זקן אהרן חלק א קצו

מהימן כאדם דעלמא אבל היכי דלית לו מגו לא מהימן, ולכן במשנה התם דמיירי שהבעל אינו מכחיש ואית לו מגו כפרש"י שפיר דגם עדי אמירה לא ליבעי, אבל בפלוגתא דר"ה ור"ח דלית לו מגו וכמ"ש דכיון שהבעל מכחיש אף הוא לא תרצה לקבל, ורק מטעם נאמנות השליש, ודאי דמיירי בדאיכא עדי אמירה, וגם מיושב בזה קושית הר"ן שהקשה על מ"ש רש"י בד"ה קבל כיון דהקרעים בידו הרי קבל, והקשה כיון דאין לו מגו עתה וא"כ מאן נימא לן דלקבלה נתנו שמא לא נתנו רק להולכה ולמה מהימן, והקושיא הזאת נמי לא שייך כ"א למה שהבינו בדעתו דאפי' על פרטי השלישות במה שמחולק עם הבעל נמי לא מהימן כ"א מטעם מגו, ולכך הקשה שפיר דנהי דמה דאמר השליש דלשם קבלה הושלש בידו זהו מפרטי השלישות מ"מ כיון דלית לו מגו למה מהימן: אכן למ"ש דמה שנוגע לפרטי השלישות מהימן בלא סברת המגו נמי רק מטעם דהימני' א"כ לק"מ קושית וז"ב בעז"ה, ובדברנו מיושב מה דפריך התם בגיטין ולהימני' לשליש, דלכאורה קשה הא התם מיירי שהבעל והשליש מודים בזה דאופן ופרטי השלישות הוא שיהא שליח להולכה ורק השליש אומר שעשה שליחותו ומסר הגט להאשה, א"כ איזה נאמנות יש בזה להשליש דאין זה נוגע כל לפרטי השליחות והוי בזה כאדם מעלמא, ואמנם הכוונה כן הוא דלהימן מטעם מגו דכיון דאין הבעל מכחיש אית לו מגו, וגם זה ברור, והרי בררנו בדעת רש"י דאפי' אין לו מגו נמי מהימן בדבר שנוגע לפרטי השלישות, וכ"כ הריטב"א ב"מ ד"כ וז"ל סמפון שאין עליו עדים ביוצא מתח"י שליש, פי' לאו כפשוטה דא"כ מאי הימני' לשליש אלא ה"פ שאין עליו עדי קיום ואפשר לקיימו ויוצא מתח"י שליש הרי הוא נאמן אע"פ שהוחזק בב"ד דלא מצי למקלייה והיינו דאיצטריך טעמא דהא הימני' דכיון שהפקיד אצלו בלא עדים ושטר כבר האמינו עליו כשנים ולפיכך בלא שום מגו נאמן ואפי הוא קרוב מהני לו כאותה ששנינו נאמן עלי אבא עכ"ל, וכ"כ בשמ"ק שם בשם תוס' שאנ"ץ והוכיח כן מהא דקתני ויוצא מתח"י שליש ולא קתני מתחת ידי אחד, משמע דמתורת שלישות מהימן אפי' היכי דליכא מגו דאי מטעם מגו אפי' ביוצא מתח"י אחר שאינו שליש נמי הו"ל להימני' דהא אית לו מגו כיון דהשטר הוא תחת ידו ע"ש, וכן העלה הש"ך חו"מ סי' נ"ו סק"א דנאמנות השליש לא מטעם מגו הוא אלא משום נאמנות, ולפ"ז אע"ג שהוציא הגט מתחת ידו דאין לו מגו שוב אפ"ה מהימן מטעם שליש: איברא דאכתי צ"ע דנהי שבררנו דהשליש מהימן אפי' כשאין לו מגו, אבל היינו דוקא כל זמן שהשלישות הוא תחת ידו אבל לאחר שהוציא את השלישות הרי הוא כאדם מעלמא ולית לו תו תורת שליש ולכו"ע אינו מהימן וכמבואר בחו"מ סי' נ"ו, ולגבי שליח הגט גופא כתב כן המהרש"א בגיטין דס"ד, דעל מה שהקשו בתוד"ה בעל למה נקיט פלוגתא דר"ה ור"ח בבעל אומר לפקדון ושליח אומר לגירושין ואמאי לא נקיט בגירושין גופא בעל אומר להולכה ושליח אומר לקבלה ע"ש מה שתי' והקשה מהרש"א אכתי אמאי לא נקיט בשליח אומר להולכה וגט ביד האשה דבזה לא שייך תי' התוס', ותי' דא"כ לא מהימן כיון דאין השלישות יוצא מתח"י ע"ש, אבל באמת גם זה יש ליישב דהא יש להוכיח מן התוס' שסוברים להדיא דבגט מהימן אפי' לאחר שהוציא מתח"י, דהא התוס' בד"ה בעל כתבו הא דבעי לומר בפ"נ מערסא לערסא דהיינו כרב חסדא דה"ל שליש מהימן, והא התם בע"כ מיירי שהגט כבר ביד האשה ואפ"ה סובר ר"ח דמהימן וזהו ראיה ברורה, ובכדי שלא יקשה מהא דקי"ל דלאחר שהוציא את השלישות אין נאמן, בע"כ לחלק ולומר דאם בשעה שהוציא השלישות פירש פרטי