זקן אהרן חלק א קפג

ודלא כהבנת המפרשים שהתוס' ניידו בזה מפי' הרי"ף ורמב"ם אלא שגם התוס' יפרשו דהטעות יתפרש דאיגרת הם שתי תיבות, וזהו תנאי בגט, דוקא אי גרת, פי' אם זנית הוי גט ואי לא זנית לא הוי גט, ורק מהיכי תיתי יכתבו ביו"ד, ע"ז כתבו התוס' דמשום דאיגרא לשון גג רגילים לכותבו תמיד ביו"ד. ומרגילות זה יכתבו תמיד ביו"ד וגם בגט יכתבו כן, אבל כשיהיה. כתוב כן ביו"ד לא יתפרש שהיא לשון גג מפני שבגט אין קישור לזה, אלא יפרשו ששתי תיבות הם ולפ"ז אזדא ראית הט"ז לפסול בחסר תיבה מן הטופס, וגם ברש"י שם יש לכוון כן דהחשש הוא שמא יקרא הקורא בשתי תיבות ויש חשש לעז גמור ומשו"ה הוא דפסול אבל בחסר מן הטופס י"ל דכשר, ומכ"ש בתיבת "מתא" שהוזכרה בגט שלש פעמים דכשר אם דילג פעם אחת, והרמ"א אה"ע סי' קכ"ח סעיף ב' כ' דאם לא כתב כלל תיבות מתא דכשר ומשמע אפי' אם דילג לגמרי לתיבה זאת בכל הגט וכמ"ש האחרונים וכ"ש היכי שדילג רק פעם אחת דודאי כשר, ולפמ"ש הב"י סי' קכ"ו לדבר פשוט וכ"כ הח"מ סי' קכ"ה ס"ק כ"ט וס"ק ל"ט דשינה לא גרע מחסר כל האות ולכן מכשיר בכמה שינוים בטופס, דכיון דחסר לגמרי כשר, פשוט דשינה לא גרע מחסר לגמרי כל האות, ולפ"ז הכא בנ"ד דשינוי המ"ם הוא בתיבת "מתא" שאפי' חסרה לגמרי כשר, ודאי דגם בשינה כשר, והן אמנם דשיטת רש"י הוא דהיכי שלא נכתב כהלכתו גרע מחסר דכ"כ התוס' בשמו במגילה ד"ט גבי מקרא שכתבו תרגום ותרגום שכתבו מקרא וקאמר בש"ס בשלמא תורה איכא יגר שהדותא וע"ז הקשו בתוס' ומי גרע מאילו חסר כל אלו דהיה כשר דהא ס"ת שחסר כו' ודחק הקונט' לומר דגרע טפי כשכתוב תרגום מלא נכתב כלל וי"ל כו' עכ"ל התוס' אבל זה חזינן ודאי דתוס' לא ניחא להו בפרש"י שמחלק כזה והוכרחו למצוא תי' אחר על קושיתם ועל תי' רש"י כתבו שזה דוחק: ולענ"ד דגם מרש"י לא מוכח לומר דשינה גרע מחסר בכל מקום דרש"י לא כתב כן כ"א בהאי גוונא דמיירי התם בש"ס דהמקרא הוא פי' על התרגום דהמקום שקראהו לבן יגר שהדותא קרא לו יעקב גלעד, ואי הי' כתוב התרגום בלשון מקרא ובמקום יגר שהדותא כתיב גלעד א"כ אין שום קשר ושייכות לומר תו דיעקב קרא לו גלעד כיון שגם לבן קרא אותו יגר שהדותא, ולכן במקום כזה שהשינוי גורם בלבול הכונה בכל הענין וגורר אחריו עוד כמה תיבות שלא יהיה להם קישור ושייכות ודאי דהשינוי גרע מחסר, דאילו הי' חסר לגמרי תיבת גלעד אין ניכר החסרון כ"א בתיבה זאת לחוד, אכן עתה ששינה וכתב תחתיה יגר שהדותא הרי השינוי הזה גורם לגרור אחריו גם לתיבות ויעקב קרא לו" שאין להם שום מובן וקישור, בכה"ג הוי שינוי גרע מחסר, אבל בכה"ג דנ"ד בין אם חסר לגמרי תיבת מתא ובין אם כתבה "תא" רק בתיבה זאת ניכר השינוי אבל אין גורר אחריו לתיבות אחרות, בכה"ג לא גרע שינוי מחסר לגמרי ודו"ק: ועוי"ל בפשיטות דהכא לא הוה שינה כלל, דלא שייך לקרות שינוי כ"א במקום שע"י שינוי זה אפשר לקרוא התיבה למשמעות והבנה אחרת מכפי שהוא באמת, אבל הכא אף אם נניח שאין לו תמונת מ"ם אבל תמונת אות אחר ודאי שאין לו והוי כמו שאין כאן מ"ם כלל ולא נשארו אלא אותיות "תא" וכיון שאין פירוש והבנה לתיבה זאת אינו נחשב לשינוי אלא לחסרון וכאילו לא נכתב כלל, וגדולה מזו איתא בט"ב מהדו"ת סי' קכ"ה בעובדא דידי' שבמלת מעינות נעשה היו"ד כמו זיי"ן והיה כתוב "מעזנות". וכתב דכיון שאין הבנה לחלה