זקן אהרן חלק א קעח

וכפייה בעי' טופחין עכ"ל, ומשמע מדבריהם דעישוי וכפייה שכתבו אדין קאי כלומר דדין בעלמא שהוא בלא עישוי וכפייה לא בעינן מומחין וכ"ש כפייה בלא דין, אלא דוקא דין כזה שנצרך לכפייה ועישוי בעי' מומחין וכ"כ הב"ח להדיא בחו"מ סי' א' דלכפייה בלא דין או לדין בלא כפייה לא בעי' מומחין ע"ש: הן אמת דמתוס' ב"ק יש להוכיח להיפך דבדט"ו בד"ה אשר תשים כתבו וז"ל וי"ל דלפניהם איצטריך לכל דבר עישוי וכפייה אעפ"י שאינו דין דבעי מומחין וכו' עכ"ל, הרי שסיימו להדיא כפייה ועישוי אע"פ שאינו דין נמי, וא"כ צריך לפרש דמ"ש בגיטין לכפייה בעי' מומחין היינו נמי אעפ"י שאינו דין אע"ג דלא פי' כן להדיא, דבא זה מה שפי' בב"ק ולימד על מה שסתמו בגיטין, ולפ"ז י"ל דכ"ש דלדין בלא כפייה בעי' מומחין ודלא כהב"ח, ושוב ראיתי שבתומים שם השיג על הב"ח מתוס' דב"ק, ולא רק מלשון התוס' השיג אלא ממקומו הוא מוכרח דלא כהבנת הב"ח בתוס' דהא כל עיקר חילוק התוס' נובע מקושיתם דלמה איצטריך קרא דלפניהם למומחין תיפוק מאלקים דכתיב בפרשה וע"ז תי' דמאלקים לא הוי ידעינן כפייה ורק מלפניהם דכתיב גבי אשר תשים אלו כלי הדיינין ידעינן מינה שדוקא בכפייה בעי' מומחין ובשלמא אי נפרש דכפייה היינו בלא דין ניחא דכתיבי תרווייהו, מאלקים ידעי' דדין בלא כפייה בעי מומחין ומלפניהם ידעי' דכפייה בלא דין בעי מומחין, משא"כ אי נימא כהב"ח שדוקא בדאיכא תרווייהו דין וכפייה בעי מומחין אבל לדין לחוד ולכפייה לחוד לא בעי' מומחין, א"כ אכתי יקשה למה כתיב קרא דלפניהם ונהי דאלקים לחוד לא סגי דהו"א דלדין לחוד נמי בעי' מומחין, אבל לכתוב לפניהם לחוד וקרא דאלקים למה, והן אמנם דזה יש ליישב דאדרבה מוכח בהב"ח, די"ל דאי לא כתיב אלקים ומקרא דלפניהם לחוד הו"א דכל כפייה אפי' שהיא בלא דין נמי בעי' מומחין ואצטריך נמי אלקים להורות דבעי' תרווייהו, דהא האי לפניהם אהאלקים דכתיב בפרשה קאי כמ"ש התוס', ואמרי' דדוקא בדאיכא תרווייהו דין וכפייה הוא דבעי' מומחין ולא באופן אחר וכב"ח, אלא דאכתי יקשה על הב"ח מלשון התוס' דב"ק וסנהדרין שכתבו להדיא דלכפייה לחוד אעפ"י שאינו דין בעי מומחין, וא"כ בע"כ דגם מ"ש בגיטין דלענין עישוי בעי מומתין היינו נמי עישוי בלא דין וזה דלא כב"ח: ואמנם שוב ראיתי שגם כוונת התוס' דב"ק הוא כב"ח, דאי נימא כהתומים דמ"ש בגיטין לענין עישוי היינו עישוי לחוד בלא דין ולכפייה לחוד הוא דבעי' מומחין מקרא דלפניהם ומינה דקרא דאלקים היינו דין בלא כפייה וא"כ יהי' מוכח מן התוס' דגם כשקיבלו עליהם את ההדיוטות מרצונם נמי לא מהני כיון דאלקים היינו דין לחוד בלא כפייה, והיינו בקבלה, ואפ"ה בעי מומחין דוקא, וכן הוכיח באמת התומים שדעת התוס' הוא דבהדיוטות לא מהני קבלה ג"כ, ובאמת הוא דעת התוס' מפורש ומבורר דקבלה מהני בהדיוטות נמי דכן מוכח להדיא ממ"ש בב"ק שם וז"ל ומדבורה דכתיב והיא שופטת את ישראל אין ראיה שאשה כשירה לדון דשמא קיבלו אותה עליהם משום שכינה עכ"ל, הרי לפנינו דאשה ודאי לא נסמכה ופסולה לדין לפי תי' התוס' ואפ"ה מהני קבלה, וכיון שהוכחנו דתוס' סברי דקבלה מהני בהדיוטות א"כ אי"א לפרש בכוונתם דלדין לחוד בלא כפייה נמי בעי' מומחים דוקא, דהא היכי שהוא בקבלה ובלא כפייה כתבו להדיא דאפי' אשה כשירה, ובע"כ דדעת התוס' הוא כב"ח דדוקא לדין ולכפייה בעי' מומחין דוקא הא לדין בלא כפייה סגי בהדיוטות, ובכדי שלא יסתרו דבריהם ממ"ש בב"ק דלדין לחוד נמי בעי מומחין אפשר לחלק ולומר דכוונתם