השלישות, דבשעת מעשה היה מהימן כיון שהדבר עודנו תחת ידו ולכן אפי כשהערעור יצא אח"כ כשכבר הוציא מתחת ידו נאמן כיון דגם כשהיה בידו פירש כן, ודוקא אם בשעה שהוציא הגט לא פירש כלל תנאי ופרטי השלישות ורק לאחר שהוציא מתח"י הוא בא להגיד בזה אינו נאמן, ולכן שפיר כתבו התוס' גבי מערסא לערסא כיון דאיירי שאומר בפנ"כ ומפרש השליחות משו"ה מהימן דהוי כאילו גם השתא בידו, וכעין זה חילק בס' גרש ירחים, ולפ"ז בנ"ד דשליח הראשון בשעה שהגט בידו ובא לעשות השליחות הרי פירש לפני עדים שעושה את השליח שני לשליח גמור בלי שום תנאי ודאי דמהימן, ועיין בנו"ב מהדו"ת סי' קכ"ז שכתב בבעל שאומר על שליח להולכה עבר על תנאי שאינו נאמן כלל אחר שהיה ביד שליח שטר הרשאה: ושוב ראיתי דאין אנו צריכין כלל לטעם דשליש אלא אפי' כשאין השליש שמכחיש לבעל וכגון כשאין השליח לפנינו לשואלו אפ"ה אין הבעל נאמן, דהא מובא ברמ"א סי' קמ"א סעיף ס' דאין הבעל נאמן לומר שבטלו אא"כ השליח או האשה מודים בדבר, ומ"ש אם בטלו לגמרי או שהטיל תנאי ואומר שבאם לא יקוים התנאי הגט בטל דנמי אינו נאמן, ואין לומר דלהימנינן לבעל במגו דבעי לבטל הגט, דהא כל זמן שהגט לא נמסר ליד האשה יכול לבטלו, ונהי דזה גופא מה שהבעל מוחה מלתת הגט כ"א כשיקוים התנאי לא חשיב זה לביטול, דבביטול בעינן שיאמר בפירוש אי אפשי בשליחותך, אבל זה חשיב רק כגלוי דעתא שבזה קי"ל כאביי ביע"ל קג"ם דגלוי דעתא בגיטא לאו כלום, וגם השליחות לא בטל ע"י גלוי דעת כמבואר בגיטין דל"ד בעובדא דגידול בר רעילאי ע"ש, וראיה ברורה לזה דערעור הבעל על הגט לא חשיב כביטול גמור אלא כגלוי דעת, מסוגיא דגיטין גופא בבעל אומר לפקדון ושליש לגירושין, מה דעתי' דרב חסדא דשליש מהימן, והלא אין לך ביטול גדול מזה כשאומר הבעל דלאו לגירושין יהיב, אע"כ כיון שלא אמר בפירוש ביטול גמור אין זה אלא גילוי דעת דלאו כלום הוא: ושוב מצאתי בתורי"ד שם שתי' כן, אבל אכתי כיון דבביטול גמור יכול לבטל א"כ נהימני' לבעל במגו דבטיל בטול גמור, ושם בסוגיא גופא פי' בתורי"ד דמשום קושיא זאת בע"כ דהסוגיא תתפרש בשליח קבלה דמשהגיע ליד השליח לא מצי שוב לבטולו, אבל בנ"ד דהגט לא נמסר עוד להאשה והשליח אינו כ"א שליח להולכה א"כ יהא הבעל מהימן לומר שתנאי כזה הי' במגו דבעי לבטלו, אכן באמת ז"א דל"ש כאן מגו מב' עממי וזה ל"ש כ"א בדינא דש"ס דבזמן ההוא רשאי הי' הבעל לבטל מדינא ושפיר יש לו מגו, אכן לפי הנהוג השתא דשולח גט לאשתו ע"י שליח מקבל עליו בחרם ושבועת התורה שלא לבטל את הגט ולא את השליח כמבואר בסדר הגט א"כ אין זה מגו דיכול לבטל די"ל שלא רצה לעבור על השבועה, ואפי' כשבטלו באמת יש לדון אם מהני בטולו כיון דכ"מ דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני וכמו שהרבו האחרונים לדבר בזה, אבל כשלא בטלו ולהאמינו במגו שיכול לבטל, ודאי לא שייך די"ל דלא רצה לעבור על השבועה ואין זה מגו, ועוד דבלא"ה בנ"ד שאין הבעל לפנינו לא שייך מגו דבעי לבטל השתא כיון שהשתא אין לפנינו וכמ"ש הב"ש סי' קמ"א סקצ"א דבכה"ג אין לו מגו ע"ש, עכ"פ הדין ברור דבנ"ד אין הבעל מהימן לומר תנאי הי' אפי' כשאין השליש מכחיש, ועיין בתשובת משיב דבר למו"ר הנצי"ב ז"ל סי' נ"ב שכתב נמי לדבר פשוט דאין הבעל נאמן ע"ז אפי' בלא סברא דשליש ע"ש, וגדולה מזה אני אומר דאפי' אם השליח מודה לדברי הבעל נמי יש לדון הרבה אם מהימני כיון דיש הרשאה מקוימת בלא תנאי ואם אומרים תנאי הי' עיקרי