זקן אהרן חלק א קעג

וכמ"ש החת"ס ס"ס ק"ד להוכיח מזה דאין חוששין לקדושין משום דאין מקדשין בשבת והביא ראיה מהא דכתב המוהרי"ק הובא בס"ס מ"ה דבשבת אין חוששין לסבלונות וכן היכי שיש חרם שלא לקדש כ"א בפני עשרה ע"ש, וכ"כ שם הב"ש ס"ק ט"ו בשם הש"י שאם נשא אשה אין חוששין לסבלונות כי לא יעבור על חרם דר"ג ע"ש: וא"כ כ"ש בנ"ד דעדיפא טובא מטענת דלשחוק נתכוונתי, דבאמת אי לאו דיצא הדבר מפי הני רבוותא, כשאני לעצמי הייתי מפקפק בזה דאיך שייך לומר דתהא נאמנת לומר דלשחוק נתכוונה משום חזקת כשרותה שלא תעשה קדושין בלא ברכה דהא חזינן לפנינו שאיבדה לחזקת כשרותה, דלצחוק כזה מה היא עושה להתלוצץ עם אשה בענין קדושין אשר זהו ודאי איסור גמור ואפ"ה כתבו כולם דנאמנת לומר לשחוק כוונתי בכה"ג שיש נדנוד איסור בקדושין, כ"ש בנ"ד כשטוענת שלקדושי ערכאות נתכוונה דלא איבדה עי"ז חזקת כשרותה, ונהפוך הוא שמדרך בנות ישראל הכשירות שיהיו קדושיהן כחוק המלכות ואנחנו פי מלך נשמור דנאמנת לומר שלא נתכוונה לקדושי מעליא ולהתקדש שלא כד"ת בלי ברכה ובלא עשרה, וניחא נמי בדברנו מה שקשה לכאורה ע"ז שכתבתי דמשום אומדנא דלא עבדה איסורא להתקדש בלא ברכה ועשרה תהא נאמנת לומר דלא נתכוונה לקדושין, מדברי החכ"צ סימן קל"ה שכתב דאף מי שיש לו אשה ובנים וקדש אשה אחרת אינו נאמן לומר דלשחוק נתכוון אע"ג דודאי עביד איסורא בקדושין לעבור על חדר"ג, ולמ"ש ניחא דסובר כסברתי דלא שייך לומר דלצחוק נתכוון משום דלא ניחא לו לעשות איסורא אחרי דחזינן קמן דעביד איסורא להתלוצץ עם אשה בעניני קדושין, אבל בנ"ד דטוענת דלנמוסי ערכאות נתכוונה גם החכ"צ מודה דמעמידין על חזקת כשרותה, דודאי לא תעבור על מנהגי ישראל לקדש בלא ברכה: ועוד מטעם אחר לא דמי נ"ד לההיא דחכ"צ, דהא החכ"צ כתב בטעמו דמשו"ה חוששין לקדושין אפי' כי עבדה איסורא בקדושין הללו משום דאפשר יצרו תקפו והרבה פתוים יש ליצר ע"ש, וטעם זה לא שייך בנ"ד שהחתונה הוגבלה לעוד עשרה ימים ובמשך קצר תוכל להנשא לו בהיתר ועד שתקחנו כעת באיסור תקחנו בעוד עשרה ימים בהיתר ולכן בכה"ג גם החכ"צ מודה דאומדנא טובה היא שודאי לא לקדושי מעליא נתכוונו וכאשר כעין זה כתב המ"ל פ"ט מהלכות אישות שהביא כ"ת דמשו"ה לא חשש המוהרי"ק לסבלונות בנידון דידי' שהרי מנהג קבוע הוא בין הלועזים שלעולם מקדשין בחדר בפני עדים בלא מנין ושוב חוזרים ומקדשים בפני עשרה וכו' וא"כ יש הוכחה גדולה שלא נתקדשה כבר דאם איתא שנתקדשה א"כ למה חוזרין ומקדשין כו' ע"ש: וגם מצד העדים והמסדר נראה שכל הנהגתם בעסק זה לא היה לשם קדושין גמורים דהא כל עיקר צורך רב למסדר קדושין הוא כדי שישגיח על הקדושין שיהיו כדינם ע"צ ההידור, ליחד עדים כשרים ולשמוע מפורש יוצא מפי החתן שמקדשה אליו ושלא יהיה שום ספק על כסף הקדושין וכדומה, וא"כ אם לקדושי מעליא נתכוונו היה לו לדיין המסדר קדושין להשגיח ע"ז, ואחרי שהוא עצמו העיד שגם הוא לא שמע מהחתן יותר מתיבת הרי את וכ"ש שעדים אחרים לא שמעו א"כ היה לו לרב המסדר לבקש מהחתן שיחזור ויאמר בפה מלא ובקול רם עד שישמעו העדים, ואי"ל שהמסדר לא קפיד להשגיח ע"ז משום שידע הדין דחסרון אמירה לא הוי חסרון בכה"ג שהכל יודעים שלצורך קדושין באו וגם בנתן בשתיקה סגי, חלילה לחשוד למי שהוא בתור רב בישראל שיכנס בפרצות כאלו לכתחלה, והלא נהיגי גבן דהרב המסדר משגיח שיהיה הכל ע"צ ההידור באין ספק ואפי' לחתן שאינו יודע