זקן אהרן חלק א קעד

אבל לאחר העיון נראה שגם טענה זאת אינה דהא כתבו התוס' נדרים דכ"ח וז"ל וא"ת והא לעיל גבי ד' דברים התירו בלא שום אונס אע"ג דהוי דברים שבלב וי"ל דהתם ה"ט משום דאנן סהדי שדעתו לכך וכיון דאנן סהדי הרי כאילו פירש בהדיא ולא הוי דברים שבלב עכ"ל, והרי נלמוד מן התוס' דלא חשיב דברים שבלב כ"א במקום שרק ההוא גברא יודע מה שבלבו, אבל במקום שאנן סהדי כולנו על מה שבלבו של זה לא חשיב דברים שבלב, אלא מעשה, וביותר ביאור כתבו כן הריטב"א ונמוק"י שם דהיכי דהדברים הוי בלבו ובלב כל אדם הוי דברים ע"ש, ולפ"ז בנ"ד נמי שודאי מסתבר דלא נתכוונו כולם לקדושין גמורים דלמה להם הקדושין דהאידנא אחרי שבעוד ימים אחדים יעשו קדושין כדמו"י בברכה ושמחה, ובאם הקדושין דהאידנא יהיו גמורים, א"כ איך יעשו אח"כ תחת החופה עם הברכה דאם יברכו ברכת אירוסין יהיה ברכה לבטלה כיון שכבר נתקדשה, ואם לא יברכו א"כ יפסידו הברכה, וכמו כן ניכר מהנהגת המסדר והעדים שלא הקפידו לשמוע ואילו לקדושין נתכוונו ודאי שלא היה מוציא המסדר מתח"י קדושין כאלו שלא הוא ולא העדים שמעו דיבור של קידושין מהחתן, וגם עוד כמה ריעותות, ובודאי שאנן סהדי כולנו שלא נתכוונו לקדושי מעליא, וא"כ אין זה תו דברים שבלב אלא כאילו פירושו להדיא שלא מכווני לקדושין והיכי שפי' בהדיא ודאי שאין בזה אפי' ריח קדושין: ועיין בב"י אה"ע סי' קמ"ט שכתב בשם הריב"ש וז"ל דאם יאמר אומר כו' דזה שנשאה בחוקי העכו"ם והתנה עמה להיות אשתו הו"ל כמדבר עמה על עסקי קדושיה בשעה שנתייחדה עמה כו', יש להשיב דאדרבה איפכא מסתברא דאפי' לדעת הגאונים שסוברים כנסה סתם אמרי' דלשם קדושין בעל, בנידון זה לא בעל לשם קדושין דכיון שהתחילה בנשואין כחקות העכו"ם הרי כאילו פירשו שאין בדעתם לשם קדושין כדמו"י עכ"ל, הרי נמי שדן אומדנא טובה כפירש בהדיא, וזולת שיש לדון שאפי' קדושין גמורים לא חשוב עוד כמעשה גמור דהא המעשה בעצמותה כל זמן דלא ראו עדים לא מהני מידי, והעיקר הוא ראיית העדים, וראיה לא הוי מעשה, וסברא כזאת כתבו בתוס' כריתות ד"ד על מ"ש בש"ס שם שאני עדים זוממין הואיל וישנו בראיה כתבו התוס' וז"ל תימה מאי משני ממסית ומדיח ותי' ר"ן במגילת סתרים דכיון דמגדף ישנו בלב כל הני נמי הכי אבל עדים זוממין דאינן בלב איצטריך לשנויי דישנו בראיה, ובספרו כתב עדים זוממין הואיל וישנו באם, פי' באם לא יגיד ומפרש בפ' שבועות העדות דאין מתחייבין אלא בב"ד ולהכי מעקימת שפתים לא מחייבי דא"כ אפי' חוץ לב"ד נמי והגדתן לחוד דהיינו פיהן לא גרמו להו אבל בעלמא דמחייבי עפ"י דבורן עקימת שפתיו הוי מעשה ע"ש, הרי דכל היכי דהמעשה בעצמותו לא מחייבי מידי אם לא בהצטרף לה עוד איזה דבר אינה חשובה מעשה, והיה מקום לדון לפ"ז דבענין קדושין מהני כל מחשבה שבלב לבטל מעשה הקדושין במקום שמאמינים אותה שבאמת חשבה כן בלבה ומשום דאין בזה מעשה גמורה והמעשה נצרכת להצטרפות ראיית העדים, כ"ש בנ"ד שהאומדנא גדולה כ"כ דאנן סהדי דלא נתכוונה לקדושין גמורים והוי כאילו פירשו בהדיא כן, והמעשה אינה גמורה, דיש בכח מחשבה כזאת לבטל מעשה הקדושין, וראיה לדברנו דבכה"ג שגלוי לכל דלא נתכוונו לקדושין נאמנת הכלה לומר דלא נתכוונה ואין זה דברים שבלב, ממ"ש הרשב"א בהטמין עדים אחורי הגדר בשעת קדושין והיא לא ראתה העדים יכולה לומר יודע אני דאין קדושין בלא עדים וכוונתי לצחוק בעלמא וכ"פ הרמ"א סי' מ"ב סעיף ג', ולכאורה יקשה למה לא נימא דהוי דברים שבלב, א"ו משום דהאומדנא גלוי לכל לא הוי דברים