זקן אהרן חלק א קעב

כ"א כשזה אומר כך היה וז"א לא כך היה, וה"נ אילו הרר"י אבנר הגיד שיודע בבירור שלא אמר כלום וכגון שלא העלים עיניו מהחתן וראה שלא העקים בשפתיו להוציא שום דיבור, איה"נ שהיה מיקרי הכחשה, אבל השתא שאמר שהוא לא שמע, מה הכחשה יש בזה דהא י"ל דהאמת כמו שהגיד הרר"ג שהחתן אמר רק שהוא לא שמע, וגדולה מזו מצינו בש"ם דאפי' כשהעד גופא לא אמר שהוא לא שמע אנן מעצמנו מחויבים לתרץ דבורם שלא יהיו מוכחשים ולתלות בחסרון השמועה וכמו דמצינו בש"ס סנהדרין דל"א באחד אומר בפני הודה בדמי יין וא' אומר בפני הודה בדמי שמן מתרצינן דבריהם ואמרי' דהעד השני טעה ולא שמע דסבר דמי יין, וכ"ש הכא שאומר בעצמו שלא שמע, וגם ממהלך הענין ניכר שהחתן אמר בחשאי דהא הרר"ג נמי שהוא היה המסדר קדושין ובודאי שעמד בקרבת החתן ואפ"ה לא שמע יותר מתיבת הרי את ושארי הדבורים גם הוא לא שמע, א"כ מה פלא הוא שהעד האחר שעמד מרחוק קצת לא שמע גם לתיבות הללו ואין בזה שום הכחשה, ב) אפי' אם היה מיקרי זה הכחשה בין הרר"י אבנר לבין הרר"ג, אבל אכתי העד השלישי ר' חיים שרגא מעיד ג"כ כהרר"י אבנר שלא שמע כלום ואין שנים מוכחשים מאחד וא"כ אכתי אפשר לקדושין שתתקיים ע"י ב' עדים הללו דהא בנ"ד חסרון השמועה לאו חסרון הוא לבטל הקדושין כמו שיבואר להלן: שוב כתב כ"ת לבטל עדותן מפני שהרר"י אבנר לא ידע באיזה יום לחדש, שזהו אינו יודע בחקירות, ואע"ג דבעדות נשים לא בעינן דרישה וחקירה כפשטות הסוגיא דסוף יבמות, מ"מ בדין מרומה בעי' גם בעדי קדושין דו"ח וכמ"ש הרמ"א אה"ע סי' מ"ב ע"ש הרשב"א, והכא בנ"ד הוי ודאי דין מרומה כמו שנראה שברח ממנה ביום החופה הרי סוף מעשה הוכיח על מחשבתו תחלה שלערמה נתכוון ועיין בטיב קדושין סי' מ"ב שבזה"ז שאין מקדשין בלא חופה ורוב קדושין כאלו הם בעקיפין יש לדונו לדין מרומה, ועוד שבעדי קדושין מחמירין יותר מפני שבאו לאסור על כל העולם וכמ"ש הב"ש סי' מ"ב ס"ק י"ד, ועוד מפני כמה חששות והכחשות שבדברי העדים גופא ודאי שדין מרומה הוא: והנה לכאורה יש לתמוה על עיקר פסק הרשב"א שגם בעדי נשים בעי' דו"ח בדין מרומה או כשיש הכחשה ושארי גווני שכתב הב"ש שם דא"כ מה פריך הש"ס גיטין די"ז מפני מה תקנו זמן בגיטין, ובקדושין באמת לא תקנו זמן כלל כמבואר ביבמות דל"א, והא ודאי דנצרך זמן בכדי שיוכל להיות דו"ח, שאחד מחקירות הוא באיזה יום, ואע"ג דלפעמים א"צ בהו דו"ח וכשאין הדין מרומה ואין הכחשה ושארי גווני שזכר הב"ש, ודאי דהיה צורך לתקן זמן, וכיו"ב הקשה הקצוה"ח ס' ל' על האגודה דסובר דצריך בהו דו"ח ע"ש, אמנם זה ליישב דאיך אפשר לומר דמשו"ה תקנו זמן משום דו"ח, דהא במשנה שם בגיטין קאמר דנכתב בלילה ונחתם ביום כשר, ואי הזמן איתקן משום דו"ח אמאי כשר בכה"ג הא בדו"ח צריך לכוון גם השעה, אע"כ דקים להו לחז"ל דהזמן דתקנו בגיטין לא משום דו"ח הוא, ואפשר לתת טעם לזה משום דלא שייך לומר דהזמן דתקנו בגיטין וקדושין משום דו"ח הוא, הא דו"ח לא בעי' כ"א בשעת קבלת עדות כשיצא איזה ערעור על הגט ונצרך לבירור עדות אז בעי' דו"ח, אבל עצם הגט לגרש בו לפי שעה כשאין עוררים עליו מה דו"ח שייך בזה כיון דאנן ידעי' שהאמת שנתגרשה בעדות כשרים מגורשת גמורה היא ולכך פריך שפיר מפני מה תקנו זמן בגט שמתגרשת בו לפי שעה, והא התם לא שייך דו"ח, וכה"ג כתב הב"ש סי' מ"ב בראו עדים כשרים ופסולים