בעצמו מלמדין אותו שיאמר בפה מלא, מגיד וחוזר ומגיד אם ההגדה הראשונה לא שמעו העדים, וא"כ איך יעלה על הדעת שהדיין הוציא מתח"י קדושין כאלו שלא שמע גם הוא כי החתן מקדשה, ולא רק ששתק החתן לגמרי אלא ששמע ממנו שהמשיך דבורים ולא שמע חתן מה הוא אומר, ואיך לא חשש שמא אמר דברים כאלו שמפסידים הקדושין, ואם בשתק לגמרי אפשר עוד לתלות כי הדיין שיודע הדין דגם נתן בשתיקה מהני סמך ע"ז ולא הקפיד שהחתן יחזור ויגיד, אבל בנ"ד ששמע שדיבר ולא שמע מהו אומר, במה נוכל לתלות זה, האם לא ידע הדיין דזה גרע טפי משחק לגמרי, ומדלא עשה כן לבקש מהחתן שיחזור ויאמר בקו רם מכלל שגם הוא וגם העדים לא נתכוונו בזה לקדושי מעליא וסמכו על מה שיקדש אח"כ בשעת החופה כד"ת, ולכן לא השגיחו על קדושין הללו שכל עיקרם לא באו כ"א לצאת ידי הערכאות, ותקלתו של הרב המסדר הוא תקנת אשה זאת אחרי שבודאי לא חשידי דייני ישראל להוציא מתחת ידם קדושין שאינם מתוקנים כאלו, ובע"כ משום דבאמת לא נתכוונו לקדושי מעליא: והנה אף שהאומדנא גדולה ומוכחת טובא שלא נתכוונו לקדושין גמורים אבל הא כבר פסק הרמ"א אה"ע סי' מ"ב דאין מבטלין קדושין בשביל אומדנות והוכחות ואפ"ה אם לא עמד נגדנו כ"א הרמ"א הזה לבד, היו אפשר אכתי לחלק דהרמ"א מיירי כשקדשה בפירוש ושמעו העדים מפורש יוצא מפי החתן כל הרי את מתחלתו עד סופו וכיון ששמעו מפורש שקדשה כדין אין מבטלין שוב לקדושין כאלו ע"י אומדנא דלא נתכוונה לקדושין, משא"כ בנ"ד שהעדים לא שמעו שום דיבור ועיקר התהוות הקדושין בא ע"י אומדנא דמפני שדיבר עמה מעסקי קדושין מכלל שגם הנתינה היתה לשם קדושין ובמקום שהתהוות הקדושין אינו בא כ"א מכח אומדנא אפשר לבטלה גם ע"י אומדנא וכמ"ש הרשד"ם דמעשה שנתקיימה ע"י אומדנא יש בכח אומדנא לבטלה, ובזה היה ניחא שלא יקשה על יסוד דברנו דסמכינן על אומדנא דודאי לא נתכוונו לקדושי מעליא ולעבור על איסור קדושין בלא ברכה והבאתי ראיה ממוהרי"ק דאם שלח סבלונות בשבת אין חוששין לקדושין וגם מדברי הב"ש שאם היה נשוי אשה אין חוששין לסבלונות כי לא יעבור על חדר"ג, והא הב"ש עצמו כתב בסי' מ"ה ס"ק ט"ו דהיכא שראינו שקדשה לפנינו לא שייך כלל הך אומדנא, ובנ"ד נמי הא קדשה בעדים ואיך נסמוך על האומדנא, אכן למ"ש אין סתירה מב"ש זה דהב"ש מיירי כשקדשה לפנינו בפירוש שכל העדים שמעו שקדשה, ובזה לא מבטלינן ע"י אומדנא, אבל בנ"ד דלא שמעו שום דבר ורק התהוות הקדושין ע"י אומדנא בא, שפיר יש נמי לבטלם ע"י אומדנא אבל אכתי א"א לבטל הקדושין מטעם אחר, דמה יוכל להועיל מה שיש לנו אומדנא שלא נתכוונה לקדושין הא אפי' אם ודאי לא נתכוונה נמי אין מועיל כיון דהתהוות הקדושין בא ע"י דבור ומעשה, דבור שדברו מקודם על עסקי קדושין, ומעשה דנתינת טבעת, ושוב אין בכת מחשבה שבלב לבטלם וכמ"ש הח"מ סי' מ"ב סק"ד דאפי' אנו יודעים שכוונתה להשטות אפ"ה חוששין לדברים שבפה ולא לדברים שבלב וכ"כ בנו"ב סימן נ"ט בטעמו של מוהר"מ שהביא הרמ"א דאם מתחלה אמרה למקדש קדשני ושוב זרק לה הקדושין לתוך חיקה וזרקתה לקדושין הללו וטוענת שלשחוק נתכוונה דאין בדבריה כלום מה"ט דהדיבור והמעשה שאמרה קדשני ושוב נתן בחיקה מודים על קדושין ודברים שבלב אינם דברים לבטל מעשה וה"נ בנ"ד דיש כאן דבור מעסקי קדושין ומעשה דנתינת טבעת שזה סגי שיתהוו הקדושין אפי' בשתיקה וכיון שכן נוכל לחשוב שהתהוות הקדושין באו ע"י מעשה ואיך אפשר מחשבה שבלב לבטלה: