זקן אהרן חלק א קצט

הרוב, ובכה"ג נ"ל דבעי קיום מה"ת נמי ורק היכא דאיכא ע"א המקיים לחתימות העדים, ורוב בצירוף ע"א מהני, ופי' הסוגיא דגיטין יהי' כך, ד"ת א"צ קיום כדר"ל בכה"ג דוקא דע"א מקיים, ורבנן הוא דאצרכו דוקא שני עדים לקיום, ובגט משום עיגונא אוקמוה אדינא דתסגי גם בע"א אבל בלא קיום כלל איה"נ דד"ת נמי לא מהני, ולפ"ז גם על רבינו אביגדור שבהגה"מ יש לתמוה דמה הוצרך לדחוק ולפרש הך דר"ל דמיירי במודה הבעל, הא בלא"ה לא קשה מהתם, ולמ"ש דינו של הגה"מ מוכרח בטעמו דפשיטא שבאינו מודה וטוען מזויף לא סמכינן ע"ז דרוב אינם חשידי לזייף, לפי הכלל דאין הולכין בממון אחר הרוב. אבל כל זה אינו אלא בשטרי ממון, אבל בנ"ד בגט המובא ממדה"י דהשליח אמר בפ"נ ודאי דמה"ת חשיב כקיום, ומשום עיגונא אפי' מדרבנן סגי בזה וא"צ כלל לומר דמיירי במודה הבעל, דאפי' בטוען מזויף נמי סגי בקיום וא"צ לומר דא"צ לקיימו כיון דיש כאן קיום כדינו והוא קיום של השליח דסגי בקיום כזה בגט אפי' מדרבנן: ובדברנו יש ליישב קושית ההפלאה כתובות דכ"ח סתירת דברי הר"י בעל התוס', דבדכ"ח כתבו התוס' בשם הר"י דהיכא שלוה מודה שכתבו וטוען פרוע, בזה הוי הקיום מדרבנן, ומשמע דבטוען מזויף הוי הקיום מדאורייתא ואילו לעיל שם בדי"ט ד"ה מודה כתבו בשמו דרבנן אצרכוהו קיום כי טעין מזויף. הרי דס"ל להר"י דאף בטענת מזויף לא בעי קיום כ"א דרבנן ע"ש, ולדברנו ניחא דבדכ"ח שפיר כתבו לדינא דאם טוען מזויף צריך קיום מה"ת משום דקי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב, אבל בדי"ט דמיירי התם הר"י אליבא דרב דהא רב אמר שם להאי דינא דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו, ורב הא ס"ל דהולכין בממון אחר הרוב, וע"כ אליבא דרב כתבו שפיר דאף בטוען מזויף א"צ קיום מה"ת, ובטעם הש"ך דמסיק שאף בטוען מזויף א"צ, קיום מה"ת ולא חש לזה דאין הולכין בממון אחר הרוב י"ל בפשוטו כמ"ש המרדכי פ' אלמנה נזונת דכשהרוב מצוי הרבה מהני להוציא ממון לכו"ע, ולכן י"ל דרוב דלא חשידי לזייף מצוי הרבה, ועוי"ל עפמ"ש הקצוה"ח סי' ר"פ דבקרקע לא אמרי' הך כללא דאין הולכין בממון אחר הרוב דלא אמרי' כן במטלטלין שהממון תחת ידו אבל לא בקרקע ע"ש, ולפ"ז יש לדון מלתא חדתא ולומר דבשטר שהוא שעבוד קרקעות הולכין אחר הרוב כיון דיכול לגבות מן הקרקע שאין הלוה מוחזק בהם, עכ"פ איך שהוא הוכחנו בזה דבגט א"צ להך דמודה שכתבו א"צ לקיימו מכח תרי טעמי חדא דגם באינו מודה אלא שטוען מזויף נמי א"צ קיום, ועור דאפי' הי' צורך בקיום הרי יש בזה קיום דע"א דהוא השליח: והנה כ"ת הוסיף עוד להוכיח מלישנא דר"נ דאמר זילו וקיימו שטרייכו כתובות שם דהלשון משמע שאינו אלא חומרא בעלמא ולא מדינא, אם כי לכל מ"ש לעיל א"צ בזה דהא ביארתי דאפי' בשאינו מודה נמי א"צ קיום, ועוד דבנ"ד איכא קיום, בכ"ז למען הראות כי ערבים עלי דברי דודים אבוא בזה להוכיח כי לא רק הלשון מוכח כן אלא שבע"כ לפרש כן שאין זה מדינא, והוא דכבר העירו המפרשים איך נרמז בדברי ר"נ דמיירי במודה שכתבו וצריך קיום משום טענת פרעון דלמא מלתא דר"נ מיירי בטוען מזויף ומשו"ה מצריך קיום, ונ"ל ליישב דבלא"ה יש לדקדק דלפרש"י שם דהאי כי אתו לקמן לדינא דאר"נ, דהיינו מלוים המביאים שטרות, משמע להדיא שהמלוים לחוד באו, וא"כ יקשה איך נזדקק