זקן אהרן חלק א ר

ורוצים למי שבחר הוא, והרב הלא יודע נמי משניהם בחר ופשוט דאותו האיש שעליו יאמר הרב כי בו בחר, הוא יהיה השליח, ואף שיש לחלק קצת ולומר דשאני התם בב"מ דקאמר בפירוש הילך כמו שאמרה, דמוכח מלשונו שסומך על דבריה, אבל הכא לא אמר שעושה אותו שליח כפי שאומר הרב ולכן אפשר שאינו סומך על דעת הרב, אבל לאחר העיון היטב בסוגיא אין נראה לחלק בזה אלא דכיון דמזכיר שם של השליח שכתב הרב ודאי דעל דעתו סמיך ואומדנא דמוכח הוא, ובשליחות הגט הא אזלי' בתר אומדנא כדקי"ל במסוכן שאמר כתבו גט לאשתי שכותבין ונותנין, הרי אע"ג דלא אמר תנו, מ"מ אנו אומרים דהוי אומדנא דמוכח שנתכוון לעשותם לשלוחים גם על הנתינה וכדאיתא בכתובות דנ"ה שהטעם הוא משום אומדנא, וה"נ כיון שהשליח הראשון עצמו אינו מכיר שום איש במקום האשה ורק עפ"י הוראת הרב הוא אומר הנני ממנה את פלוני לשליח, אין אומדנא גדולה מזו שרק לאותו שליח שהראה הרב סמיך גם הוא: אלא דאכתי נהי שהרב יודע ומכיר למי שבחר, אפ"ה אנן בעינן שמתוך הרשאה גופא יהיה מוכח וניכר לכל הקורא בתוכה מי הוא השליח, ואם אין ניכר מתוך ההרשאה גופא לא מהני אע"ג שהרב כשהוא לעצמו יודע ומכיר, וכמו בגט לשיטת הסוברים דפסול כשיש שני יוסף בן שמעון אף כשהעדים יודעים מי הוא המגרש ומשום דבעי' שיהא מוכח מתוכו כמבואר באה"ע סי' קל"ו סעיף ז', וי"ל דלא דמי, דבגט שאני דבעי' ספר כריתות שבספר גופא יהא ניכר הכריתות וכשאין ניכר מתוכו מי הוא המגרש אין זה ספר כריתות, אבל בהרשאה לא שייך זה ואפי' כשאין מוכח מתוכו נמי כשר, דהעיקר הוא אמירתו שעשה את פלוני לשליח וסגי גם בעדים שיעידו בע"פ ע"ז, ומן הדין א"צ הרשאה כלל, ועיקר ההרשאה אינה אלא מנהג כמבואר באה"ע סימן קמ"א סעיף י"א, ואם נאבד שטר ההרשאה כשר כמ"ש הרמ"א שם סעיף כ"ד, וכן נמי קי"ל בחו"מ סי' מ"ט ס"ז שאם עדים מעידים שזהו היוסף בן שמעון שלוה הוי מלוה ע"פ עכ"פ, ולכן אם אפשר לברר מפי הרב שבמקום האשה למי משניהם נתכוון, א"צ הדבר לפנים, ופשוט שאותו האיש שבחר בו הרב הוא יהיה לשליח: אכן אם הרב הזה איננו פה עמנו היום באופן שאי"א לברר לא מפיו ולא מפי כתבו, אז יש לדרוש ולחקור בעיר שדר בתוכה הרב, איזה משני האנשים הללו היה מקורב ביותר וגם מסוגל לפניו ביותר לענין כזה וע"י איזה מהם היו רגיל הרב תמיד לעשות ענין כזה כי בודאי עשה את השליח לשמש ב"ד או איש אחר בדומה לו שמסוגל ומרוצה להיות שליח באשר אין כל האנשים רוצים להתעסק בענינים כאלו ואצל כל רב יש אנשים תמידים שרגיל להשתמש עמהם במקרים הללו, ועפ"י אומדנא אפשר לאמוד מי משניהם מסוגל יותר להיות שליח הגט, ועפ"י שודא דדיינו הזאת אפשר להכיר מי הי' השליח, וכעין הא דקי"ל כתובות דפ"ה גבי נכסי לטוביה דאזלי' בתר אומדן דעתא לאיזה טוביה נתכוון, ועיין בחו"מ סי' רנ"ג דסמכינן על אומדנא הזאת אפי' להוציא מן המוחזק, וכן ביו"ד סימן רנ"ח לענין שאם אמר שיתנו מנה לביהכ"נ שנותנין לביהכ"נ שהי' רגיל בו, ואין לחלק ולומר דבאיסור אשת איש לא סמכי' על שום אומדנא וכמ"ש הרמ"א אה"ע סי' מ"ב בשם תשו' הרשב"א דצריכים עדי קדושין לראות את הנתינה ממש לידה או לרשותה, אבל אם לא ראו את הנתינה ממש לידה אע"פ ששמעו שאמר התקדשי לי בחפץ פלוני ואח"כ יצא מתחת ידה אינם קדושין עד שיראו הנתינה ממש ואין הולכין בזה אחר אומדנות והוכחות ע"ש, חדא דגם התם גופא חולקים הרמב"ם והמרדכי וסוברים דאפי' אם לא ראו הנתינה אם אך ראו