זקן אהרן חלק א קצה

ע"ז באשר כן הוא טופס כל נוסחי ההרשאות ועפ"י הנהוג כתב גם הוא כן, ואין לבטל בזה מה שהקפיד בפירוש שלא ליתן לה אלא באותו מקום ע"ש, אבל באמת לא דמי כלל לההיא דמשכנ"י דהתם שניהם מודים שהי' תנאי כזה והתנאי לא נתקיים אלא שאנו רוצים לבטל התנאי ולומר דכיון שבהרשאה לא נזכר התנאי מכלל שביטל ומחל התנאי, בזה כתב שפיר דאין להוכיח מנוסח הרשאה לומר שמחל התנאי דשמא טופסו נקיט, אבל כשהשליח מכחיש ואומר שלא היה שום תנאי ואנו דנין על הנאמנות מי מהם נאמנין יותר, השליח או הבעל, פשוט דהשליח נאמן אחרי שההרשאה מסייע לו, ועוד דאפי' לא הי' כאן שום הרשאה נמי הוי לן להימני' לשליח דבכ"מ שהשליח מכחיש לבעל השליח נאמן וכמבואר בש"ס דגיטין דס"ד בסוגיא דבעל אומר לפקדון נתתי לך הגט ושליח אומר לגירושין דפליגי בה רב הונא ורב חסדא וקי"ל כר"ח דשליש מהימן וא"כ דל ההרשאה מכאן כיון דהשליח ראשון אומר שלא הי' תנאי כזה ולגירושין גמורים הוא דעשאו שליח דמהימן השליח: אלא דאכתי יש לדון בזה דהא הטעם דשליח מהימן היינו משום מגו דבידו לעשות בו כמו שאמר, א"כ היינו דוקא כשהגט עדיין ביד השליח אבל כשהוציא הגט מתחת ידו דשוב אין לו מגו לא מהימן וכמבואר בש"ס שם דפריך וליהימני' לשליש ומשני מי קא נפק גיטא מתותי ידו דלהימני' וברש"י שם בד"ה מי קא נפיק כתב וז"ל מי קא נפיק מתותי ידו בפנינו להראותו לנו דנהימני' הא קרעו ואעפ"י שהקרעים בידו אין שליש אא"כ השלישות בידו דמגו דאי בעי הוי עביד בו מאי דקאמר נאמן נמי על אמירתו אבל זה שקרעו אין למסרה בידה עכ"ל, הרי להדיא לכאורה דשי' רש"י דנאמנות השליש הוי מטעם מגו וכל שאין הגט תח"י שאין לו מגו לא מהימן, וגם התוס' שם הבינו כן ברש"י ע"ש: וא"כ בנ"ד שהשליח הראשון כבר הוציא הגט מתח"י אינו נאמן תו כיון שאין לו מגו, אמנם אליבא דאמת נלע"ד דאין בזה שום מחלוקת וגם רש"י סובר דנאמנות השליש לא מטעם מגו הוא אלא אפי' אין לו מגו נמי נאמן, ומפני שהתוס' וסייעתו לא הבינו כן ברש"י מוכרח אנכי להאריך קצת בסוגיא דהתם, דהכי איתא איתמר בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין מי נאמן, ר"ה אמר בעל נאמן דאם איתא דלגירושין יהבי' ניהלי' לדידה הוי יהיב לה ור"ח אומר שליש נאמן דהא הימני', ופריך עלה ממתני' האשה שאמרה התקבל גיטי צריכה שתי כתי עדים, שנים שיאמרו בפנינו אמרה ושנים שיאמרו בפנינו קבל וקרע ואמאי להימני' לשליש, ופרש"י ואמאי בעי עדים כלל לא בקבלה ולא באמירה אלא באמירתו בלבד להימני' דהא הימני' בעל, ומשני הש"ס מי קא נפיק גיטא מתותי ידו כו' ע"ש, ורבו בזה תמיהות וקושיות עצומות אשר מבוארים לכל המעיין בסוגיא ויבוארו גם בתוך דברנו, וביחוד קושית התוס' על רש"י שפי' דהנאמנות הוא מטעם מגו, דהא בכה"ג דאית לי' מגו גם רב הונא מודה ע"ש בתוד"ה שליש, ואנכי אתמה מאוד על התוס' דאיך אפשר לומר בדעת רש"י דמטעם מגו הוא הא בש"ס קאמר רב חסדא להדיא מטעם דהא הימני', וא"כ הרי ס"ל דטעמו של ר"ח דהנאמנות הוא מטעם דהימני' ולא מטעם מגו, ורק אח"כ בד"ה מי קא נפיק זכר רש"י סברת המגו, ולכן נ"ל ברור דבלא"ה יש להבין במ"ש רש"י בפרכת הש"ס דאמאי להימני' דלהימן ולא ליבעי גם עדי אמירה שעשתה אותו שליח לקבלה, הא נאמנות השליש לא שייך כ"א על פרטי השלישות כשהוא מחולק עם בעה"ב באיזה אופן ותנאי השליש בידו, בזה מהימן השליש נגד בעל הבית אבל