זקן אהרן חלק א קפב

כמו שנמסר מסיני אין שם אות עליו, אבל בגט אטו כתב אשורית בעינן הא אין בגט קדושה דניבעי כתב אשורית דוקא ובשאר כתבים יופסל, וגם אין לפסול בשאר כתבים מטעם דכתיב וכתב, ושארי כתבים לא חשיב כתב, דזה אינו דודאי כל הכתבים מיקרי כתב גם לענין שבת לחייב עלה סקילה כדמוכח בש"ס דגיטין ד"ח גבי הקונה בא"י דכותבין עליו אונו אפי' בשבת, ופריך בשבת ס"ד, ואי נימא דכתב שאינו אשורית לא חשיב כתב מאי פריך, הא התם מיירי בכותב בשטר בכתב האומות שבאמת שרי מה"ת או דגם שארי כתבים מיקרא כתב, ובהדיא שנינו במשנה גיטין דפ"ז גט שכתבו יונית ועדיו עברית כשר וכ"פ באה"ע סי' קכ"ו, ולא בעי' בגט כ"א שיקראוהו כהוגן בלא טעות, וא"כ כיון שתינוק קורא אותו כהלכתו ודאו דשפיר דמי אע"ג שאין לו תמונת אות אשורית, וכן מוכח להדיא ממ"ש בסי' קכ"ה סעיף ט"ז דאם נכתב האל"ף למ"ד מישראל ביחד שרי והא בכה"ג ודאי שאין לו תמונת אות אשורית ואפ"ה כשר, ועיין ביש"ש גיטין פ"ט סי' כ"ג שכתב הטעם משום דבגט כל שתינוק קורא אותו אף שאינו כדין האמיתיי של כתב אשורית נמי כשר, ושמא י"ל דדעת התה"ד הוא משום דכיון דאין לאות תמונת כתב אשורית, ושאר הגט הא נכתב בכתב אשורית א"כ דומה לשני כתבים, כתב אשורית וכתב אחר, ונהי דגט כשר בכל כתב אבל כתב אחד עכ"פ בעינן, או כתב אשורית או כתב משיט"א, אבל שני מיני כתבים פסול וכמו שהחמיר בזה הלבוש ועיין בב"י סי' קכ"ו גבי אל"ף למ"ד שבישראל, ואפי' למ"ש הח"מ ר"ס קכ"ו דכשר גם בשני כתבים, י"ל דהכא גרע טפי דאי נימא שאין זה צורת מ"ם א"כ אין כתב כזה בשום מקום דכתב משיט"א אין עושין מ"ם כזה, כן י"ל בדעת התה"ד, אבל באמת גם זה דוחק גדול לומר כן דלענ"ד נראה פשוט ההיפוך דאפי' למאן דמחמיר בשני כתבים היינו כשכתב השני נקרא כתב משיט"א אבל מ"ם דידן נהי דאין לו תמונה האמיתיית של כתב אשורית, אבל התינוק קורא אותו כהוגן כעין כתב אשורית לא מיקרי זה שני כתבים כלל וכשר ודאי: והנה הראיה העקריית שעליה בנה התה"ד יסודו, יש להשיב עלה, דהנה הרא"ש סוף גיטין בסדר כתיבת הגט כתב על מימרא דאביי בש"ס שם להזהיר על הרחקת הרגל בה' דלמהך וז"ל ויזהר שירחיק רגל הה"א דלמהך דלא לשמע דלמחך כי חוכא ובכל רגלי שארי ההאי"ן צריך להרחיק כדאיתא פ' הקומץ כו' אלא בה"א דלמהך צריך להרחיק יותר עכ"ל הרא"ש, ובהאי "יותר" שכתב הרא"ש, הבין התה"ד הכוונה דקאי על ההרחקה כלו' שבה"א זה צריך ריוח יותר גדול בין הרגל להגג, מבשאר ההי"ן, ומשום דאביי הוצרך להזהיר עליו ביתור מכלל שצריך הרחקה יותר גדולה, ומזה שפיר הוכיח התה"ד דגם בשארי ההי"ן אם שינה צורתן והדביק הרגל להגג שפסל גם דיעבד דאל"ה מה מקום להוכחת הרא"ש מדאזהר אביי על ה"א דלמהך מכלל דצריך להרחיקו בריוח יותר גדול נימא דלעולם שיעור הריוח וההרחקה אין נצרך בה"א זה יותר מבשארי ההי"ן, ומה שהזהיר אביי על ה"א דלמהך לומר שבו פסול גם דיעבד אם הדביק הרגל להגג כמו שלא נפרש למחך כמו חוכא, ובשארי ההי"ן כשר בדיעבד גם אם הדביק, אע"כ דגם בשארי ההי"ן נמי פסול דיעבד וממילא אי"א לפרש דאזהרת אביי הי' שלא ידביק לגמרי ושפסול דיעבד, דע"ז לא הי' צריך לטעמא דחוכא, דבשארי ההי"ן נמי אם הדביק לגמרי פסול דיעבד, ובע"כ דאזהרת אביי הי' על שיעור ההרחקה, שבה"א דלמהך צריך הרחקה וריוח גדול יותר ע"ש שזה תכן ראייתו בקצת הסבר משלי, אמנם זה גרם לו לתה"ד מה שהבין דהאי יותר שכתב הרא"ש, הכוונה דקאי על שיעור ההרחקה, אבל באמת הכוונה הפשוטה דהאי "יותר" הוי פירושו באמת על הזהירות, פי' שבה"א דלמהך צריך ליזהר יותר שלא ידביק, ולעולם בשארי ההי"ן בדיעבד כשר ולכן הוצרך אביי להזהיר על ה"א זה משום דבשארי ההי"ן א"צ להזהיר כ"כ מלהדביק כיון דדיעבד כשר,, משא"כ בלמהך אפי' דיעבד פסול אם הדביק לגמרי משום טעם דחוכא, ולפ"ז הוי אזהרת אביי על שלא ידביק לגמרי, ואזדא ראיתו לגמרי, ועיין בב"י סי' קכ"ו בד"ה ולמהך שלפי דרכו שם פי' נמי דהאי "יותר" שכתב הרא"ש על הזהירות קאי וז"ב, וכיון שנסתר ראיית התה"ד נראה פשיט דבשינה תמונת אות נמי כשר אם תינוק קורא אותו כהלכתו ואפשר שגם בתפילין דינא הכי וכ"ש בגט וכמ"ש: ועיין בחדושי רעק"א על המג"א או"ח סי' ל"ב סקל"ז שפוסק דאפי' בנשתנה צורת האות מהני קריאת תינוק, וכולם תפסו עליו שזה נגד הרמ"א שם סעיף ט"ז, ולמ"ש הבאתי סמוכין לדבריו, אמנם אע"ג שבתפילין לא קיי"ל הכי אבל בגט דלא בעינן כתב אשורית ודאי דמהני קריאת התינוק וז"ב, ועוד אפי' נימא לפרש כוונת הרא"ש כהבנת התה"ד דיותר דקאמר הרא"ש אשיעור הרחקה קאי ויהי' ממילא מוכח לפ"ז דגם בשארי ההי"ן אם שינה התמונה או הדביקן פסול וכהוכחת התה"ד, אבל אכתי מנ"ל להוכיח דאפי' כשתינוק קורא כהלכתו לאות הזה נמי פסול דלמא מיירי הרא"ש כשאי"א לקרוא אותו כהלכתו, ובזה שפיר פסול כיון דהשנוי גדול כ"כ עד שאי"א לקרוא אותו כראוי, וזה פסול גם בגט, דעכ"פ ראוי לקרותו כהלכתו בעינן. אבל כשתינוק קורא כהלכתו למה יופסל בגט כיון שאין נצרך לגבי' כתב אשורית דוקא אלא שיקראו כראוי, ולפ"ז בנ"ד כיון שכתב כ"ת שתינוק קורא את המ"ם כהלכתו יש להכשיר: ועוד אפי' אם נניח כסברת התה"ד דשינה האות פסול אפי' כשתינוק קורא כהלכתו ואפי' בגט נמי, מ"מ אכתי יש להכשיר בנ"ד מטעם אחר, דהא בחסר אות אחת מן הטופס ואפי' תיבה שלימה כשר כמבואר באה"ע סימן קכ"ה, והן אמנם שהט"ז שם הוכיח להיפך דאם חיסר תיבה מן הטופס שהגט פסול מדברי התוס' בגיטין דפ"ה שכתבו דלא לכתוב איגרת ביו"ד דמשמע איגרא גג ואע"ג דכי מפרשי לשון גג ליכא שום שינוי בגט ואין שום חשש ערעור בזה רק שעוקר משמעות התיבה וכמאן דליתא דמיא, ומה בכך הרי תיבה זו מן הטופס, אע"כ דסברי התוס' שאפי' חסר תיבה מן הטופס פסול ע"ש, אכן בחבורי לגיטין שם דחיתי ראיה זאת, דודאי התוס' לא יפרשו דאם יהיה כתוב ביו"ד יטעו לפרשו לשון גנ מתרי טעמי, חדא דאין סברא שהקורא בגט יטעה לפרשו שהוא לשון גג דמה ענין גג בגט, ובכן מה תקלה יוצמח כשיהיה כתוב ביו"ד כיון דודאי לא יפרשו הקורא שהוא לשון גג, ועוד דאפי' אם נחוש לזה שמא יטעה הקורא שהוא לשון גג אכתי אין בזה שינוי בכוונת הגט, כ"א שינוי פי' המלה, שזה כשר בשעת הדחק, ובכל הנהו דינים שהזהיר אביי שם יש שינוי בגט, כגון אם כתוב ודין ביו"ד משמע שדוקא כשהדין הוא שאגרשך וכאילו מתנה תנאי שאם אינו דין עלי שאגרשך, לא תתגרשי, וכן בשאר כל הנהו אזהרות שהזהיר אביי יש שינוי בכונת הגט, ודוקא לחשש דבכה"ג שיש שינוי בכונת הגט ושפסול גם בשעת הדחק חשש אביי להזהיר, אבל לחשש כזה שאין בו כ"א שינוי פי' המלה, לא מצינו שחשש להזהיר גם בזה, והנראה לי בכונתם דמשום שאיגרא לשון גג רגילים לכותבו ביו"ד ולכן ע"י רגילות הזאת יכתבו גם כאן בגט איגרת ביו"ד, אבל אם יכתוב כן אז לא יפרשו לשון גג אלא הקורא יטעה ששתי מלות אי גרת הן, וגרת היא לשון זנות וכמ"ש הרי"ף ורמב"ם