זקן אהרן חלק א קצח

נקטינן, וא"כ בנ"ד גם לדברי הבעל שלא עשה לאביו שליח לגירושין אפ"ה כיון שצוה שיעשה שליח שלישי יכול האב לעשות שליח למי שיבתור בלי שום פקפק וגמגום כלל: והנני חותם בברכת אהרן וואלקין. סימן צד. להנ"ל. מכתבו קבלתי וראיתי כי כ"ת בא לחזק את הדברים שכתבתי אליו שאין הבעל נאמן נגד שטר ההרשאה לומר שעל תנאי כך וכך נעשה וכהטעמים שבארתי בתשובה הקודמת, וכ"ת יבוא לחזק זאת מטעמא דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו גם בממון וכ"ש בגירושין כמבואר בחו"מ סי' מ"ו, ולפ"ז בנ"ד שהבעל מודה בשטר ההרשאה שנכתבה מדעתו א"צ שוב לקיימו, הנני בתודה ע"ז שבא לקים דברי אבל א"צ לטעם דמודה שכתבו, דבנ"ד אפי' אם לא היה מודה אלא שהי' טוען מזויף נמי א"צ קיום וש"ס ערוך הוא גיטין ד"ג כדר"ל דאמר עדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד ומה"ת א"צ קיום כלל ולכן בגט משום עגונא אקילו בה רבנן, הרי שאפי' בטוען מזויף נמי א"צ קיום בגט, הן אמנם שבהגהת מרדכי בקדושין כתב בשם ר' אביגדור דההוא דגיטין מיירי בשאין הבעל מכחיש לומר שמזויף הוא ובההוא הוא דסובר ר"ל ד"ת א"צ קיום אבל היכי דאיכא הכחשה הן מצד העדים שאומרים לא תתמנו והן מצד הלוה כשאומר מזויף בעינן קיום מה"ת וממילא אין נ"מ תו בין גט לממון ואפי' בגט נמי בעינן קיום כיון דמה"ת הוא: ולכאורה היה נראה להוכיח דרש"י סובר נמי כהגהות מרדכי, דבכתובות די"ט במאי דמוקי הש"ס דטעמא דר"מ שסובר דאין עדים נאמנים לפוסלו באומרם כתב ידנו הוא אבל אנוסים היינו כדרב הונא דאמר מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו, ופרש"י דר"מ נמי דאמר אין נאמנים לפוסלו במודה לוה שכתבו קאמר וקסבר דלא צריכין תו לעדים ולאו אפומייהו מקיים שטרא עכ"ל, ובתוס' שם הרבו להקשות על רש"י במה שפי' דפלוגתייהו דר"מ וחכמים במודה לוה שכתבו מיירי ע"ש, ובאמת דברי רש"י צריכים ישוב גדול למה לא חש לכל הני קושיות שהקשו עליו התוס' ונדחק לפרש דמיירי במודה לוה שכתבו, ואכן אי נימא דסובר כהגה"מ דכשנפל הכחשה הן מצד העדים והן מצד הלוה גופא צריך קיום מה"ת, א"ש דברי רש"י, דהא התוס' שם הביאו בשם רש"י דמשו"ה אין נאמן במגו דמזויף משום דקיום שטרות דרבנן ומה"ת א"צ כלל לקיום ע"ש, ולפ"ז לשי' רש"י בע"כ צריך לפרש דמיירי התם כשמודה לוה שכתבו שבכה"ג א"צ קיום מה"ת ולכך שפיר לא מהני המגו לבטל השטר, דאי כפי' התוס' דבטוען הלוה מזויף מיירי התם שבכה"ג צריך קיום מה"ת וממילא מהימני העדים במגו וא"כ מ"ט דר"מ דאין נאמנים, ולזה מוכרח לפרש דמיירו במודה לוה שכתבו, וכל זה לשיטת רש"י דטעמא דלא מהימן הוא משום דד"ת א"צ קיום, אבל לטעם התוס' גופא משום דאין כאן מגו כלל דירא לטעון מזויף א"כ שפיר יכולים לפרש כפשוטו דמיירי בטוען לוה מזויף, ואין להקשות דהא סברא זאת לא שייך כ"א לגבי לוה גופי' דירא לטעון מזויף שמא יכחישוהו העדים אבל לגבי עדים לא שייך תי' זה דמי יוכל להכחישם וא"כ אכתי העדים גופייהו יהיו נאמנים במגו דבעי אמרי אין כתב ידנו הוא, די"ל דגם העדים אפשר לומר שאין רצונם לטעון לא חתמנו, מחשש זה שמא ימצאו אחרים שמכירים בשקרם ואף דלהכחישם אי אפשר כיון דתרי כמאה מ"מ לא ניחא להו לטעון טענה כזאת שאחרים מכירים בשקרם ולכן כשטוענים אנוסים היינו אין לומר מגו דבעו אמרי אין כתב ידנו משום דזה בנקל יותר להכחישם דכתב ידם הוא שהרבה אנשים יודעים ומכירים חתימת ידם אבל אין הרבה אנשים יכולים לידע באיזה אופן חתמו עצמם, באונס או ברצון, ולפ"ז מוכח דרש"י סובר כהגה"מ, אכן באמת אי"א לומר כן בדעת רש"י, דהתוס' שם הביאו בשם רש"י וז"ל ופי' הקונטרס במקום אחר דמה"ת א"צ קיום כו' ורבנן הוא דאצרכו קיום כי טעין מזויף אבל בשאר טענות כגון שטוען פרוע לא עכ"ל, משמע להדיא שאפי' כי טוען מזויף רק רבנן הוא דאצרכי קיום ולא מה"ת ולא כהגה"מ, ומה שקשה על רש"י דא"כ למה לו לדחוקי דמיירי במודה לוה שכתבו הא אפי' בטוען מזויף אינו אלא דרבנן ואין כאן מגו, י"ל דאין כוונת רש"י דכשהקיום הוא מדרבנן לא מהני מגו אפילו במקום שצריך קיום, שזה אין סברא, דאיזה נ"מ יש בזה אם הקיום הוא מה"ת או דרבנן כיון דס"ס רבנן אצרכוהו קיום א"כ מוכרחים אנו לקיום העדים ושפיר יש להם מגו טובה דבעו אמרו לא חתמנו, אלא כוונת רש"י כן הוא דאי הוה הקיום מה"ת אז לא היה שום נ"מ בין כשמודה לוה ובין כשטוען מזויף, משא"כ השתא דקיום שטרות אינו אלא דרבנן הם אמרו והם אמרו להצריכו קיום כ"א במקום שלוה בא ומערער וטוען מזויף אבל כשמודה שכותבו אלא שטוען פרוע כיון דאינו מערער אלא מודה בו לא אצרכוהו קיום כלל, וכן מוכח להדיא לשון התוס' דדוקא כי טוען מזויף הוא דאצרכוהו קיום ולא כשטוען פרוע הרי להדיא דבמודה לוה שכתבו לא אצרכוהו קיום כלל וא"כ שפיר מוכרח רש"י לפרש דמיירי התם במודה לוה שכתבו, דאי בטוען מזויף נהי דהקיום אינו אלא מדרבנן מ"מ ס"ס כיון דמדרבנן מוכרחים אנו לקיום העדות ואכתי יש להם מגו, אע"כ דבמודה לוה מיירי שבכה"ג א"צ קיום כלל, והרי נתבאר שרש"י סובר דלא כהגה"מ ועיין בש"ך חו"מ סימן מ"ו סק"ט שהשיג נמי על ההיא דהגה"מ וממילא דהך דר"ל בגיטין מיירי גם בטוען הבעל מזייף ואפ"ה א"צ קיום בגט משום עגונא ודו"ק היטב: ונהי דאכתי אין להוכיח מזה שגם בדיני ממונות אמרי' דאפי' בטוען מזויף א"צ קיום מה"ת דהא עיקר היסוד שבנה הש"ך דאפי' בטוען מזייף א"צ קיום מה"ת הוא ממימרא דר"ל דאמר ד"ת עדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד ולא בעי קיום, ואם כי הביא שגם התוס' בכתובות והרשב"א בגיטין הוכיח כן ממימרא זאת, בכ"ז לענ"ד אפשר לדחות ראיה זאת דהתם בגט שאני דמיירי בגט שע"י שליח שהביאו ממדה"י וא"כ הא איכא עד אחד המקיים לחתימות העדים, והוא השליח שאומר בפני נחתם, ולכן אפשר לחלק ולומר שדוקא בכה"ג דעד אחד מקיים הוא דסגי מה"ת אבל מנ"ל דבשטר ממון היכא דליכא שום קיום דמועיל נמי מה"ת, ולפ"ז שפיר י"ל דר"ל לא קאמר דמה"ת לא בעי קיום כלל אלא דלא בעי קיום ע"י שנים וסגי נמי בקיום ע"י ע"א כמו בגיטין, ואע"ג דר"ל לא קאמר דינו בגיטין דוקא ובכ"מ קאמר דלא בעי קיום מה"ת מ"מ כוונתו יתפרש שפיר דהיינו קיום בשנים לא בעינן אבל ע"י ע"א בעינן מה"ת ובלא קיום כלל לא מהני גם לר"ל, ואחר כותבי זאת מצאתי בפנ"י לגיטין בקו"א שבעיקר הדין כתב נמי דר"ל לא קאמר כ"א דקיום דע"א מהני, ויש לי להסביר גם בטעם הדבר דדוקא בע"א הוא דסגי מה"ת, דרש"י כתב בטעם דר"ל דכנחקרה עדותן דמי משום דלא חציפי אינשי לזייף והמפרשים ביארו כוונתו דזה הוי כמו רובא דרוב אינשי לא נחשדו לזייף: והנה טעם זה ודאי שאינו מספיק במקום שזה טוען ודאי מזויף דהא קי"ל אין הולכין בממון אחר