זאת לא חשיב זה כשינוי אלא כחסר ובחסר תיבת מעינות לגמרי כשר ע"ש, הרי שהתם נכתב תחת היו"ד אות זיי"ן שניכר האות, ואפ"ה כיון שאין הבנה לתיבה זאת לא חשיב זה כשינוי, כ"ש בנ"ד שאין שום תמונת אות אחר למ"ם הזה ודאי שאין זה שינוי אלא כחסר, וכל הטעמים שכתבתי שייכים נמי בריעותא השניה שבגט זה, שנפסק המ"ם שבתיבת "מרדכי" בשם אבי האשה, כיון דחסר לגמרי שם האשה כשר, ודאי דגם שינוי כשר, ועוד דלא חשיב זה שינוי דאפי' אם תינוק לא היה קורא אותו למ"ם אלא שע"י שנפסק יקרא אותו כמו כ"ף וא"ו, ותחת "מרדכי" יקרא "כורדכי" ואחרי ששם כזה לא נמצא אצלנו ואין שום הבנה לתיבה זאת, דינו כחסרה התיבה וכמ"ש בשם הנו"ב, ובחסר השם של אבי המגורשת פשוט דכשר, ובשגם שבנ"ד כיון דתינוק קורא אותו כהלכתו כשר נפסק אפי' בתורף, וכמבואר ברמ"א סי' קכ"ה וקכ"ו, ולפ"ז נתברר דבשביל שני ריעותות הללו אין לפסול הגט: ובדבר ריעותא הג' שבאיזה שיטות מהטופס עוברות אותיות חוץ לשיטה, אות אחת או שתים. הנה בדין זה מצאנו מחלוקת הפוסקים דבהגה"מ פ"ד מהלכות גירושין הביא שנהגו לפסול אפי' אות אחת העוברת חוץ לשיטה, וכ"כ הד"מ סי' קכ"ה אות ט"ז דמעשה בא לפני מהור"ר קאפלמאן שכתב הסופר אות אחת חוץ לשיטה ופסל הגט, וכן הביא הב"י שם ע"ש מוהרר"פ דנהגו להחמיר אפי' מאות אחת, והב"י וב"ח מקילים באות אחת, והח"מ ופר"ח סי' קכ"ה מכשירין אפי' כתבו כמה אותיות חוץ לשיטה, ובפ"ת שם בעובדא שנכתבו שתי אותיות חוץ לשיטה בטופס הגט והסכימו מוהרי"ז והר"ש אלגאזי הלכה למעשה להכשיר הגט, ובטעם פלוגתתם באופן רחוק כ"כ שזה יפסול אפי' באות אחת וזה יכשיר אפי בכמה תיבות שלימות, היה נראה כן דמקור הדין הביא הטור אה"ע סי' קכ"ה בשם סה"ת וסמ"ג שכתבו שכן נמצא בטופס הגס שתקנו קדמונים, וכתב הב"ח שלא ידעו בעצמם טעם לדבר רק נשענים על הקבלה מגאונים הקדמונים, אכן בב"י שם הביא דבהלכות הגט שבמרדכי כתב ראב"ן שצריך לכוון השורות שמכאן ומכאן ע"ש: וזהו נתינת טעם דמשו"ה לא יעבור האות חוץ לשיטה בכדי שהשורות יהיו מכוונות שזהו נוי של שטר שהכתב יהיה ישר ואינו מבולבל, ובטעם זה נראה שבחר גם הד"מ שם משום דדמי לס"ת ובס"ת ודאי דהטעם שאין מעבירין חוץ לשיטה הוי משום נוי וכיון שהטעם אינו אלא משום נוי משו"ה לא מחמרי' בדיעבד אפי' בכמה אותיות דלא חמיר מס"ח גופא דלא פסלינן בדיעבד אפי' כשיוצאות הרבה אותיות חוץ לשיטה כמבואר ביו"ד סי' רע"ג וממילא שבגט נמי דינא הכי והיינו טעמא דמקילין משום דסברי דהטעם הוי משום נוי כמו בס"א משו"ה ודאי דלא חמירא מס"ת וכמ"ש הד"מ, וטעמם של האיסורין אפי' באות אחת הוי משום דסוברין דטעם איסור חוץ לשיטה הוא משום חשש זיוף והוספה וכמ"ש הגר"א בבאוריו טעם זה דדמי לשטר שנפסל כשיוצא חוץ לשיטה מטעם שמא זייף והוסיף ע"ש, ולטעם זה ודאי שאפי' באות אחת אפשר לפוסלו כשמשתנה הכוונה ע"י הוספה זאת, וזה נ"ל פשוט בטעם חחלוקת הרחוקה הזאת, ולפי| המתבאר ונתיישבו דברי הח"מ אשר לכאורה תמוהים מאד, דבסי' קכ"ה אות י"ט כתב וז"ל שלא יהיו עוברות, גם בהג"ה שלפני זה כתיב שיהיו השורות שבגט שוות והטעם נראה משום דבקל יכול לזייף ולהוסיף אותיות וע"כ אפי' אות אחת שיצא לחוץ יכול להוסיף בכל שיטה אות אחת כדי להשוות השיטות ע"כ פסול אפי' אות אחת ובמקום עיגון כשר אפי' הרבה אותיות, אע"ג דבד"מ כתב דאין