זקן אהרן חלק א קפ

סימן פה ב"ה בש"ק ב' אייר תרפ"ו פינסק. הוד כבוד ידי"נ הרב וכו' מהור"ר יצחק יהודה טראנק שליט"א הגאב"ד דקוטנא. בתשובה על מכתבו, לא מלחמת תנופה כ"א מלחמת מגן להגן על מה שהקשה על חבורי לכתובות, א) בדף ג' ע"ב בד"ה והנה הבאתי דברי מהר"מ מינץ דמשו"ה בעינן בכל תנאי דקדושין לנתינת כסף משום דנתינת כסף הקדושין חשיב כמעשה כמ"ש בקדושין ר"פ האומר והא נתינת מעות ליד האשה כמעשה דמי ולא אתי דבור דתנאי ומבטל למעשה הקדושין, אם לא בתנאי כפול שאותו ילפי' מתנאי דב"ג וב"ר דיכול לבטל גם מעשה, וכ"ז בקדושין דעלמא אבל במקדש אדעתא דרבנן דאמרי' דע"י גט כזה שכשר מדרבנן הפקיעו חכמים לכסף הקדושין ושויוה מתנה וא"כ מצד נתינת המעות ליכא מעשה קדושין כלל ולא נשאר כ"א מצד הדיבור שאמר לה הרי את מקודשת לי ובכה"ג לא בעינן לתנאי כפול, ואנכי הקשיתי על מהר"ם מינץ דאכתי למה הוצרך בזה לתנאי כפול דאפי' אם היו הקדושין ע"י מעשה נמי היה צריך לדחות כיון דהאפקעתא הוא נמי ע"י מעשה דלא הדיבור שבתנאי מבטל כ"א הגט הוא דמפקיע הקדושין ואתי מעשה ומבטל מעשה, וע"ז הקשה כ"ת בתרתי גם עלי גם על מהרמ"מ, עלי, דאם כדברי דרק הגט הוא דמפקיע א"כ ליתסרו בקרובות ובשמ"ק בשם הרמ"ה כתב דמדאורייתא אינם נאסרים בקרובים, אמינא להו דאי משום הא לא איריא ודאי דרק הגט הוא דמפקיע ואפ"ה אינה אסורה בקרובים, דאיסור זה אינו שייך כ"א בכל גיטין דעלמא שהגט כורת הקדושין רק מכאן ולהבא אבל עד הגט היה ביניהם גדר אישות ושפיר אסורים בקרובים, לא כן בנ"ד שע"י הפקיעו חז"ל לקדושין מעיקרם וכאילו לא היתה אשתו מעולם מה איסור קורבה שייך בזה אחרי שמעולם לא היו קרובים, אבל זה ודאי שאפקעתא הזאת רק ע"י גט הוא וא"כ איכא שפיר מעשה בהפקעה, ומדברי הרא"ה אין שום סתירה לדברי ואפי' אם הרא"ה לא הי' סובר כמו שבארתי אבל כל הראשונים ודאי דסברי כן דרק הגט הוא דמפקיע ועיין בשמ"ק בשם הרשב"א וברש"י כתובות שם: ב) הקשה על מהרמ"מ גופא דלהבנתו דכיון דשוויה רבנן למעות מתנה ממילא הוי אמירה בלא נתינה דלא מהני מידי וא"צ שוב להפקעה מצד התנאי דהרי לא היה שום כסף במה להתקדש, תימה רבה לי על תמיהת כ"ת דלהבנתו דכיון דשוויה מעות מתנה נתבטלה הנתינה עד שא"צ שוב להפקעה, א"כ למה לא מקשה על הש"ס גופא דקאמר דאפקעו לקדושין, למה הוצרך לזה, לא הול"ל כ"א דשויוהו למעות מתנה ולא היה בזה כסף קדושין, וממילא א"צ להפקעה, אע"כ דהפקעה צריכה בזה מצד התנאי, דאי מצד דשוויה רבנן המעות מתנה אין להפקיע הקדושין כיון דס"ס היא קדשה א"ע בהנאת מתנה זו וא"כ מאי מהני מה דשוויה מעות מתנה כיון דהוא א"ל הרי את מקודשת לי בזו והיא נתרצתה בזה ואע"ג דקי"ל דאם קדשה א"ע במעות שאינו שלו דלא הוי קדושין היינו משום דצריכה להחזיר המעות לבטל הנאת קדושין, אבל כל זמן דלא נתבטל הנאה זאת וגם קדושי טעות לא היה דהא ידעה שאדעתא דרבנן מקדש, ואם ושויוה רבנן לבסוף למעות מתנה תתקדש בהנאת מתנה, איך יפקיעו הקדושין שקדשה א"ע ברצונה בלא שום טעות, ובע"כ צ"ל משום דכיון דקדשה על תנאי כשירצו חכמים נתבטלו הקדושין מצד התנאי, והא דפרש"י דשויוה למעות מתנה היינו משום דאל"ה היתה צריכה להחזיר המעות כדין כל קדושי טעות דהמעות חוזרין וא"כ שפיר קאמר מהר"ם מינץ דהא תינח אם המעות