להם ר"נ הא אסור לשמוע דברי בע"ד אחד שלא בפני בע"ד חבירו כמבואר בחו"מ סי' י"ז וצ"ל דהכא שאני כיון שמביא גם שטר עמו רשאי, והטעם נראה פשוט דהא עיקר טעם שאסור לשמוע שלא בפני בע"ד הכירו היינו משום שכל שלא בפני חבירו אינו בוש לטעון שקר כמ"ש המפרשים, וא"כ אין שייך זה כ"א במקום שצריך לשמוע טענות אבל היכא שהביא שטר עמו כלום לטענה הוא צריך והא אין אחר מעשה השטר ולא כלום, ומכאן יהיה סיוע למ"ש בתשובת הרמ"א סי' קי"ב שבענין נחלות מותר לשמוע דברי בע"ד אחד כיון שאין זה תלוי בטענה שבין איש לחבירו רק בדיני נחלות ואין חלוק בזה בענין טענה כו' ע"ש: והנה פשטא דמלתא משמע שהמלוים לבדם באו ולא הביאו גם העדים עמהם וכפרש"י שהמלוים באו ואין עדים עמהם, ובע"כ כיון שבאו לדין בע"כ שיודע המלוה שהלוה יטעון נגדו איזה טענה, דאי בדעתו לשלם למה יתעצם עמו בדין, ואי אמרת דהלוה הוא דטוען מזויף א"כ איך יסמוך המלוה על השטר לבוא יחידי בב"ד בלא עדי קיום, אטו לא ידע דכשטוען מזויף אין ממש בשטר כל זמן שלא קיימו, ומדבא לב"ד בלא עדים בע"כ ששמע המלוה שגם הלוה מודה שכתבו אלא שטוען פרעתיו, ולזה סבור היה לסמוך שפיר על השטר כיון שגם הלוה מודה ששטר מעליא הוא, ומדהצריך ר"נ לקיימו מכלל שגם במודה שכתבו בעי קיום, ואי נימא דר"נ מדינא הוא דמצריך קיום א"כ אכתי יקשה על המלוה שלא חש להביא עדים, אע"כ דגם ר"נ לא אמר כן אלא מחומרא אבל מדינא סובר גם הוא דא"צ לקיימו ולכן לא הי' חושש שמא יחמיר ר"נ במה שמדינא א"צ והנני ידידו המברכו בברכת אהרן וואלקין סימן צה. להנ"ל ע"ד שאלתו בגט שנשלח לאמעריקא ונעשה לשליח שני איש אחד שבמקום האשה עפ"י הוראת הרב שם שהראה לעשות את זה האיש לשליח, ואח"כ בבוא הגט לפה נודע כי במקום האשה יש עוד איש אחר ששמו כשם השליח, ולא נודע למי משניהם נתכוונו הבעל והשליח ראשון אשר בשם, והנה אם השליח ראשון והמגרש שבאמעריקא הם בעצמם לא ידעון ולא יכירון לא לשליח זה ולא לאחר שבמקום האשה ורק אדעת הרב סמכו מה שהוא הראה להם לעשות את זה לשליח, כאשר כן נראה מלשון כ"ת שעשו שליח אדעה הרב והם עצמם לא יכירוהי, בכה"ג פשוט שהעיקר בזה הוא דעת הרב שבמקום האשה ודעתו מכרעת בזה כי הוא יודע איזה שליח הראה לפניהם והם אדיבורא דידי' סמכי, וזה מהני בשליחות כאילו הם עצמם מינוהו לשליח כמבואר להדיא בש"ס ב"מ דע"ו דע"כ לא מיבעי לש"ס התם כ"א כשיש ספק אם אדיבורא דידי' או דידה סמיך ומשום שיש שינוי בין אמירה דידי' לאמירה דידה וכגון דמיירי התם שהיא אמרה התקבל לי גיטי והשליח שינה ואמר לבעל שאשתו אמרה הבא לי גיטי, ובהא דוקא הוא דמיבעי התם על דבורא דמאן סמיך, אבל היכא דליכא שום שינוי פשוט דאע"ג שלא מינה אותו להדיא לשליח, כ"א סמיך חבירו דמהני, וה"נ כיון דהמגרש ושליח הראשון שבאמעריקא הם עצמם אינם מכירים להשלוחים שבמקום האשה, דיהיה מקום לקפידה לנוח ולומר שמקפידים הם דוקא לשליח זה ולא לאחר, דהא תינח אם הם עצמן היו מכירין אם שני האנשים הללו שבמקום האשה היה מקום לחשוש ולומר שמשום שסבורים היו שהרב מכוון על איש זה הידוע להם ונוח לפניהם משו"ה נתרצה, אבל אילו ידעו שהרב נתכוון לאיש אחר לא היו מתרצים, אבל אחרי שהם עצמם אינם מכירים לא לזה ולא לזה מה מקום קפידה שייך ע"ז מצדם, ובודאי שאינם סומכים כ"א על דעת הרב שבמקום האשה