זקן אהרן חלק א קעז

אלא דלפ"ז שהכ"מ שלא נוכל לקיים קנס דכ"ז יש מלקות וכמו בבן גרושה או בהעידו על אחד שחייב גלות דלא מצינן למיעבד בהו כאשר זמם כדיליף מקרא דהוא ינוס, הטילה התורה מלקות כדתנן במתני' ריש מכות, ולאו דוקא באלו אלא הוה"ד בכל עדות שבעולם אם אך רצו להרשיע את הצדיק ובאו עדים אחרים והזימום מלקינן לי' וכמ"ש הרמב"ם בפיה"מ דריש מכות וז"ל למדנו מפי השמועה כי כשיעידו עדים והרשיעו צדיק והצדיקו רשע ואח"כ באו עדים אחרים והצדיקו צדיק והרשיעו רשע שמלקין את העדים שרצו להרשיע את הצדיק והוא שנא' והי' אם בן הכות הרשע יהיה אותו דבר שהרשיעו בו איזה דבר שיהיה וכו' עכ"ל, וא"כ לכאורה יקשה אם העידו על טרפה שהרג את הנפש למה אין מקבלין העדות נהי דלא נוכל לקיים בהו כאשר זמם ממש כיון דגברא קטילא בעו למיקטל אבל עכ"פ מלקות ודאי יגיע להם ואכתי הו"ל בני הזמה במלקות, וכיו"ב הקשו התוס' גופייהו בריש מכות מההיא דסנהדרין דנערה המאורסה דהו"ל עדות שאין אתה יכול להזימן משום דמצי אמרי דמלקינן להו מטעם דהרשיעו את הצדיק, אלא דהתוס' תי' התם דבנפשות בעינן כאשר זמם ממש, כוונת דבריהם דבנפשות לא סגי בעונש מלקות די"ל שהעונש הזה לא ימנענו מלהעיד שקר בכדי להרוג את מי שרוצים להרוג ע"י עדותן, דבההנאה שיש להם שזה יהרג ניחא להו גם לקבל עונש המלקות, אבל היכי שגם בעדותן אינם רוצים להרוג כ"א להטיל איזה עונש על אותו האיש שמעידין עליו, בזה יספיק אם נטול על העדים גם עונש מלקות שעי"ז ימנעו מלהעיד שקר, ותי' הזה שייך גם בטרפה כיון דעונש נפשות הוא לא יספיק עונש מלקות, אבל התוס' בכתובות כתבו דבטרפה לא יוכל לקיים כאשר זמם לא במיתה ולא במלקות, היינו דבמיתה לא נוכל לחייבם מטעם דגברא קטילא בעו למיקטל ובמלקות אי"א כי עונש זה לא יספיק לגבי נפשות וכסברא שכתבו במכות, אבל באמת מלקינן להו אלא שזה לא יספיק ועוי"ל דכיון שהעידו על הטרפה ורצו להרוג גברא קטילא אינם מחויבים גם מלקות שאין ממש בעדותן כיון דגברא קטילא הוא ואפי' אם היו הורגים אותו בעדים נמי היו פטורים, לכן אין ממש גם במה שרצו להרגו ולא מיקרי כלל שהרשיעו צדיק להכי אינם אפי' במלקות אבל בכ"מ שלא נוכל לקיים כאשר זמם ודאי שלפחות מלקינן אותם כמפורש במשנה ותוס' גופא ודו"ק: ודע דלאו דוקא בעדות נפשות אלא אפי' בממון כשרצו לחייב את הזכאי, ומאיזה סבה לא נוכל לקיים בהו כאשר זמם ודאי מלקינן אותם כיון שסוף סוף הם רצו להרשיע הצדיק וכמ"ש בשם הרמב"ם בפיה"מ שכתב יהיה העדות איזה דבר שיהי' דכיון שעכ"פ הם רצו לחייב הזכאי מלקינן להו מקרא דהרשיעו צדיק, וכ"כ במנ"ח מצוה תקכ"ד שגם בממון מלקינן במקום דליכא כאשר זמם, ובזה מיושב דעת הרמב"ם שפסק דעדות מיוחדת כשר בדיני ממון, והאחרונים הרבו להקשות דהא הו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה דמצי אמר מנא ידעי דאיכא עוד עדים ואנא לחייב שבועה אתינא וכההיא דב"ק דכ"ד, ואי"ל דבממון לא בעינן עדות שאי"ל הא הרמב"ם פוסק דעדות הקרובים לדיינים פסולים אפי' בד"מ והטעם הוא משום דאי"א להזימן וכמבואר בש"ך חו"מ סי' ל"ג, ולמ"ש א"ש דלא דמו כלל הנך תרי דינים אהדדי, דבעדים הקרובים לדיינים דאין יכולים להזימן משום דהדיינים לא יקבלו הזמה על קרוביהם וא"כ לא יוכחשו העדים כלל וממילא לא יקבלו אפילו מלקות, אבל בעדות מיוחדת שהדיינים מצדן יקבלו הזמה ורק החסרון הוא שלא מצינן לקיים בהו קנס דכאשר זמם, מ"מ כיון שזה ודאי דמלקינן אותם שאפי' לדבריו