גופא היו לקדושין הי' זה נחשב שפיר למעשה וכדאמרי' בר"פ האומר דנתינת מעות לאשה חשובה כמעשה, אבל כיון דהמעות נעשו מתנה והקדושין חל רק בשביל הדבור שא"ל הרי את מקודשת בהכי והיא נתרצתה וא"כ אין בזה כ"א דבור גרידא ואתי דבור ומבטל דבור ועיין בתשובת מהרמ"מ גופא ותמצא כמ"ש: ג) מה שהעליתי בד"י ע"ב בשי' רש"י דבנצרר הדם ולא יצא לחוץ אינו חייב משום נטילת נשמה, וכ"ג העיר שזה נסתר מרש"י דר"פ שמונה שרצים, כוונתי לפרש"י שם בלשון ראשון דחייב משום שוחט, תמיהני דלבד שאין סתירה מהתם אדרבה חילי' דידי מהתם דבלשון שני פרש"י להדיא דרק משום צובע חייב ולא משום נט"ש, ואפי' לל"ק דחייב משום שוחט, הא שוחט גופא הוי החיוב משום צובע דניחא לו דלתווס בית השחיטה ורוצה בצביעה זאת וכמ"ש בחבורי: ד) בדי"א ע"ב שהסברתי דהא דקטן א"י לעשות שליח הוא משום מלתא דאיהו ל"מ עביד, הקשה כ"ת דא"כ למה קטנה א"י לעשות שליח לקבל גיטה הא ביכולה לשמור גיטה מתגרשת ע"י עצמה, ובמחכ"ת לק"מ חדא דהא רוב הפוסקים ה"ה הרי"ף ורמב"ם פ"ג מהל' גירושין ועוד סברי דקטנה אינה מתגרשת באמת ע"י עצמה, אכן אפי' לשי' התוס' בגיטין דגם קטנה מתגרשת ע"י עצמה, אמינא לי' אדמותיב על דידי על טעם שלי ולמה לא מותיב יותר על דברי התוס' בגיטין ד"ה שאני שתופי מבואות שכ' דאין למעט שליחות בקטן מקרא דתרומה אלא במלתא דליתא בנפשי' כגון תרומה דליתא בתרומה דנפשי' אבל בזכייה כמו שזוכה לעצמו זוכה לאחרים ע"ש, דלפ"ז יקשה נמי כקושית כ"ת מדוע אין קטנה יכולה לעשות שליח לקבלה הא היא יכולה לקבל הגט לשיטת התוס' גופא דסברי דבין היא בין אביה יכולין לקבל, אלא דפשוט שאינו דומה קטן לקטנה בשליחות הגט, מה שקטנה יכולה לקבל אין הטעם משום דיש לה יד ודעת לקבל, אלא משום דכיון דמתגרשת גם בע"כ ממילא לא בעינן דעת דידה, ואם רק הגיע לרשותה מתגרשת אפי' בע"כ, ומשו"ה לא שייך למעטה מקרא דמה אתם בני דעת כיון דלקבלת הגט לא בעינן דעת, וכ"ז הוא כשמקבלת מעצמה אבל לעשיית שליח הא בעינן דעת דבלא דעת אין בעשייה זאת כלום ולא נעשה שליח וממילא לא הגיע הגט כלל לרשותה: ועוד אני אומר לכ"ת מי זוטר לי' טעם שכ' הרמב"ם בפ"ו מהלכות גירושין וז"ל וקטנה אין עושה שליח לקבלה מפני ששליח קבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן שאינו בן דעת ע"ש, והראב"ד השיג ותמה למה הוצרך לבדות טעם מלבו ולא ניחא לו בטעם הפשוט דשליחות ילפי' מקרא דאתם גם אתם מה אתם בני דעת וקטנה לאו בת דעת, ועיין בפנ"י שכ' בגיטין דס"ה דהרמב"ם חש לקושית כ"ת, דא"כ למה קטנה א"י לעשות שליח הא איתא בקבלת הגט, ולשי' התוס' אין למעט מקרא דאתם כל היכי דאיתא בדנפשה, ומשו"ה הוסיף הטעם מפני שצריך עדים, עכ"פ הראיתיו דלקושיתו כבר נתעורר הרמב"ם ובין לטעמא דרמב"ם ובין לטעמא דידי אין מקום לקושית כ"ת: ה) בדל"ה העליתי דכיון דחיוב שבת ע"י עקירה והנחה בא ממילא שכל חיוב ממון שבא בינתים בין עקירה והנחה פטור מן התשלומין דדומה לקוצר דבעי' שיעור ובודאי שכל ממון שמתחייב משעה שמתחיל לקצור עד שגמר שיעורו נידון כדמתחייב בנפשו, וע"ז הקשה כ"ת דלא דמי זורק לקוצר, דבקצירה שיעור אחד שוה כגרוגרת אבל בהוצאה הרי אפשר לחשוב מה שעקר מקצה רה"י והלך כמה וכמה אמות עד שהוציאו לרה"ר והניח למעשה עבירה, הרי אפשר