שבלב, וכן משמע לשון הרשב"א גופא שמפרש הטעם לדין זה כיון דיודעים דמקדש בלא עדים אין חוששים לקדושין רגלים לדבר שרצתה לשחק בו ע"ש, הרי להדיא דבמקום שגלוי לכל דלא נתכוונה לקדושין לא הוי קדושין אפי' כשקבלה סתם ולא אמרי' בכה"ג דברים שבלב אינם דברים כיון דהדברים הוי בלבה ובלב כל אדם, ולכן בנ"ד נמי דלא לצחוק היא עושה אלא לקיים חוק המלוכה כ"ש דנאמנות דלזה נתכוונה ולא לקדושי מעליא, דה"נ הוי רגלים לדבר דלא נתכוונה לקדושין דכל הרוצה לקדושין עושה כדין בברכה ושמחה: הן אמנם דיש לחלק דלא דמי לההיא דרשב"א בהטמין עדים אחורי גדר, דקדושין בלא עדים לא מהני כלל ולכן שפיר הוי אומדנא טובה שגלוי לכל דלא נתכוונה לקדושין דאילו לקדושי מעליא נתכוונה היתה מעמידה עדים כיון דידוע דקדושין בלא עדים לא מהני ומשו"ה נאמנת לומר דבאמת לא נתכוונה לקדושי מעליא, אבל בנ"ד מה שקדשה בלא ברכה ושמחה שאין זה עיכוב בקדושין והברכה אינה כ"א למצוה ולא לעיכוב, אפשר שזה לא הוי אומדנא גלויה כ"כ להחליט שבודאי לא נתכוונה לקדושין די"ל שבאמת לקדושין נתכוונה ולא חששה למצוה דברכה, ולבד שמצד הסברא יש לחלק כן, עוד נ"ל להוכיח חילוק זה ממ"ש מהר"מ פאדוה סי' ל"ב וז"ל כי ניזל בתר טעמא דמלתא שמפרש הרשב"א עצמו הטעם כיון דיודעים דמקדש בלא עדים אין חוששין לקדושין, רגלים לדבר דרצתה לשחק בו, והכי לא שייך מידע ידע דהמקדש בעד אחד אין חוששין לקדושין כדעת רוב הגאונים ושחקה בו כו', וממה שהוסיף כדעת רוב הגאונים משמע להדיא דדוקא להגאונים דס"ל המקדש בע"א אין חוששין לקדושין, בזה שייך לומר לשחוק נתכוונה, אבל להסמ"ג וגם לדידן שפסק הרמ"א דחוששין להחמיר גם בקדושי ע"א אינה נאמנת לומר לשחוק נתכוונתי ומטעמא דכיון שידענו שלחומרא מיהא חלין הקדושין לא הו"ל לעשות כן לשחוק, הרי להדיא שדוקא בדבר שיש עיכוב בקדושין אז נאמנת לומר דלשחוק נתכוונה, אבל בדבר שאין עיכוב אינה נאמנת: אכן באמת מצינו גם להיפך דבתשב"ץ ח"א סי' ע' כתב להדיא מקדש בע"א לכו"ע יכולה לטעון דלהשטות נתכוונתי, והטעם י"ל כדברנו דכיון דמדרך כל אדם להדר שהקדושין יהיו באין פקפוק, משו"ה בקדשה בע"א אע"ג דמחמרינן לחוש לקדושין הללו אפ"ה כיון דרבו המפקפקים נאמנת לומר לשחוק נתכוונתי דאי לקדושי מעליא מסתמא היה מקדש בב' עדים שיהיו קדושין לכו"ע, וה"נ בנ"ד נאמנת לומר דלא נתכוונה כ"א לקדושי ערכאות דאי לקדושי מעליא ודאי שהיו מהדרין לקדש בברכה כדרך כל בנות ישראל הכשירות, ואע"ג שבארתי דבזה יש מחלוקת בין מהר"מ פאדוה לבין התשב"ץ, אכן אחרי שהב"ח פוסק דבמקדש בע"א נאמנת לומר להשטות נתכוונתי, יש לנו מכריע כהתשב"ץ דכל שהקדושין אינם כראוי לכו"ע נאמנת, ודאי דהכי נקטינן, ואם כי הח"מ שם בסי' מ"ב והב"ש חולקים על הב"ח, אבל רבנן בתראי ה"ה החכ"צ ונו"ב כבר יישבו לקושיותיהם, וקושית הח"מ דמה בכך דלהשטות נתכוונה הא הוי דברים שבלב, כבר מתורץ בדברנו דהכא דהוי רגלים לדבר ואנן סהדי דלא לקדושי מעליא נתכוונה לא הוי תו דברים שבלב וכמ"ש, ועוי"ל דבכה"ג דנ"ד גם מהר"מ פאדוה יודה דיכולה לטעון כן, ואע"ג דבמקדש בע"א חולק, היינו משום דיש נמי אומדנא להיפוך דכיון דיש מחמירים בקדושי ע"א לא הו"ל לעשות כן לשחוק בעלמא, דמי פתי ישחוק בדבר כזה שקצת פוסקים מחמירין דחלים הקדושין, ומדעשתה כן מכלל דלקדושין נתכוונה, אבל בנ"ד הא מוכרחת לעשות כן כניסוס הזה מטעם חק המלוכה, ולכן אמרי' דודאי לא אתכוונה כ"א לצאת ידי חוב המלוכה דאי לקדושי מעליא היתה עושה ע"צ ההידור בברכה כדמו"י