זקן אהרן חלק א טז

לשמה, ולפ"ז אפי' אם מקצת נעשה ע"י מאשין וגמרו ישראל הן בתחלה הן בסוף כשר, דנהי שנעשה ע"י מאשין הוי שלא לשמה, אפ"ה כיון דס"ס קצת פעולה נעשית לשמה כשר, וכ"ש מקצת ע"י נכרי ומקצת על ידי ישראל דכשר אפילו בטווית ציצית נמי: ואמנם אע"ג שדברי הט"ז ברורים ובודאי שא"צ לשמה כ"א במקצת, בכ"ז אין נראה להתיר בטווית ציצית בכה"ג, דהא זה פשוט דאף שלא בעינן כ"א מקצת לשמה, מ"מ אותו המקצת צריך להיות בכל עור ועור. והגע עצמך אילו מתחלה נתן הישראל רק עור אחד לתוך הסיד גמרו נכרי לאותו עור וגם הוסיף הנכרי לתת עוד עור אחרת לתוך הסיד ועיבד גם אותה עם העור הראשונה, דודאי שעור השניה פסולה כיון דבעור זה לא עשה ישראל אפי' מקצת, ואף אם הנכרי עיבד שתי העורות ביחד, כיון דהישראל לא עשה שום פעולה בעור השניה, לא מהני הלשמה דעור ראשונה לשניה, והא דאמרינן דעיבד ישראל וגמר עכו"ם כשר, היינו לאותה העור או העורות שנתן ישראל מתחלה לתוך הסיד דגם אם נתן כמה עורות בבת אחת לסיד וגמרן הנכרי נמי כשרים, כיון דבכולם הי' גם יד ישראל במקצת. אבל אם הישראל לא נתן כ"א עור אחת ורק הנכרי הוסיף עוד עורות ועיבדן ביחד, ודאי דאין כשר כ"א אותה העור שהתחיל הישראל אבל האחרות פסולות וא"כ בטוויית ציצית שכל טוויה נחשבת לדבר בפני עצמו, א"כ מה יועיל שהתחיל ישראל הטוויה כיון דבמה שטווה הנכרי אין בה שום חלק מפעולת הישראל, וכעור אחרת דמי: ושוב ראיתי שבהגהות דגו"מ וחדושי רעק"א (או"ח סימן י"א) תמהו באמת על המחבר שפסק דטוואן נכרי וישראל עוע"ג דכשר, משום דלמד זה מעיבוד, והא לגבי טוויה לא שייך כיון דכל טוויה וטוויה מלתא באנפי נפשי' הוא ולא דמי לעיבוד ע"ש, ולפ"ז בטווית ציצית ע"י נכרי וגמרן ישראל או להיפך, באנו למחלוקת המחבר עם הדגו"מ ורעק"א, למחבר דסובר שכל הטוויה נחשב כגוף אחת ולא אמרינן דכל טוויה מלתא באנפי נפשה כשר, ולדגו"מ ורעק"א פסול בטוויה, ועוד נ"ל דלית מאן דחולק על סברת הדגו"מ ורעק"א, שנראית גם בחוש כי כן הוא, דמה שייכת טווית מקצת זו למקצת האחרות, ובודאי שגם המחבר לא יפלוג ע"ז וגם הוא סובר דכל טוויה נחשבת למלתא באנפי נפשי', וקושיתם על המחבר אינה כ"א לפי הבנתם דהאי טוואן נכרי וישראל עוע"ג דקאמר המחבר מיירי כשהישראל אינו עומד כ"א בתחלת הטוויה, ולכן שפיר הקשו מאי מהני שעמד ע"ג בתחלתו כיון דכל טוויה נחשב לדבר בפני עצמו, אכן לפי מה שהוכחתי לעיל מיירי המחבר כשעמד הישראל בכל משך זמן הטוויה ולא הסיח דעתו מלהזכיר לנכרי שיעשה לשמה, אבל בעשה ישראל מקצת וגמרן הנכרי, מודה גם המחבר דלא מהני לגבי טוויה משום דכל טוויה הוי דבר בפני עצמו וזה נכון: ומתוך הדברים עמדתי להבין דקדוק שנוי לשון המחבר בין דין דטוויה לדין דעיבוד, דבסי' י"א לגבי טווית נכרי כתב "וישראל עומד ע"ג ואומר שיעשה לשמן", ובסי' ל"ב סעיף ט' גבי עיבוד כתב אם עיבדו א"י כו' להרא"ש כשר אם ישראל עומד ע"ג וסייעו, מה שלגבי טוויה לא הזכיר מלת וסייעו ובטור (יו"ד סי' רע"א) דקדק לכתוב ויסייע קצת, והיינו משום דבעיבוד דכל העור הוי גוף אחד, סגי נמי כשישראל מסייע רק במקצת ומשו"ה דקדק לכתוב לשון "וסיעו" דמשמע שמסייעו רק במקצת ואפ"ה כשר, משום דלא בעינן כ"א במקצת שיהא לשמה, משא"כ לגבי טוויה לא כתב וסייעו, אלא עומד ע"ג ואומר לו שיעשה לשמה, משום דכל טוויה מלתא באנפי