שלא רצה לחייב כ"א שבועה ע"מ רצה להרשיע הצדיק וכיון שעכ"פ מתקיים ההזמה במלקות לא איכפת לנו שוב אם אינם משלמים קנם דכאשר זמם דמ"ש האי עונש מהאי עונש וכמו בבן גרושה דהוו בני הזמה במלקות ובחבורי חשן אהרן סי' ל' הארכתי ליישב עפי"ז בכ"מ ואכ"מ עכ"פ זה ברור דקרא דכאשר זמם קאי גם על עדי קדושין דהוו בני הזמה במלקות, וכיון דבני הזמה נינהו ממילא כשאומר איני יודע בזמן בטל עדותו ודלא כהנו"ב, ולפ"ז בנ"ד בטל עדותו של הרר"י אבנר מצד שהגיד שאינו יודע באיזה יום היה, ואם שארי העדים העידו כ"א בתוכ"ד של חבירו בטל כל העדות אפי' של השנים אחרים דכולם עדות אחת להזמה ובעינן שיהי' אפשר להזים כולן וכשאחד אומר א"י דאי"א להזימו בטלה כל העדות אפי' הן מאה, אבל עכ"פ עדותו לחוד בטל ודאי: ועוד נראה מטעם אחר דבטל כל העדות דהא כ"ת כותב שעד אחד מהנהו ג' עדים נפסל לעדות מה"ת במה שהעיד עדות שקר לפני ב"ד שהוכחש בפניו ע"י חמשה עדים, וכיון שאחד נמצא פסול בטל כל העדות, ואפי' לדברי הב"ש סי' מ"ב סק"ח דלשיטת הרא"ש דבעינן ראיה והגדה אז הוי כמו דהיו עדים כשרים בשעת הקדושין דאכתי חסר האגדה, דזה אינו רק היכא שאין אנו צריכים להגדת העדים וכגון שהם מודים בקדושין ואין נצרך עוד לפסוק על פיהם, אבל בנ"ד שיש ערעור על הקדושין והיא טוענת שלא נתכוונה כלל לקדושין, ועכ"פ צריכין אנו כעת לפסוק עפ"י עדותן, ודאי דהשתא שיש כאן ראיה והגדה של הפסול אין נאמנין לברר ואין הב"ד יכולים עוד לפסוק על פיהם וכמבואר בב"ש גופא כן כ"ש: הן אמנם כשאני לעצמי הייתי חושש לבטל הקדושין משום פסולו של העד דהא אין עד נפסל כ"א כשקבלו עדותן עליו בפני שלשה ומומחים ואפי' בדיעבד אם נתקבל בפחות מג' לאו כלום הוא כמבואר בחו"מ סי' כ"ח ועיין בפ"ת אה"ע סי' מ"ב בשם תשו' פנ"א בבתולה שנתקדשה בפני עדים רקים ופוחזים ואח"כ באו עדים כשרים והגידו לפני הרב על עדי הקדושין שהם פסולי עדות דאורייתא שעוברים בכל יום על נשג"ז ואוכלים טרפות וכתב שאין אותו עדות מספיק כלל לפסול עדי הקדושין משום שהרב יחידי קבל עדותן ע"ש, ואחרי שלא הזכיר כ"ת אם הוגבה על העד הזה עדות כד"ת עפ"י ב"ד של ג' איני רוצה לקבוע בזה מסמרות, ובשגם שבעיקר יש לדון טובא אם גם בעדי קדושין אמרי' דבטלה כל העדות כשנמצא א' פסול ועיין בתשו' רעק"א סי' צ"ד ובנו"ב סי' נ"ח מ"ש בזה, ועוד דהא בתשו' ב"י בדיני קדושין סי' י' פסק שם גאון אחד והב"י הסכים עמו דהא דנמצא א' פסול בטל כל העדות הוא דוקא בפסול מה"ת אבל בפסול מדרבנן לא אלים פסולו לפסול הכשר שעמו ע"ש, וא"כ לפמ"ש הקצוה"ח סי' ל"ד דכיון דמה"ת בעי' לקבלת עדות שלשה מומחין והשתא דמקבלינן עדות אינו אלא תקנתא דרבנן מטעם דשליחותייהו דקמאי עבדינן ונמצא דמה"ת לא משכחת פסולי עדות השתא כיון דליכא קבלת עדות וכל פסולי עדות השתא אינם כ"א פסולי דרבנן, וכיון שכן לא אלים פסולייהו לפסול הכשרים שעמו, אכן בראותי בכמה תשובות של גדולי הדור שביטלו הקדושין ע"י שנמצא אחד פסול ועיין בתשו' עין יצחק סי' נ"ו הלכה למעשה לבטל הקדושין שנמצא בתוך העדים אחד שהועד עליו שהוא פסול לעדות ולא חשש להפקפוקים שזכרתי, הנני מוצא מחויב להצדיק את הצדיק ולקיים דבריו אם שנצרך להאריך בזה, והוא דהא זה פשוט דמה דמצרכינן לטעם דשליחותייהו עבדינן אינו אלא בדין דבעי עשוי וכפייה אבל לדין שאין נצרך לכפייה אין צורך כלל למומחין וכו"ע כשרים בזה לדיינים גם מה"ת, דכ"כ התוס' גיטין דפ"ח וז"ל דלפניהם איצטריך דלענין ישי