דלשיטת הרא"ש אע"ג דנתכוון הפסול להעיד, היינו שאין ב"ד יכול לפסוק על פיהם אבל מ"מ המקדש קידש לפני עדים כשרים ע"ש, עכ"פ מן הש"ס מוכח להדיא דטעם דתקנו זמן לא משום דו"ח הוא וכמ"ש, דאי משום דו"ח היה צורך לכתוב גם השעה ולא הו"ל להכשיר בנכתב בלילה ונחתם ביום ובמק"א הארכתי ואכ"מ: ואמנם אע"ג שזה ודאי שבנ"ד דהוי דין מרומה נצרך דו"ח, מ"מ אכתי באינו יודע לכוון היום אין עדותו בטל וכמ"ש הנו"ב מהדו"ק סי' נ"ח וסי' ע"ב כיון שעיקר החילוק שבין בדיקות לחקירות דבחקירות כשאומר איני יודע עדותו בטל ובבדיקות עדותו קיימת הוא משום דבחקירות הו"ל עדות שאין אתה יכול להזימה כמבואר בסנהדרין ר"פ היו בודקין, וא"כ בעדי קדושין דקרא דכאשר זמם לא קאי עליו אין חילוק בין בדיקות לחקירות ושניהם שווים ואפי' בחקירות כשאומר איני יודע לא מיבטל עדותו ע"ש: ולאחר שבארנו דקבלת העדות היה כדין וגם עדותן קיימת ואינן נבטלים מפני הפקפוקים שפקפק כ"ת, נשוב אפוא לראות מה ממש יש בעדותן ואיזה צדדי היתר אפשר בכדי שלא יחרוך רמיה צידו של הנוכל הזה, הנה כל שלשה עדים הללו הגידו שנתינת הטבעת ראו ורק לא שמעו שום אמירה של לשון קדושין, דשני העדים הרר"י אבנר ור' חיים שרגא לא שמעו שום דיבור, וגם העד השלישי לא שמע יותר מתיבת הרי את דאין בו שום משמעות לשון קדושין, ואמנם אי משום חסרון אמירה לחוד לית דין צריך בושש דבכה"ג דנ"ד לאו חסרון הוא כלל דהא אפי' בנתן בשתיקה לאשה מעלמא שאינה משודכת שלו אם אך דיבר עמה מעסקי קדושין בשעת מעשה דיו וכר' יוסי במשנה דמע"ש, וכן פשוט ומבואר בסוגיא דקדושין ד"ו ע"א ובאה"ע סי' כ"ז, כ"ש בנ"ד שהבתולה משודכת שלו היא, דבזה לחוד יש מקום גדול לומר דלא בעי' שידבר עמה מעסקי קדושין ומשום דהשדוכים שעשה עמה מקודם סגי לומר דלשם קדושין נתן וכמ"ש במ"ל פ"ג מה"א, וכ"ש בנ"ד שכל עיקר אספתם לבית ההאפטמאנשאפט וכל הפעולות מתחלה עד סוף היו לצורך קדושין, וכי בכדי הביאו רב מסדר וייחדו עדים וגם נתינת הטבעת, הרי שכל ההכנות לצורך קדושין הם, ובודאי שא"צ בזה עוד לשום אמירה, ורק מה שיש לדון בזה הוא דנהי שודאי לצורך עסק קדושין נתן וגם היא קבלה לקדושין, אבל לא לקדושי מעליא נתכוונה כ"א לצאת ידי נמוסי הם, ולא על חסרון אמירה יש לדון בזה כ"א על חסרון כוונה לקדושי מעליא וכמ"ש כ"ת שבאמת טוענת כן הכלה ואביה דלא נתכוונו לקדושי מעליא (אם כי בגב"ע שהעתיק כ"ת חסר זה שהיא טוענת דלצאת ידי נמוסי ערכאות נתכוונה, היא התאוננה רק על חסרון אמירה ולא על חסרון כוונה, אבל נאמנו עלי דברי כ"ת שטוענת כן), אבל הא אפי' אם טוענת כן אינה נאמנת כמבואר באה"ע סי' מ"ב דאינה נאמנת לומר לשחוק כוונתי, ודוקא כשקידשה בעד אחד הוא דסובר הב"ח שנאמנת ומשום דטענתה לא גרע מהכחשה דנאמנת להכחישו אבל כשקדשה בב' עדים אינה נאמנת וכמבואר בח"מ וב"ש וט"ז שם, אלא שאפ"ה בנ"ד י"ל דנאמנת משום דהכא לא מפיה אנו חיים מה שהיא טוענת כן דלא נתכוונה לקדושי מעליא אלא משום דיש כאן אומדנא גדולה שכולם החתן והכלה וגם מסדר ועדי הקדושין לא נתכוונו לקדושין גמורים, דהא השתא היו הקדושין בלא ברכה ובלא שמחה ובלא עשרה שאין זה בפי חק ומנהגי ישראל מימי עולם לקדשה בעשרה ובברכה ובקול המון חוגג וכל היכי שיש נדנוד שלא כדין בקדושין הללו נאמנת לומר דלא נתכוונה לקדושין גמורים דהאי יש להם חזקת כשרות שלא יעשו שום איסור