זקן אהרן חלק א קפא

היה לו לעשות עבירת הוצאה ע"י שיעבור בקצה רה"י סמוך לרה"ר וג"כ היה נתחייב, נמצא דאי"א לחשוב זאת לחלק ממעשה עבירה ודמיא להולכה דסופ"ק דזבחים לא פסלה במחשבה משום דאפשר בשוחט בצד המזבח וזורק, ג"כ לק"מ, חדא דאנן לאו בהוצאה קאמרינן התם, כל דברי סובבים על דין דר' אבין בזורק חץ מתחלת ד' לסוף ד' ברה"ר גופא, ובזריקה הא לא שייכא דבריו כלל, דלא מצא לעשות אחרת: ואמנם אפי' בהוצאה ודאי דפשיטא דכל חיוב ממון שבא בינתים בין עקירה להנחה אפי' כשהעקירה היתה מקצה רה"י והלך כמה אמות ברה"י גופא נמי פטור כיון דדינא הוא דלא גמר חיוב המיתה פוטר מתשלומין אלא גם מה שנעשה מתחלת חיובו עד הגמרו פטור כמו בקוצר, ממילא דגם אם עקר מקצה רה"י וגם הלך כמה אמות כיון דס"ס עקירה זאת מביאו לידי חיוב דהא א"נ לעשות עקירה אחרת סמוך לרה"ר וכיון דמעקירה זאת אתחלה חיובו ממילא דפוטרת מכל חיובו ממון שבינה עד ההנחה, ומה דמיון לההיא דזבחים דהתם הלכה לאו צורך עבודה כלל כיון דאפשר לשחוט בצד המזבח בלא הולכה כלל ממילא לא התחיל בעבודה עוד, אבל הכא דבלא עקירה אי"א לבוא לידי חיוב ועקירה ודאי אתחלתא דחיוב הוא לכן אפי' במקום שהי' אפשר לעשות העקירה במקום קרוב מותר כיון דס"ס א"צ לעקירה אחרת ועקירה זאת מביא לידי חיוב, נמצא דכבר אתחיל חיוב דשבת ופוטר מתשלומין, וגם אם הי' מקום לקושיתו דמר לא עלי תסוב התלונה כי הדבר מפורש בשטמ"ק בכתובות דהוצאה דמי לקוצר: ו) בדמ"ד ע"ב תירצתי לקושית התו"י מכבוד אב אמאי איצטריך קרא דאין עשה דכיבוד דוחה שבת והא ליכא עשה דאי אומר לא בעינא ליתא לעשה, ותי' דמיד שאמר האב נתחייב בכבוד ותו אי"א בלא זה וע"ז הקשה כ"ת דהא מיד כשאמר לא בעינא לא נפטר מחיוב, כוונתו וא"כ הרי אפשר שיחזור האב מדבורו הראשון ויאמר לא בעינא, וי"ל דהא אנן בשיטת רש"י קיימינן דהפי' דאי אמרה לא בעינא, לא משום דיכול להפקיע החיוב אלא דמלמדין או כופין שיאמר לא בעינא, ואמנם אין כופין לעשות כן כ"א קודם שנתחייב במצוה, בזה כופין שיאמר לא בעינא ולא יבוא לידי חיוב אבל אם כבר נתחייב אין כופין לומר לא בעינא ולהפקיע החיוב שנתחייב מכבר, ולכן היינו טעמא דבכיבוד אב לא שייך לא בעינא, דקודם שנתחייב לא שייך שיאמר לא בעינא כיון דאין עוד איסור וכיון שאמר הרי כבר נתחייב ולכפות לאב שיפקיע ויבטל החיוב זה לא אמרי': ותימה למה לא הקשה כ"ת על תירוצי מכלאים בציצית דהא התם נמי מיד כשיפשוט הבגד יתבטל המצוה, ולמ"ש ניחא דכיון שכבר לבש ונתחייב אין כופין תו לפשוט ולבטל החיוב, ומ"ש כ"ת לתרץ קושית התו"י דבכיבוד גם כשאמר האב לא בעינא יקוים מצות כיבוד ואין בזה קלות העשה רק להיפך חומרא, לא נהירא דאם באמת כשאמר האב לא בעינא יקוים מצות כיבוד כ"ש דהיה לנו לכפות לאב שיאמר הכי ולא יתבטל שום מצוה, דהשתא במקום שע"י חמירתו לא בעינא יבוטל המצוה אפ"ה אין כופין אותו לבטל המצוה בכדי שלא יבא זה לידי איסור, כ"ש כשלא יבוטל שום מצוה ע"י אמירתו לא בעינא דמחויב לומר כן בכדי למנוע לזה מעבירה: ז) מה שתמה בפ' שמיני דחזה ושוק משור ואיל היו נאכלים במקום טהור כדין שלמי יחיד והא שלמי ציבור היו השור והאיל ושלמי ציבור אין נאכלים כ"א בקדש, וגם מי היו האוכלים לבשרם שבתורה לא נזכר מזה, באמת הדבר מפורש בספרא שכתוב דהוראת שעה היתה שיהיו נשחטים במקום ששלמי יחיד נשחטים וגם שהבעלים יהיו אוכלים הבשר כמו שארי שלמי יחיד ודייק מקרא דאשר ישחט "זבח השלמים אשר לעם" דמיותר הוא ובא להורות שיהיה זבח העם כלו' שכל העם יאכלו ממנו, וזבח לשון סעודה של שמחה הוא ועיין בהמוה"מ להמלבי"ם ז"ל ולא הוצרכה התורה לפרט מי היו האוכלים אחרי שזה נכלל במלת זבח: והנני ידידו המוקיר רוב ערכו מברכו בברכת אהרן וואלקין סימן פו. ב"ה עש"ק ז"ך אד"ש תרפ"ז פינסק. כבוד הרב וכו' מהו' אברהם חיים קאנער ג"י מו"צ בנולאזין. ע"ד הגט שסידר כבודו זה יותר מחצי שנה והיה בו ששה ריעותות ה"ה: א) בתיבת "מתא" אשר בשורה שנוי' היתה תמונת המ"מ כזה נו שבשביל שהקולמס היתה עבה ועי"ז נתמלא כל חלל הכ"ף דיו, ב) בשורה הששית בשם אבי המגורשת "מרדכי" הי' המ"ם נפרד הוא"ו מן הכ"ף כזה כו, ג) התי"ו מתיבת דמתקריא הי' גיפלאסין ועי"ז הי' נראה כדבוקין שני רגלי התי"ו מתתיהו אבל רק נראה כדבוקין ובאמת אינן נוגעים, ד) שורות אחדות מטופס הגט היו עוברות חוץ לשיטה אות אחד או שתים לצד הימין והכל בטופס, ה) העי"ן מתיבת מעינות והקו"ף מנהר וואלאזינקה היו תלויות בין השיטות כזה, מעינות, וואלאזינקה, ו) רוב היודי"ן היה חסר להם עוקץ השמאלי, לא למעלה ולא למטה, וההתנצלות של כ"ת, אם כי לדבריו מוסמך הוא להוראה מגאוני דור העבר ורק הסבה שלא הי' לו סופר הגון וכבר נפסל על ידו בעת מעשה ה' גיטין והזמן הי' בהול סמוך לחשיכה, ולסדר גט אחר ביום אחר לא הי' בטוח על הבעל אם יתרצה שוב לזה בהיות שגם בפעם הזה בקושי גדול נתרצה לגרשה, והגט כבר נמסר להאשה זה יותר מחצי שנה, רק כעת לבו נוקפו שמא הגט פסול ומעכב את האשה מלהנשא עד שיבורר הדבר: והנה מתחלה נדבר מנקודת גוף הדין, דכל ריעותא כשהיא לעצמה אפשר להתיר כאשר נבאר בזה על ראשון ראשון, דבר המ"ם מתיבת מתא שלא נכתב כהלכתו, דתמונת המ"ם הוא או כמו כ"ף וא"ו לשיטת הב"י וכל הפוסקים האחרונים באו"ח סי' ל"ו, או כמו נו"ן וא"ו לשי' הפמ"ג שם, והכא חלל הכ"ף נתמלא דיו ואבד תמונתו, ובהיות שלפי התמונה שצייר כ"ת אפשר אכתי לקרוא אותו מ"ס, ובדין זה באות שאין לו התמונה האמיתיית ואפ"ה תינוק יקרא אותו כראוי מצינו בזה פלוגתא דרבוותא, התה"ד סי' ר"ל אוסר מטעם דכל שאין צורת האות עליו כמו שנמסר למשה מסיני אין שם אות עליו הובא ברמ"א אה"ע סי' קכ"ה סעימ"ז וכמ"ש הח"מ וב"ש, וכ"כ הריב"ש סי' קי"ז ופר"ח סי' קכ"ה שאפי' דיעבד פסול, ואמנם הב"י אה"ע סי' קכ"ו הכשיר במקום עיגון ע"ש, ואם כי מי אנכי להכריע, אבל לענ"ד דברי התה"ד אין מובנים דלמה יהא פסול כשתינוק קורא אותו כהוגן, דאע"ג דבתפילין קיי"ל ודאי דאם רואין שאין האותיות החקונו פסול אע"פ שתינוק קורא אותו כהלכתו וכמ"ש הרמ"א או"ח סי' ל"ב סעוט"ו וסעיכ"ה, אבל היינו דוקא בתפילין דבעי' כתב אשורית דוקא ולכן כשאין תמונת האות