זקן אהרן חלק א יז

לא חשב לשלוח יד בעצמו אלא אמר לשליח שישלח יד, גם האמירה זאת חשובה כמעשה ועיין במקנה וברש"ש שם, וא"כ תרווייהו ב"ש וב"ה מחייבי באומר לשליח, אלא שיש נ"מ בטעם החיוב, לב"ה הוי החיוב מטעם שליחות וס"ל דבשליחות יד יש שליח לד"ע ולב"ש הוי החיוב מטעם מעשה עצמו: ולפ"ז הסוגיות חלוקות, דסוגיא דב"מ סבירא דלב"ש לא מחייב כלל באומר לשליח, לא מצד שליחות ולא מצד מעשה עצמו, מצד שליחות א"א לחייבו דהא ס"ל אין שלד"ע אפי' בשליחות יד, ומטעם מעשה עצמו נמי אין לחייבו, דאע"ג דב"ש סברי דאמירה הוי כמעשה, היינו באומר שבעצמו ישלח יד אבל באומר לשליח שישלח יד, אמירה כזו לא הוי כמעשה, וסוגיא דקדושין ס"ל דגם לב"ש חייב באומר לשליחו עכ"פ מטעם אמירה, דגם בזה אמרינן דאמירה הוי כמעשה, אלא אכתי צריך ביאור הסוגיא דקדושין דלפמ"ש דהאי שיכול דברי ב"ש הן, קשה דלמה הוצרכו בש"ס כלל לסיים האי שיכול, ולומר דקרא דעל כל דבר פשע לרבות שליח אתי, הא לב"ש ניחא בלא"ה האי קרא דאשמועינן דמחשבה הוי כמעשה, ועיקר דינו דב"ש מקרא דעל כל דבר פשע יליף ומנ"ל לרבות שליח, וצ"ל שגם לב"ש קשה, דאילו הם מחייבין אפי' על מחשבה גרידא, וקרא דעל כל דבר פשע משמע שעכ"פ דיבור מיהא בעינן, ולזה מתרצי ב"ש לנפשייהו דהאי דבור דקרא לחיובי שליח אתא, שאפי' אמירה כזאת שיאמר לשליח שישלח יד נמי הוי כמעשה, אבל בחושב לשלוח יד בעצמו איה"נ שגם במחשבה לחוד מחייב ומעתה, בוא וראה כמה מדוקדקים דברי רש"י, דלגרסת סוגיא דב"מ דב"ש לא מחייבי באומר לשליחו, וקרא דעל כל דבר פשע למחשבת עצמו הוא דאתא, בע"כ מוכרחים לפרש דהאי החושב היינו אמירה ודבור, דלא נוכל לפרש דבמחשבה לחוד נמי דהא בקרא דבר כתיב ומשמע שעכ"פ דבור מיהא בעינן, אבל לגרסא דקדושין דב"ש יליף מקרא דעל כל דבר לרבות שליח, ולפ"ז בע"כ דבחושב לשלוח יד בעצמו אפי' במחשבה לחוד נמי מחייב, דאל"ה אלא קרא דדבר להצריך אמירה ודבור אתא א"כ לרבות שליח מנ"ל, ולהכי פרש"י שם דבמחשבה גרידא נמי חייב, ואין ספק שזהו האמת ברש"י: ולפ"ז שפיר הוכיח רבינו ברוך מהתם דמחשבה נמי הוי ענין להועיל ולפעול, דבשליחות יד דבר כתיב ואפ"ה מחייבי ב"ש במחשבה לחוד נמי לסוגיא דקדושין, הרי דמחשבה הוי ענין לפעול כמו דבור, ואע"ג דב"ה וגם לב"ש לסוגיא דב"מ אינו חייב במחשבה, התם הוי טעמא אחרינא, טעם דב"ה משום דסובר דגם בדבור לא מחייב ובעינן מעשה ממש, ולב"ש לגרסא דב"מ דאינו חייב על מחשבה היינו דכיון שכתבה תורה על כל "דבר" הרי שגילתה ופירשה להדיא דמחשבה לא יועיל ובעינן דיבור דוקא, אבל במקום שלא פירשה התורה דבור דוקא, שפיר יליף מהתם דמחשבה נמי הוי ענין לפעול, כמו בשליחות יד לב"ש לפי הגרסא דקדושין, והשתא התם דכתיב "דבר" אע"ג דאתי לרבות שליח אפ"ה פשטא דקרא משמע דבר ואפ"ה מהני גם מחשבה וכלשון המשנה החושב לשלוח יד, כ"ש במקום שלא אפיקתה התורה בלשון דבר וכמו בכוונת לשמה, ודאי דמועיל מחשבה לכו"ע דבזה לא פליגי ב"ש וב"ה כלל, דלא פליגי כ"א בשליחות יד משום דכתיב דבר, אבל היכי דדבר למלתא אחריתא אתא, מועיל