בב"ק היינו כשהבעלי דינים לא באו נדין מעצמם ורצונם אלא הדיינים שלחו לקרוא אותם ואף שלא סירבו לדבריהם ולא היו צריכים לכפייה אפ"ה אין דינם דין. דהדיוטות כמו שאין בכחם לרדות ולכפות לבעלי דינין כן אין להם רשות לשלוח אחריהם וטעם האיסור הוא כמ"ש הר"ן בסנהדרין דהדיוטות אסורים להשתמש בכתרן של חכמים ולקרא לבע"ד שיעמדו לפניהן למשפט, וזה אסור לפניהם אבל היכי שבע"ד באים מעצמן בלי קריאת הדיינין ומקבלין עליהם את ההדיוטות שרי, ולפ"ז אין כאן שום סתירה בדברי התוס' דמ"ש בב"ק דלדין לחוד נמי בעי מומחין היינו לקרוא לבע"ד דזה גופא הוי כמו כפייה, כיון שנוטלין כתרן של חכמים. ומ"ש בגיטין וכהבנת הב"ח דלדין לחוד לא בעי' מומחין היינו כשבאו מעצמם לב"ד ולא היה בזה שום כפייה, לא כפייה בעצם ולא שליחות לקרוא לבע"ד וכיון שהבע"ד באו מעצמם וקבלו עליהם את הדיינים פשיטא דמהני דלא גרע מאשה, ובזה מיושב כל הדקדוקים בכוונת התוס': והנה בשער המשפט נסתפק אי מהני קבלה בהדיוטות, ותמיהני ומה לא הביא מהא דדבורה דמהני קבלה אע"ג דאשה ודאי לא נספכה, ושמא י"ל דמדבורה אין ראיה דנהי דלא היתה סמוכה מ"מ מומחית מיהא הוואית ומומחה אע"ג דאינה סמוכה שפיר מהני קבלה אבל להוכיח מינה דגם בהדיוטות ממש מהני קבלה אי"א, דפשוט דיש לחלק בין מומחה אעפ"י שאינו סמוך להדיוטות ממש דאיכא בהם תרתי לריעותא הדיוטים וגם אינם סמוכים, ולפ"ז יתיישב גם דברי התומים שהבאתי שהוכיח בשיטת התוס' דס"ל דלא מהני קבלה בהדיוטות והקשיתי ע"ז מהא דדבורה, ולמ"ש ניחא דדבורה שאני שהיתה מומחית ולית בה אלא חדא לגריעותא שאינה סמוכה אבל בהדיוטות ממש איה"נ דלא מהני קבלה, וכחילוק הזה מוכח מדברי התוס' שכתבו וז"ל תימה הא לפניהם לא איירי אלא בכשרים לדון דכן דרשי' כו' לפניהם ולא לפני ב"ד הדיוטות ואשה פסולה לדון דכל הכשר להעיד כשר לדון ע"ש, ומאוד נפלא דלמה לתוס' להוכיח דאשה פסולה לדון מדפסולה להעיד ותיפוק מהא גופא דלפניהם ולא לפני הדיוטות ואשה ודאי דלא נסמכה, אע"כ דמזה לא מוכח אלא דהדיוטות פסול אבל אשה מומחית רשאה לדון, לזה הביאו מעדות והתם אפי' מומחית נמי פסולה להעיד וילפי' מינה דגם מומחית פסולה נמי לדון, והרי הוכחתי דהתוס' מחלקים בין הדיוט למומחה אע"ג שאינו סמוך כמו אשה וא"כ גם לענין קבלה יש לחלק כן: היוצא דלדעת הב"ח לא בעי' לטעם דשליחותייהו עבדינן כ"א היכי דנצרך דין וכפייה אבל לדין לחוד אפי' הדיוטות ממש כשרים גם מה"ת וכ"ש בשאינם שולחים לקרוא לבע"ד אלא הם באים מעצמם דכשרים לדון דעיקר האיסור הוא להשתמש בכתרן של תכמים ולקרוא לבע"ד, וכ"ש בדיין מומחה אעפ"י שאינו סמוך וגם הבע"ד קיבלום עליהם מרצונם דכשרים לדיינים גם מה"ת כיון דאיכא בהו תרתי למעליותא מומחה וגם קבלה של בע"ד והכי מתבאר בע"כ משי' התוס', ולפ"ז דיינים שלנו דנהוגים כעת בכל ערי ישראל שכל עיר תקבל רב שהוא גדול בתורה ויודע לחתוך את הדין עפ"י ד"ת, ועכ"פ מכלל הדיוטות ודאי שיצאו שאינם צריכים כלל להאי טעמא דשליחותייהו עבדינן אלא דיניהם דין מה"ת כיון דהם מומחים וגם קבלום עליהם, ולכן יש להם הרשות לקבל עדות ולדון כל הדינים אפי' שאינם שכיחים, וגם בדיני קנסות הוכחתי בחבורי לחו"מ סי' א' דיש להם הרשות לדון ושם הארכתי ואכ"מ, ואם כי חדש הוא שמפרשי השו"ע לא הזכירו דבזה"ז שמקבלין רב קבוע יש לו הרשות לקבל עדות ולדון מה"ת, אפ"ה הדברים מצד עצמם יתנו עדיהם כי נכון הוא, וראיה נכונה לדברי דהא זה פשוט דעיקר הדין דשליחותייהו