זקן אהרן חלק א רא

ובנו, פליגי אמוראי שם אי משוי אינש ברא ושליח במקום אבא, אלמא דבשליחות הגט גופא אזלינן בתר אומדנא, ולפ"ז בנ"ד אם רק יש אומדנא למי משניהם עשה הרב לשליח שפיר דמי לסמוך ע"ז: וגדולה מזה הי' נ"ל דאפי' כשאי"א לברר לא מפי הרב גופא וגם לא מצד האומדנא באופן שהדבר נשאר בספק גמור למי משניהם נתכוון, אפ"ה אפשר להתיר בנ"ד דמי משניהם שימסור הגט סגי ואפשר לצדד עוד דאפי' איש אחר לגמרי רשאי להיות שליח למסור הגט, דהא כל דגוף השליחות הוי זכות למשלח ויש גלוי דעת שניחא לו בפעולה הזאת, בכה"ג א"צ כלל למנוי השליח מצד המשלח אלא שכל מי שירצה להטיב עמדו יוכל להעשות שליח מעצמו, דהא כן הוכיח הרא"ש קדושין דמ"ה דמי שגילה דעתו לשדכן שהוא חפץ באשה הזאת והלך השדכן וקדשה לו בלא מנוי השליחות ה"ז מקודשת, ועיין בתה"ד דאפי' אינש דעלמא שאינו שדכן נמי מהני וכ"כ המ"ל פ"ד מהלכות בכורות דאם גילה לאחד לעשות איזה פעולה ובא אחר ועשה דהוי כשלוחו, ובתה"ד סי' קפ"ח כתב דכל היכי דידעי' דניחא לו רשאי להיות מעצמו שליח, ולגבי גט גופא כתב שם דהיכי דידעי' דזכות הוא לו וניחא לו בהכי לא הוי קפידה כלל מי יקבל הגט במקומו ע"ש, וגם החת"ס אה"ע סי' י"ד בענין השלשת גט עבור נשתטית דהגם דכל מקום דלא מצי עביד השתא לא מצי משוי שליח, אפ"ה כיון שגילה דעתו שחפץ הוא בגירושין יכול השליח להעשות אח"כ מעצמו כשתשתפה, הגם שלא חל מנוי השליחות הקודמת, ותמה אני על כל הגדולים הללו שטרחו כל אחד למצוא ראיות ע"ז ולמה לא הביאו מברייתא המפורשת ב"מ דכ"ב התורם שלא מדעת תרומתו תרומה, הרי שבתרומה דמרבינן בהדיא לשליחות ובעינן שם ידיעה ממש כמו דדרשינן מקרא דאתם מה אתם לדעתכם וכמ"ש הש"ך חו"מ סי' שנ"ח דתרומה חמור דבעי' ידיעה ממש, ואפ"ה יכול כל אחד לתרום שלא מדעת בעה"ב ולהיות שליח מעצמו, והן אמנם ידעתי מה שיש להשיב ע"ז דאדרבה מכאן מוכח ההיפך דהא באמת בש"ס דב"מ שם תרגמא אביי דהך ברייתא מיירי בדשויה שליח, וא"כ מוכח להיפוך דדוקא בדשויה שליח מהני אבל אם נעשה שליח מעצמו לתרום בלא דעת בעה"ב לא מהני, אכן באמת לאו פרכא הוא וכמו שנבאר: דהנה הרמב"ם פ"ה מהלכות תרומות כתב להדיא דהתורם שלא מדעת תרומתו תרומה אפי' בלא שויה שליח, ואם כי באמת כולם הרעישו עליו שזה נגד הסוגיא דב"מ, אכן מקום הניחו לי להתגדר בזה ולהוציא כנוגה צדקת הרמב"ם ונביא מראש סוגית הש"ס דפריך מברייתא זאת לאביי דסובר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ואמאי קתני בברייתא דכי נמצאו יפות תרומתו תרומה, והא בעידנא דתרם לא הוה ידע תרגמה רבא אליבא דאביי דשויה שליח ה"נ מסתברא דאי ס"ד דלא שויה שליח מי הוי תרומתו תרומה והא מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, ובתוס' שם כתבו וז"ל ה"ג ה"נ מסתברא ולא גרסי' ותסברא ע"ש, וסברת התוס' דהם הבינו דלענין כוונת הש"ס אין נ"מ בין שני הגרסאות וכמו דלגרסת ה"נ מסתברא הוי כוונת הש"ס בזה לקיים לאוקמתא דרבא דמיירי בשויה שליח, ה"נ לגרסת ותסברא וכמ"ש בשמ"ק להדיא דלגרסת ותסברא יהיה פי' הש"ס כן, ותסברא אי בדלא שויה שליח מי הוה תרומתו תרומה והא אתם כו' ומקיים בזה אוקמתא דשויה שליח ולכן הקשה שם בשמ"ק דלא שייך ע"ז לשון ותסברא, שלשון זה אין שייך כ"א במקום שרוצה לסתור את ההוכחה ולא כשבא לקים האוקמתא יי"ש. ומטעם זה מיאנו גם התוס' בגרסת ותסברא דלקיים האוקמתא לא שייך זה, אכן באמת מזה לא תברא וא"צ למחוק הגרסא דהיטב אשר דיבר בזה