מחשבה, וצדקו דברי רבינו ברוך, דלא נחית בזה לפרטי הדין דשולח יד, כ"א שרצה להוכיח דבמקום דלא קפדה התורה על דבור דוקא, מחשבה נמי הוי ענין לפעול, וזה שפיר מוכח משליחות יד, ודו"ק היטב והי' כזה שלום כנפש מוקירו ומברכו בברכת אהרן וואלקין. סימן ה. ב"ה יום א' י"ט סיון תר"צ פינסק. כבוד הרב וכו' מהור"ר יעקב מאיר פאמעראבץ רב בקוליש. ע"ד שאלתו שביהמ"ד שבעירו נפרץ ונחרב עד שנחוץ לתקן שם תיקון גדול בהוצאה מרובה והטילו גבאי נבחרי ביהמ"ד בהסכמת רוב העיר מס על בעלי המקומות לפי המדרגות, ובהיות שהרבה מבעלי המקומות אינם נמצאים במדינה וכבר נדדו למדינות הרחוקות, אם רשאים הגבאים למכור מקומותיהם לאחרים, גם מבלי להודיע להם מראש כי אי אפשר להודיע אותם מפני חסרון ידיעה מאדריסותיהם ומקום שבתם: והנה לפמ"ש החת"ס (חאו"ח סי' כ"ט) דבעלי המקומות בביהכ"נ לא רק הספסלים הוי שלהם אלא שגוף הקרקע שתחת הספסלים קנוי להם ויש לו כל דיני קרקע ע"ש, ולפי"ז לכאורה מי יכול למכור קרקע שלהם בע"כ וכמו שטען החת"ס גופא הגע עצמך אם יצטרך צבור לביהכ"נ הכי יכולים להוציא אחד מביתו מנחלתו לבנות שם ביהכ"נ ואפי' אם יתבטל הבנין לגמרי ולא יהיה להם ביהכ"נ בכ"ז אינם יכולים ליקח קרקע של יחיד בעל כרחו ואין לומר דהכי בנ"ד כיון דבעלי המקומות מחויבין לשלם כל ההערכות שמטילין הצבור עליהן לצורך בנין ותיקון בהכ"נ, וא"כ כשלא שילמו יש רשות לצבור למכור בחובן ולא בגזילה הם נוטלים אלא בחובן מוכרים, וגם התראה א"צ כיון שהלוה נמצא מהלך רחוק יותר משלשים יום ואפי' ע"י בי דואר אי"א להודיעו ולחזור במשך שלשים יום וכמבואר בחו"מ (סי' ק"ו) דאם אין השליח יכול לילך ולחזור תוך שלשים יום מוכרין מיד, וכ"ש בנ"ד שאי"א כלל להודיעם מחסרון אדרעסין שלהם, דאפשר למכור בלא התראה הקודמת, אבל זה אינו דלענין לגבות שלא בפניו אין ב"ד גובין כ"א בהלואה ופקדון דוקא ומטעם נעילת דלת כדי שלא יטול כ"א מעותיו של חבירו וילך למרחקים, וגם בזה הוא שיטת הירושלמי (כתובות פ"ט ה"ט) דאין גובין ע"ש, אבל בשביל חוב אחר אין גובין שלא בפניו לכו"ע, ונ"ד דמי ממש לבית ועלייה שנפלו ובעה"ב אינו בכאן דאין בונים שלא בפניו כמבואר בחו"מ (סי' קס"ד) ועמ"ש התומים סי' ק"ו, ואפי' בהלואה אין גובין כ"א בשטר מקוים דוקא ולאחר שנשבע, ואפי' כתוב בשטר נאמנות חייב לישבע ואפי' אם הב"ד יודעין שעדיין לא נפרע אין נזקקין שלא בפניו דלא חשו לנעילת דלת כ"א בשטר מקוים דוקא וכמבואר כ"ז בחו"מ שם, ולפ"ז אי נימא כהחת"ס לכאורה אין רשות למכור המקומות שלא בפניהם ושלא בשבועה: אלא דרבים וגדולים חולקים על החת"ס וסברו שאין לבעלי המקומות שום קנין בגוף הקרקע ואין להם אלא שעבוד וזכות הישיבה, אבל גוף הקרקע הוא של ציבור, ומן הדין נהפוך הוא שאין לבעלי המקומות שום רשות להוריש ולמכור מקומם לאחרים, דרק זכות ישיבה יש להם כל זמן שהם בעצמם נמצאים בבהכ"נ, ופוק חזי גברי רברבי דמסהדו עלה, בס' חסידים (אות תתי"א) כתב שמן הדין יכול לקבוע בבהכ"נ מקום לירש ולמכור אלא שנהגו כן שלא יעשו מחלוקת, ובמקור חסד שם הביא