירי הגאונים שאינו זוקק לחליצה, דהא גם בעוזב דת ממש שעזב הדת בבחירתו החפשיית שעין שכלו הטעתו לפרוק מעליו עול תורה, אם אך לא נכנס לטבילת דת החדשה, כבר קיהה בזה החת"ס בתשובה אם הוא בכלל מומר כיון דעיקר הטעם דמומר אינו זוקק כתב מהר"מ מרוטענבורג יסודו מהש"ס דב"ק דק"י, אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה, ומשני משום דניחא לאשה למיתב טן דו, וזה לא אמרי' כ"א במוכה שחין אבל כשנפלה לפני מומר אנן סהדי דודאי לא ניחא לה שתפול לפני מומר ויעבירנה מדתה ויכשילנה נמי בביאות אסורות, וא"כ לא שייך זה אלא בזמן הקודם שכל מי שנכנס לטבילת דת החדשה לא א' רשאי שוב לחזור לדת הישראלית ולא הי' אפשר בשום אופן לחזור לדת אם לא ע"י סכנת נפש ובריחה למקום שאין מכירין וא"כ קרוב לודאי שהוא ישאר מומר והיא תמשך אחריו בהכרח, אך בעוזב דת שלא קבל עליו דת חדשה ואין מעצור לפניו להיות נעשה בעל תשובה א"כ י"ל דנהפוך הוא שאתתא כלי זיינה עליה להפוך את היבם שיחזור לדתו, ואפי' במומר גמור שנשתמד הי' נלע"ד שבזמן הזה שאין קנאים פוגעים עוד במומר כשרוצה לחזור