נפשה הוא ולא סגי במה שישראל יסייע במקצת טוויה, דנמצא שבטווית האחרות לא יהיה לשמה אפי' במקצת אלא בעינן שמתחלה עד סוף יעמוד הישראל ויאמר לו לעשות לשמה, ומשו"ה לא כתב וסייעו שלשון זה משמע סיוע במקצת דהכי משמע לשון סיוע שאינו אלא סמקצת וז"ב: תבנא לדינא דבטווית נכרי בעינן שהישראל יהיה עומד ע"ג מתחלה ועד סוף ויאמר לנכרי לעשות לשמה ואם לאו פסול, וכ"ש אם נעשה מקצת ע"י מאשין דלא מהני גם אם עומד ע"ג כיון דלא שייך בו לומר שמלמד את המאשין לעשות לשמה, ועוד דלא מפני חשש דלשמה לחוד כ"א מטעם אחר נמי חששתי בתשובה לעיל סימן ב' לפסול במאשין מפני שבעשיית ציצית תעשה כתיב, שיהא עשוי ע"י כח אדם, ובמכונה קטורית חסר כח גברא, דלא האדם הוא העושה אלא שנעשית ממילא ע"ש היטב כי שם הארכתי: ולחביבותי' דמר לא אמנע מלכתוב לו פרפרת נאה בנוגע לדין זה, אם כי זה יוצא מגבול הספק שאנו דנין עליו, הנה באיזה אופן צריך להיות הלשמה הביא הרא"ש שם בהלכות קטנות בשם רבינו ברוך שנסתפק בזה אי בעינן אמירה דוקא או סגי במחשבה לחוד, וצדדי הספק משום דבפגול כתיב לא יחשב ובעינן דיבור דוקא כמ"ש (פסחים דס"ג), ובתרומה סגי במחשבה לחוד כמ"ש (פ"ג דשבועות ורפ"ב דקדושין), וכן גבי שליחות יד כתיב על כל דבר פשע וסגי במחשבה לחוד כדתני במשנה (ב"מ דמ"ג) החושב לשלוח יד בפקדון ולכן נסתפק גבי לשמה מאיזה מקום נלמוד, אם מפיגול או מתרומה ושליחות יד: ואמנם בדרישה ובט"ז (יו"ד סי' רע"א) הרעישו ע"ז שכתב דבשליחות יד חייב במחשבה, וזהו דלא כמאן, דלב"ה אינו חייב כ"א בשולח יד ממש, ואפי' בדיבור לא מחייב, ואפי' לב"ש אינו חייב כ"א בדיבור דוקא והחושב דקתני במשנה היינו אומר דוקא בפני עדים אטול פקדונו של זה וכמ"ש רש"י ותוס' בב"מ שם להדיא ומחמת קושיא דשולח יד, שלח יד הפרישה למחוק מדברי רבינו ברוך ההוכחה דשליחות יד, ולפלא על רבותינו הללו שהחליטו דחושב דקתני במשנה דב"מ היינו בדבור דוקא ובמחשבה גרידא לית מאן דמחייב, והא בקדושין (דף מ"ב) פרש"י להדיא דבמחשבה גרידא נמי חייב לב"ש, והן אמנם שלפ"ז יש סתירה ברש"י גופא מקדושין לב"מ, דבב"מ פי' להיפך וכבר נתעורר הב"ח על הסתירה הזאת, אכן ד' עזרני לומר בזה דבר אמת וליישב דברי רש"י על מכונם וממילא יתורצו גם דברי רבינו ברוך הנ"ל, דהנה ראה זה פלא חלופי גרסאות בש"ס גופא מב"מ לקדושין דבב"מ כשהביא על המשנה דהחושב לברייתא דעל כל דבר פשע אמרו ב"ה לב"ש והלא כבר נאמר כו' א"כ מה ת"ל על כל דבר פשע שיכול אין לי אלא הוא אמר לשלוחו מנין כו', ולגרסא זאת האי שיכול דברי ב"ה הם, אבל לב"ש לא מחייבי באומר לשליח שישלח בו יד, אכן בקדושין הגרסא אחרת, אמרו ב"ש לב"ה א"כ מת"ל על כל דבר פשע שיכול אין לי אלא הוא אמר לשלוחו מנין, ולגרסא זאת דב"ש אומרים האי שיכול, מפורש שגם ב"ש מחייבי באומר לשליח, ועיין במקנה והגהות הרש"ש שהרגישו נמי דהגרסאות חלוקות, ואע"ג דיקשה לפי"ז היכי מצינן למימר שב"ש מחייבי באומר לשליח, הא ב"ש סברי דאין שליח לדבר עבירה אפילו בשליחות יד וכדאמר שם בש"ס היניחא לב"ה אלא לב"ש מאי עיי"ש, י"ל דהא דמחייבי ב"ש באומר לשליח, לאו משום מעשה השליח דחשיב כמעשה עצמו ומטעם שליחות הוא, אלא משום מעשה עצמו הוא דמתחייב, דכיון דלב"ש אמירה הוי כמעשה, חייב נמי באומר לשליחו מטעם מעשה המשלח דהוא גופא עביד המעשה בזה, ורבותא קמ"ל דאפילו