במה שאינו נוגע לפרטי ותנאי השלישות איזה נאמנות שייך בכאן והשליש אינו בזה אלא כאדם מעלמא, וא"כ הא תינח עדי קבלה דזה שייך לפרטי השלישות באיזה אופן קיבל הגט אם בתורת קבלה או הלכה, ע"ז שייך להאמינו מטעם נאמנות השליש אבל אם האשה עשאתו לשליח נמי שאין זה שייך כלל איזה נאמנות שייך בכאן, ולכן האמת הברור יורה דרכו שגם רש"י סובר דטעם דרב חסדא דמהימן הוא מטעם נאמנות, ואלא שמטעם זה לא מהימן כ"א על פרטי השלישות וכגון כשהוא מחולק עם הבעל באיזה אופן היה השלישות, נאמן ע"ז נגד הבעל מטעם דהא הימני': ואמנם לומר שהוא היה נמי שליח לקבלה מן האשה שזה אין נוגע להשלישות, והנה בנידון דמתני' דהאשה שאמרה התקבל לי גיטי אית לי' נמי מגו דבשלמא לענין פלוגתא דר"ה ור"ח דשם מיירי שהבעל וא"כ אין לו מגו דבידו למסור להאשה דכיון שהבעל מכחיש ואומר לפקדון נתתיו אף היא לא תרצה לקבלו וכמ"ש התוס' שם, אבל במשנה דהאשה שאמרה התקבל דליכא בעל להכחשה, וממילא ודאי שהיא מצדה תקבל את הגט אם אך ירצה השליש לתת לה, וא"כ יש לו לשליש נמי מגו, ולכן עדי אמירה לא ליבעי דנהי דנאמנות השליש לא שייך בזה מ"מ אכתי מהימן מטעם מגו, ועל הקבלה, פי' שהבעל נתן בידו הגט לשם קבלה שזה שייך לפרטי השלישית מהימן אפי' בלא סברת המגו ומשום דהא הימני', וא"ש מ"ש רש"י דלא ליבעי לא עדי אמירה ולא עדי קבלה, וע"ז משני הש"ס מי קא נפיק גיטא מתותי ידו, וא"כ לית לי' מגו, ופריך תינח אמרה שבזה הוא הנאמנות מטעם מגו וכיון דלית לו מגו לא מהימן, אבל קיבל, שבזה הוא הנאמנות מטעם השלישות, וכיון שהקרעים בידו ידעינן דקיבל זה מן הבעל והו"ל להימני' מטעם שלישות, ומשני כדר"א וכו', ומיושב מאוד דעת רש"י וגם מדוקדק מאד לפרש"י הלשון תינח, מה דקשה מאוד לפי' התוס', וגס קושיות התוס' מיושבות, דודאי שגם רש"י מודה דעל פרטי השלישות מהימן מטעם נאמנות, ולא הוסיף לטעם המגו כ"א על הקושיא דלמה לן עדי אמירה שזה לא שייך לפרטי השלישות ואפ"ה כי איכא מגו מהימן, וזה ברור מאוד בדעת רש"י ולמ"ש דמשו"ה פרש"י התם בקושית הש"ס דגם עדי אמירה לא לבעי, הא מטעם דבמשנה דהאשה שאמרה יש לו מגו כיון דאין הבעל מכחיש ולא שייך זה כלל לטעם נאמנות השליש, א"כ גבי פלוגתא דר"ה ור"ח דפרש"י שם דהשליח אומר שנתגרשה בקבלתו שהייתי שליח לקבלה, מיירי ודאי שיש עדים ע"ז שהיא עשאתו שליח לקבלה, וע"ז אין שום הכחשה ורק עיקר הכחשה הוא בשליש עם הבעל וס"ל לרב חסדא דמהימן מטעם שליש כיון דמהימני' דליכא למימר דגם התם מיירי דליכא עדי אמירה, דא"כ אמאי מהימן דהא התם ליכא מגו כיון דבעל מכחיש, ונאמנות השלישות לא שייך ע"ז כיון דאין זה נוגע לפרטי השלישות כלל: והנה כמה מן הראשונים הבינו ברש"י שדעתו גם התם דמיירי בדליכא עדי אמירה ואף דהתם לא פי' בזה כלום רק למדו זה ממ"ש רש"י בתר הכי בפרכת הש"ס על משנה דאשה שאמרה כו' מטעם נאמנות השליש הוא ולא ליבעי עדי אמירה, ולכן הקשו טובא על דעתו בזה ועיין בר"ן שם, ואמנם כל זה הוא להבנתם בדעת רש"י דמ"ש רש"י דלא ליבעי עדי אמירה הכל הוא מטעם נאמנות השלישות ולכן למדו מזה פלוגתת ר"ה ור"ח נמי, לר"ח דמהימן הוא אפי' בלא עדי אמירה, אבל למ"ש בדעתו דגם ר"ח מודה דנאמנות השליש הוא רק מטעם נאמנות וכמ"ש דהא הימני' ולא שייך, זה כ"א לפרטי השלישות אבל לעדי אמירה שאין נוגע זה לפרטי השלישות לא שייך זה ולא מהימן בזה כ"א היכי דאית לו מגו דאז