דבר המוכיח יכולים להעיד כאילו ראו גוף המעשה וכמ"ש בש"ס הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ואע"ג שלא ראו הביאה כיון שראו היחוד הוי כמו שראו את הביאה, ואם כי הרשב"א השיב שמש"ס הזה אין ראיה, שדוקא בביאה אמרו כן משום דאי"א לראות כמכחול בשפופרת, גם י"ל אש בנעורת ואינה שורפה ובודאי בעלה עיין בב"ש שם, אבל נ"ל ראיה מש"ס אחר לרמב"ם ומרדכי והוא מסוגיא דקדושין דנ"ב בההוא איתתא דהוה משיא כרעה במשיכלא דמיא אתא ההוא גברא זוזי מחברי' ושדא לה אמר לה מיקדשת לי אתא גברא וקמי' דרבא א"ל לית דחש כו', ולכאורה אריכת לשון שלא לצורך הוא וכבר הרגישו הריטב"א והתורי"ד בזה: ועיין בפנ"י שבכל מה שטרח ליישר לא העלה ארוכה להמסופר שם דמשיא כרעה במשיכלא דמיא, ואיזה נ"מ הוא לענין דין הקדושין מה שעשתה האשה בשעת מעשה, ולענ"ד כמה הלכתא רבוותי שמעינן מפרטי הסופר, דמסדר הש"ס נתכוון לרמז בזה על דין דרמב"ם ומרדכי הנ"ל דהנה לפי המסופר שהאשה רחצה לכרעא במיא, ומפני שאסור לעמוד ולהסתכל בשעה שעומדת על הכביסה וכ"ש בשעה שרוחצת בגילוי כרעיה, בודאי שעלינו להעמיד את העדים בחזקת כשרות שלא הסתכלו בזה, ובשגם שיש לדון דאם העדים היו פריצי כ"כ ולא חששו גם להסתכל בזה, עדותן כמו שאינם כדין חשוד על עריות דמבואר באה"ע סי' מ"ב דהמקדש לפני עדים שחשודים על העריות אינה מקודשת, ובע"כ שהעדים עמדו אחורי הגדר או שעצמו עיניהם מלהסתכל ולא ראו הנתינה ממש ואפ"ה מקודשת, ובמתכוון האריכו חז"ל בספור הזה לאשמעי' אגב אורחא דהעדים אינם צריכים לראות הנתינה ממש, אלא עפ"י אומדנא דמוכח נמי סגי וכשיטת הרמב"ם ומרדכי ובמה שהאריך לספר עוד דחטף זוזי דלכאורה גם זה לא לצורך דלענין הדין שרצה לאשמעי' בקידש בגזל אין נ"מ אם חטף זוזי או חפץ אחר, אמנם למ"ש גם בזה רבותא אשמעי' דלא נימא שדוקא אם קדשה בחפץ הוא דסובר הרמב"ם דגם בלא ראו הנתינה מידו לידה מהני משום דכל חפץ יש בו סימן וכיון שראו מתחלה החפץ ביד המקדש ואח"כ ראו לחפץ זה גופא ביד האשה, הרי ודאי מוכיח שהמקדש נתן לה החפץ הזה, אבל במעות דאין סימן למטבע ואין כאן דבר מוכיח שמעות הללו שרואים עתה ביד האשה של המקדש היו מתחלה והו"א דאינה מקודשת דאע"ג שרואים השתא המעות בידה שמא שלה הם ולא משל המקדש באו לידה, לזה אשמעי' דאפ"ה מקודשת, ואפ"ה לא יקשה מזה על מ"ש הנו"ב מהדו"ת סי' ע"ה דבמעות אינה מקודשת אפי' לדעת הרמב"ם, דיש לחלק ולומר שדוקא בנידון דמיירי בש"ס דלפי המסופר שהאשה רחצה בשעת מעשה, וכפי הנראה דשדי לה המעות במשיכלא שרחצה בתוכה דלא שייך כ"כ לומר שמא המעות משלה הם דאין דרך להיות מעות במשיכלא ובודאי ממה דשדי לה המקדש הם, משא"כ בדין דנו"ב שהמעות נמצאו אח"כ ביד האשה שפיר יש לחוש שמא שלה הם, ובחבורי לקדושין הארכתי לבאר עוד כמה דינים מפרטי הספור ואכ"מ אבל עכ"פ מש"ס זה יש ראיה לשי' הרמב"ם דבקדושין סגי נמי באומדנא, אלא דאכתי יש לחלק דבקדושין נמי דדמיא לדיני ממונות דאין העדים צריכין דו"ח כמו ד"מ, ועמ"ש בב"ש סי' מ"ב דדמיא ממש לדיני ממונות אבל בגיטין אפשר לומר דהחמירו שאין לסמוך להתיר א"א עפ"י אומדנא, אבל גם זה אינו, חדא דשאני הכא בנ"ד כיון דעיקר הדין תלוי באומדנא למי משניהם נתכוון א"כ מהיכי תיתי לא ניזל בתר אומדנא וכמ"ש סברא כעין זה הגר"ח מוולאזין בתשובת חוט המשולש, סי' י"ב ע"ש, ועוד דש"ס ערוך הוא גיטין דס"ו באומר לתלתא תרי מינייכי יכתבו גט ודביתהו והיה ביניהם אב