אדונינו הגר"א ז"ל בהגהותיו לש"ס דלגרסת ותסברא יהי' הפירוש כן ותסברא והא אתם וכו' ור"ל דאי בדשויה שלית למה צריך לכלך אצל יפות, הא שלוחו כמותו אלא הב"ע וכו' ע"ש, ולפ"ז הוי באמת כוונת הש"ס לדחות אוקמתא דשוי' שליח ודוקא אליבא שנויא דרבא קא טרח לשנויי אבל באמת א"צ לשנויי בדשויה שליח, וכיון שבארנו דמן לשון ותסברא לא קשה ושפיר מצי לגרוס כן, נלע"ד דגרסא זאת עיקר דהא באמת בקדושין דנ"ב גבי ההוא סרסיא דקדיש בפרוזמא דשכרא אתא בעה"ב ואמר אמאי לא אייתית מהאי חריפא אמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא בתרומה דמצוה הוא, משמע שאפי' בכה"ג דהתם דלא שויה שליח אילו תרמו מהם ובא בעה"ב ואמר כלך אצל יפות הוי תרומה, הרי משמע להדיא שאפי' בדלא שויה שליח, וא"כ יהיה סוגיא דקדושין סותרת לסוגיא דב"מ דדוקא בדשוי שליח, אכן לגרסת ותסברא א"ש, דהנ"מ שבין שני הגרסאות לדינא כן הוא דלגי' ה"נ מסתברא דהש"ס מקים אוקמתא דרבא דמיירי בדשוי שליח, מוכח מזה שדוקא בדשוי שליח על עצם ההרמה אלא דלא פי' ממה יתרום, בזה דוקא סמכי' על ניחותא דמצוה ואם אמר כלך אצל יפות מהני, אבל בדלא שוי שליח לא מהני טעם דמצוה לסמוך על אמירתו וכמ"ש מהר"ם שי"ף שם, ולפ"ז הוי סוגיא דב"מ היפך מסוגיא דקדושין, אכן לגרסת ותסברא דהש"ס מדחה אוקמתא דשוי שליח, י"ל שבאמת א"צ כלל לשויה שליח וכיון דמצוה הוא ואמדינן דעתו דניחא לו סמכינן על אמירתו גם בעיקר ההרמה והוי ממש כסוגיא דקדושין דדוקא רבא הוא דמוקי בשוי שליח אבל הש"ס לא ניחא בזה, וכיון שכן נראה עיקר גרסת ותסברא, דלגרסת ה"נ מסתברא בהכרח שיהיו הסוגיות חלוקות, וגם הכרח התוס' מחמת הלשון מיושב בטוב: ונראה ברור שזהו טעמו של רמב"ם דכתב דהתורם שלא מדעת תרומתו תרומה אפי' בדלא שוי שליח, דלשיטתו אזיל דבתר בגרסת ותסברא כמ"ש הגר"א וא"כ נדחה אוקמתא דשוי שליח ולשני הסוגיות מהני אפי' בדלא שוי שליח וזה אמת ויציב בעז"ה, ואפשר שגם הגר"א רמז ע"ז אלא שאין אצלי באורו על יו"ד לעיין בו, והנה איך שיהי' בין להראיות שהביאו התה"ד למ"ל והן למה שהבאתי אני מש"ס ורמב"ם דבכ"מ שיש אומדן דעת דניחא למשלח יכול כל אדם להעשות שליח מעצמו וא"צ להתמנות מצד המשלח, ולפ"ז בנ"ד שהבעל מינה שליח להוליך הגט הרי חזינן שרוצה לגרש לאשתו והוא אומדנא דמוכח וגלוי לכל העולם, א"כ אפי' אם לא נניח שאין זה אותו השליח גופא שנתכוון אליו הרב מ"מ יכול זה להעשות שליח מעצמו ואין צריך להתמנות מצד המשלח, ולפ"ז בנ"ד שהבעל מינה שליח להוליך הגט הרי חזינן שרוצה לגרש לאשתו והוא אומדנא דמוכח וגלוי לכל העולם, א"כ אפי' אם לא נניח שאין זה אותו השליח גופא שנתכוון אליו הרב מ"מ יכול זה להעשות שליח עבור הבעל הזה שחפץ בגירושין, ונהי דלא הוי שליח של הראשון אכתי ליהוי שליח של הבעל עצמו, ואפי' אדם אחר לגמרי רשאי היה למסור את הגט, כ"ש אחד מאלו השנים שאפשר לספוקי בהו שמא הוא שליח האמיתיי שעשהו השליח ראשון ואין להקשות דא"כ למה מצרכינן קרא דושלחה ללמד דשליח עושה שליח ותיפוק דאפי' כשאין השליח רשאי לעשות שליח וכההיא דשליח שלא ניתן לגירושין, אפ"ה ליהוי זה השליח שני שלוחו של בעל כיון דכבר גילה דעתו שחפץ בגירושין, דזה ודאי היכי שהבעל עצמו עשה שליח מיוחד חיישינן שהבעל מקפיד וחפץ דוקא באיש ההוא, שאין שליח אחר יכול להעשות מעצמו לשליח כיון שהבעל מקפיד על שליח שעשה, וראיה מפורשת לחילוק זה מש"ס חולין די"ג האומר לשלותו צא ותרום ובא אחר ותרמו אין תרומתו תרומה,